כוכבים בחוץ / נתן אלתרמן

כוכבים בחוץ

*

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו

מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר־אֹרַח.

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת

יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ

וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת

שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת – –

– – שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה

וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם

לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ

וְצַמֶּרֶת גְשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

פגישה לאין קץ

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ,

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ

וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.

פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,

עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,

תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.

תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּהּ מְבַקֶּשֶׁת,

תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,

בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,

אֲלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,

מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.

טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,

אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,

אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,

בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,

שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,

שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת

וַאֲנִי

אֶקֹּד לָהּ

וְאָרִים.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,

בְּעָרֵי־מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,

יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף

אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

הרוח עם כל אחיותיה

בּוֹא וּרְאֵה אֶת עִירִי בְּעִמְעוּם מְגִנָּהּ.

הַדְּרָכִים אֶת הַסְּתָו הַזָּהִיר לוֹחֲשׁוֹת.

אֶל פְּתָחִים, אֶל חָצֵר, אֶל תֵּבוֹת־נְגִינָה,

הִתְגַּנְּבוּ אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת.

נוֹשֵׁב עֶרֶב אָפֹר וְעוֹרְבִים עַל תְּרָנָיו.

מָה אָדֹם הַפַּנָּס בִּנְתִיבַת הָעוֹפֶרֶת.

מַה כְּבֵדָה נְשִׁימַת גַּן הָעִיר הַנִּרְדָּף.

מַה זָּרָה הַשָּׁעָה הָעוֹבֶרֶת.

כְּבָר אָפֵל הַמֶּרְחָק וּשְׁעָרָיו פְּעוּרִים

וּמִשָּׁם, בְּטִיסָה עַל פְּחָתוֹת וְעַל גֶּשֶׁר,

מִן הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בִּנְהִי הַפָּרִים,

מִבָּרָק הַמַּזְהִיב וּמְסַמֵּא אֶת הַגֶּשֶׁם –  –

– –  מִסֻּבְּכָם – הִיא נִשֵּׂאת! בַּחוּצוֹת שֶׁקָּפְאוּ

מַצְדִּיעִים הַבָּתִּים לַסּוּפָה הַדּוֹהֶרֶת!

מְבֹהָל, מְסֹעָר, צְחוֹק וָזֶמֶר אָפוּף,

אֶל חַגֶּיהָ הֻסְגַּרְתִּי בַּדֶּרֶךְ!

הָהּ, גּוּפִי הָאוֹבֵד, הֶהָדוּף אֶל גָּדֵר,

אֵיךְ כּוֹרַעַת עִירֵנוּ לְרַעַם חוֹצְבֶיהָ!

אֵיךְ רָקִיעַ נִחָר

עַל פָּנֶיהָ גּוֹהֵר,

עַל עֵינֶיהָ מַכֶּה וְצוֹוֵחַ!

 אֵיזֶה רֹחַב חָדָשׁ, אֵיזֶה כֹּחַ אֵימִים,

אֵיזוֹ יָד עַל רֹאשִׁי מִגָּבֹהַּ –  –

אֱלֹהִים אַדִּירִים, בְּהַגִּיעַ יוֹמִי,

עַל מִפְתַּן עוֹלָמְךָ הַנִּיחֵנִי לִגְוֹעַ.

כִּי יָקָר לִי עוֹד עַם הָעֵצִים הַנִּסְעָר

וּמֵרוֹץ הַקּוֹלוֹת שֶׁבָּרְחוֹב הַפָּתוּחַ – –

יְהִי לַקֵּיסָר

אֲשֶׁר לַקֵּיסָר

וְלָנוּ יִלְהַט הַתַּפּוּחַ!

כִּי הַרְבֵּה מֶרְחַקִּים וְשָׁנִים אֲחֵרוֹת

מְעַטְּפִים אֶת הָעִיר בִּנְהִימָה מְאֹהֶבֶת.

גַּם אוֹתִי מְמַלְּאָה רַעֲדַת הַגְּדֵרוֹת,

גַּם אֲנִי עוֹד מְעַט וְאֶבְכֶּה כְּמוֹ אֶבֶן.

לוּ יָדַעְתָּ, אֵלִי – – הַדְּרָכִים כֹּה חָוְרוּ.

הֲפֵכוֹת סוּפוֹתֶיךָ יָפוּ וְנוֹשָׁנוּ.

הַכּוֹכָב הָרוֹעֵד מְחַפֵּשׂ בְּגַפְרוּר

אֶת כַּדּוּר הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ!

וּשְׁוָקֶיךָ עוֹבְרִים עַל פָּנַי בִּנְגִיעָה

וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,

טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה

בֵּין שֵׁמוֹת לְאֵין סְפוֹר וּפְגִישׁוֹת וּמִלִּים.

ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית

אִם יִקְרֶה וּרְאִיתֶם אֶת הַכְּפָר שֶׁבַּגַּי

וְהָיְתָה דַּרְכְּכֶם בּוֹ עוֹבֶרֶת,

לַפֻּנְדָּק הַנּוֹשָׁן אָנָּא סוּרוּ, בָּנַי,

גַּם הָבִיאוּ מִמֶּנִּי שְׁלוֹמִים וְאִגֶּרֶת.

כִּי אוּלַי לְחִנָּם אֶת שִׁירֵינוּ נִגַּנּוּ

וְאוּלַי לֹא נַרְחִיק בְּרִכְבָּם הָרָעוּעַ,

אֲבָל

בַּעֲלַת הַפֻּנְדָּק שֶׁלָּנוּ,

אַשְׁרֵי הָעֵינַיִם רָאוּהָ!

כִּי נֶהְדַּרְתְּ, פֻּנְדָּקִית, מֵהֲדַר הַפִּילִים,

וַתִּגְאִי בְּמָתְנַיִךְ וּמִי יְחַבְּקֵן?

לְמַרְאַיִךְ, כַּלָּה, לֵילוֹתַי מַפִּילִים

אֶת לִבָּם הַנִּבְעָת, הַשּׁוֹמֵט מִן הַקֵּן.

כְּאֶשְׁכּוֹל הָעֵנָב אֶל עֵינַי אַתְּ נִמְחֶצֶת!

מָה רָעוּב לִי אוֹרֵךְ,

מַה חַמִּים מַחְשַׁכַּיִךְ!

מוּל בַּצֹּרֶת יוֹמֵנוּ שָׂגַבְתְּ כְּמִפְלֶצֶת

שֶׁל יֹפִי, שֶׁל אֹשֶׁר, שֶׁל קַיִץ!

לְדִמְעַת תִּמָּהוֹן, לְחִיּוּךְ מְנֻצָּח,

נִבְנְתָה

קֵיסְרוּת גּוּפֵךְ!

כָּל עוֹד זֶה הָעוֹלָם אֶת שִׁירָיו לֹא יִרְצַח

יֵלְכוּ הַשִּׁירִים

לְהַקִּיפֵךְ!

כָּל עוֹד אוֹר בַּחַלּוֹן וְהַדֶּרֶךְ שְׁקוּפָה הִיא,

מֵתַיִךְ יָבוֹאוּ אוֹתָךְ לְהַכִּיר

וְיֵשְׁבוּ דוֹמְמִים וּשְׁחֹרֵי מִשְׁקָפַיִם,

בְּלִי צְחוֹק וּבְלִי רַעַד לְאֹרֶך הַקִּיר.

זִכְרִי־נָא (שָׁרִים)
עִירִי נִשְׂרְפָה.

זִכְרִי־נָא (שָׁרִים)

גֻּלְגָּלְתִּי נֶעֶרְפָה.

אֲבָל יַד אֱלֹהִים בֶּעָשָׁן תְּגַשֵּׁשׁ

אוֹתָךְ לְהַצִּיל

מִבֵּיבַר הָאֵשׁ.

בִּרְחוֹבֵךְ הַיָּפֶה עוֹד יַזְהִיב הַמּוֹלָד

וְקוֹלוֹת חֲדָשִׁים

בַּנְּתִיבָה הַנּוֹשֶׁנֶת

עוֹד אֵלַיִךְ יִשְׂאוּ אֶת הַלֵּב הַיֻּלָּד

וְאָמְרוּ –

אַתְּ הֲיִי לוֹ אוֹמֶנֶת.

רַק לְמַעַן יִזְכֹּר כִּי שָׁמַיִם עָלָיו,

כִּי הַדֶּשֶׁא הַחַי מְפַרְפֵּר בִּטְלָלָיו,

כִּי הַלַּיְלָה הַחַם וְהַיּוֹם הַנִּפְתָּח

מַצִּיבִים עַל סִפָּם אֶת הָאוֹר וְאוֹתָךְ!

– – – כִּי הִנֵּה הַשִּׁירִים שֶׁחֻבְּרוּ לִכְבוֹדֵךְ.

לַמִּלִּים שֶׁאִמַּנְתִּי חַסְדֵּךְ לוּ יֻתַּן־נָא.

לִמַּדְתִּין קְצָת לָשִׁיר לָךְ וּקְצָת לְחַיֵּךְ

וְרַק זֹאת. וְיוֹתֵר לֹא תֵּדַעְנָה.

מִתְמוֹטֵט בָּא הָעֶרֶב עֲלֵי אֲדָמוֹת.

לֹא בַּלֶּחֶם הַטּוֹב, לֹא בַּיַּיִן פֻּנַּק.

בַּחַלּוֹן הַשָּׁקֵט

כְּבָר עֵינָיו אֲדֻמּוֹת – –

הַעֲלִי אֶת הָאוֹר, בַּעֲלַת הַפֻּנְדָּק.

כיפה אדומה

עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה

מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ,

הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כִּפָּה אֲדֻמָּה,

לִלְקֹט פֶּרַח־בָּר בַּחֹרֶשׁ.

וְיוֹצְאִים אַחֲרֶיהָ פָּרָה וַאֲוָז

וְחָתוּל מְדַדֶּה עַל מִשְׁעֶנֶת – –

כְּסִפּוּר שֶׁאָבַד, כְּנִגּוּן מִנִּי אָז,

כְּבַת־צְחוֹק נִשְׁכָּחָה וְנוֹשֶׁנֶת.

וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת

וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ

וּמוֹצֵץ לוֹ יָרֵחַ עֵירֹם אֶצְבָּעוֹ

כְּבִימֵי בְּרֵאשִׁית, בְּחֵיק אַבָּא.

וַאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים. אֲדָמָה עֲשָׂבִית

בִּירַקְרַק הָרִיסִים מְפַרְפֶּרֶת…

וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ – – וּלְפֶתַע נַבִּיט

וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת.

הדלקה

אוֹר! אֶת עֲנָק הָאוֹר

מִי בָּעֵינַיִם יַקִּיף?

צוֹחֲקוֹת,

יְחֵפוֹת,

בְּחַגֵּי הַקִּיטוֹר,

יָצְאוּ הַדְּלֵקוֹת לַקָּטִיף!

הִנֵּה הִיא הָאֵשׁ – – הִנֶּהָ!

עַל הַגָּג מִתְעַגְּלוֹת לַהֲקוֹת יוֹנֶיהָ!

וְהַבַּיִת זָקֵן וְלוֹהֵב בִּבְלוֹאָיו

וּמְדַקְלֵם בְּמַפַּל הַקּוֹרוֹת וְהַקִּיר,

מְאַבֵּד בִּינָתוֹ, מְנוֹפֵף אֶגְרוֹפָיו,

הוּא אַרְמוֹן,

הוּא אַרְיֵה,

הוּא הַמֶּלֶךְ לִיר!

הִנֵּה הִיא הָאֵשׁ –

עִם כְּרוּזִים נִפְזָרִים

הִתְפָּרְצָה! וְעַל פְּנֵי מַדְרֵגוֹת – שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם!

חָמְקָה בַּדְּלָתוֹת, עוֹרְרָה פְּרוֹזְדוֹרִים,

וַתִּזְרַח בַּגְּזֻזְטְרָה,

מוּל עַמָּהּ, מוּל עִירָהּ,

מוּל תַּגְמוּל מְחִיאוֹת כַּפַּיִם!

וְחוֹרֶגֶת הָעִיר,

שְׁעָרֶיהָ קוֹרַעַת,

הֶחַג לָהּ הוּבָא!

בְּוִדּוּי וְזִמְרָה מִתְפַּלֶּלֶת כְּרַעַם

חַיַּת רְבָבָה!

פַּעֲמוֹן שְׂרֵפוֹתֵינוּ –

אֶשְׁכּוֹל הַגֶּפֶן!

צְפִירַת הָאָסוֹן עַל גַּגּוֹת מִזְדַּקֶּפֶת,

עֵירֻמָּה מוּל שָׁמַיִם,

פִּרְאִית,

מְאֹהָבָה!

חַיָּלִים

הָעִיר בּוֹעֶרֶת!

חַיָּלִים

בָּתֵּיכֶם הֵאִירוּ!

הַמֶּלֶךְ – עוֹנִים חַיָּלִים שֶׁל עוֹפֶרֶת –

יָדֵינוּ אוֹתָם הִבְעִירוּ!

וּמֵעַל מַדְרֵגוֹת הַשְּׂדֵרָה הַגְּדוֹלָה,

בְּחַשְׁרַת רְחוֹבוֹת נִמְלָטִים,

דֶּרֶךְ רַעַשׁ הַגָּן הַיּוֹצֵא בַּגּוֹלָה,

בְּאֶנְקַת אַלּוֹנָיו עִם צְרוֹרוֹת וִילָדִים – –

– –  לְבַדָּהּ, כְּאוֹבֶדֶת אֲוִיר וְשָׁמַיִם,

לְבָנָה וְנִצְחִית כְּלִבְנַת הַבַּרְבּוּר,

עוֹד רָצָה,

עוֹד רָצָה אַנְדַּרְטָה שֶׁל שַׁיִשׁ –

הָאֵם וְיַלְדָּהּ הַשָּׁבוּר.

ירח

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר

זָרִים וּמְבֻצָרִים.

בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת

עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ

וְהַיָּרֵחַ

עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ

אַתָּה אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?

הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.

שׁוֹקֵט הָעֵץ

בְּאֹדֶם עֲגִילִים.

לָעַד לֹא תֵּעָקֵר מִמֶּנִּי, אֶלֹהֵינוּ,

תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

כינור הברזל

א

הָעֶרֶב הַמְכַבֶּה לָנֶצַח אֶת עֵצָיו,

הָעֶרֶב הַמַּכְסִיף שְׂפָתַיִם וְגָבִיעַ,

אֲנִי כָּפוּת בְּךָ כַּלַּהַב בַּנִּצָּב,

אֲנִי אֵלֶיךָ שָׁב כַּדֶּרֶךְ אֶל אָבִיהָ.

יָרֵחַ לַבְּאֵרוֹת פּוֹרֵס כְּבָר מִפִּתּוֹ.

אֶת הֶעָרִים שְׁקִיעוֹת בִּנְהִימָתָן הִגְמִיעוּ.

עוֹלָם שֶׁלִּי, עוֹלָם, אֶפְשָׁר לָדוּר אִתּוֹ

שָׁנִים כִּשְׁנוֹת חַיִּים, בְּלִי דַּעַת מַה וּמִי הוּא.

בְּלִי דַּעַת מַה קּוֹלוֹ, מַה צֶּבַע לְעֵינָיו,

מִבְּלִי הַחֲלִיף שָׁלוֹם עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת.

בִּפְרוֹזְדוֹרִים צָרִים, כְּמוֹ שָׁכֵן עָנָו,

רוּחוֹת גַּגּוֹ עָבְרוּ עִם בֹּקֶר וְעַרְבַּיִם.

אָמַרְנוּ גֵּא הַזְּמָן, הַשַּׂר בַּמַּפָּחוֹת,

שִׁירֵינוּ הַיְשָׁנִים לֹא בּוֹ יַרְחִיקוּ לֶכֶת – –

אֵלִי, אַתָּה הַבָּן לְלֵב הַמַּתָּכוֹת,

רְאֵה, הֲלֹא גַּם הוּא נִשְׁבָּר אֶל חֲלִילֶיךָ.

כִּי אִם דְּרָכִים רַבּוֹת שָׁכְלוּ אֶת כִּשּׁוּפָן

וּמִדְּלֵקוֹת בַּלֵּיל פְּנֵי קַטָּרִים יֵאוֹרוּ,

הֵן יֵשׁ וְגַם רַכֶּבֶת רָצָה כְּשָׁפָן,

כִּסְחַרְחֲרָה מֵרוּחַ וּמִיַּעַר אֹרֶן.

הֵן יֵשׁ וְלֵיל הַקַּיִץ בִּטְלָלָיו מַחְלִיק

עַל מְכוֹנוֹת כְּבֵדוֹת אֲשֶׁר זָקְנוּ בַּסֹּהַר – –

גַּם לַבַּרְזֶל, אַחַי, עוֹד יֵשׁ כִּנּוֹר עַתִּיק,

גַּם הַבַּרְזֶל יוֹדֵעַ עוֹד נַגֵּן וּנְסֹעַ.

ב

עוֹלָם הָאֱלֹהִים, בְּהֶבֶל לַיְלָה חַם,

מוּל נְשִׁימַת שָׁמֶיךָ הַקְּרֵבִים לְמַטָּה,

מוּל חַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר אִבְּדוּ אֶת חִיּוּכָם,

שַׁלְוַת כּוֹכָב וּמַיִם לְעֵינַי לִמַּדְתָּ.

וַתַּעַזְבֵנוּ שׁוּב, בְּלִי דַּעַת קְרֹא וּכְתֹב,

וְשׁוּב גַּנְּךָ סָעַר וְלֹא בַּעֲבוּרֵנוּ,

רַק פְּעָמִים יָבוֹא הָעֶרֶב עִם הַתֹּף

צָלוֹעַ וְתוֹפֵף בְּפַרְוָרֵנוּ – –

– – וּמִדַּפֵּי מִכְתָּב, מֵחִשְּׁבוֹנוֹת רָעִים,

מַפַּת־עַרְבִית נוּגָה שֶׁלֹּא בֵּרְכוּהָ,

יִשָּׂא פִּתְאֹם אֵי־מִי עֵינָיו קִצְרוֹת־רֹאִי,

כְּמוֹ אַרְיֵה רָצוּץ לְרֵיחַ רוּחַ.

סְעַד אֶת עִצְּבוֹנוֹ הַדַּל וְהֶעָזוּב,

רַחֵם אֶת מַעֲשָׂיו שֶׁרַבּוּ וְקָטֹנוּ.

בְּצַוּוֹתְךָ אָבִיב לַחֹרֶשׁ וְלַסּוּף,

גַּם לִלְבָבוֹ הַלְבִּישָׁה נָא כֻּתֹּנֶת.

אֲנִי שָׁלֵו. דַּרְכִּי אֵלֶיךָ נִפְתְּחָה,

אִם גַּם אוֹרְחַת זָרִים עֲדַיִן בָּהּ דּוֹרֶכֶת.

מִדֵּי תָּבוֹא, זְקֵנִי, תִּמְצָא אֶת נֶכְדְּךָ

נָכוֹן לִהְיוֹת לְשֶׂה בַּעֲדָרֶיךָ.

השיר הזר

אֲחַיֶּה הַמְּנוֹרָה וְשֵׁנִית אֲכַבֶּנָּה.

לְחַיָּיו וּמוֹתוֹ אֶת הַזֶּמֶר אַשְׁאִיר.

הַמִּלִּים חֲזָקוֹת. בִּכְלוּבָן לֹא תִּבְכֶּינָה.

הֲדוּקִים, הֲדוּקִים חֲרוּזֵי הַשִּׁיר.

הוּא שָׁמַע אֶת קוֹלֵךְ. הוּא שָׁמַר צְעָדַיִךְ.

עֲרִיסָה שׁוֹמֵמָה לָךְ הֵנִיעַ, הָאֵם.

וְהֵאִיר אֶת עַצְבוּת חַלּוֹנֵךְ וְיָדַיִךְ

וְקָרָא לָךְ סִפּוּר כִּבְיָמֵינוּ הָהֵם.

הוּא רָאָה אֶת הָעִיר עֵירֻמָּה לִפְנוֹת־שַׁחַר.

הוּא עָבַר עִם נֵרוֹ בְּבָתֵּי־הַחוֹלִים

וְלִטֵּף בְּבַת־צְחוֹק רְחוֹבוֹת שֶׁנִּשְׁכָּחוּ

וְנִשֵּׁק אֶת עֵינֵי סוּסֵיהֶם הַגְּדוֹלִים.

כִּי רַחוּם וְרַב־כֹּחַ הִגִּיעַ עַד הֵנָּה,

כָּרַע לְכָל עֶצֶב, בִּקֵּשׁ – הַכֵּה!

אַךְ בְּעֵת שׁוּרוֹתָיו כִּכְתָבָן תְּנַגֵּנָּה,

בְּזָרוּת הַמַּתֶּכֶת, בַּקֶּצֶב הַגֵּא – –

– – אֶת נְחֹשֶׁת רִיסָיו

בִּצְבָת אָרִימָה,

אֲעַנֶּנּוּ לַשָּׁוְא: הִשָּׁבֵר וּזְעַק!

הוּא שָׁקֵט וְיָפֶה.

דִּמְעוֹתָיו בּוֹכוֹת פְּנִימָה.

הוּא מִמֶּנִּי יָשָׁר וְחָזָק.

הוּא מִמֶּנִּי חָזָק! מָגִנָּיו הַדֵּהִים

עַד יֵאוּשׁ

לְפָנַי יָקוּמוּ.

בַּצִּינוֹק מִשְּׂפָתָיו

נֶעֶקְרוּ וִדּוּיִים,

אַךְ עָלַיִךְ, הָאֵם,

לֹא סִפֵּר מְאוּמָה – –

רַק מִלִּים נָכְרִיּוֹת אַתְּ קוֹרְאָה כְּאִגֶּרֶת.

לוּ סִלְחִי לִי עַל קֹר הֶחָרוּז הַצָּלוּל.

עַל עֶלְבּוֹן אָהֲבָה כֹּה פְּשׁוּטָה וְאַכְזֶרֶת

שֶׁהִלְבַּשְׁתִּי לָהּ כְּתֹנֶת מִשְׂחָק וְצִלְצוּל.

זֶה הַשִּׁיר, אֶל בִּינָה נְשָׂאתִיו וְאֶל גֹּדֶל,

בִּנְתִיבַת הַנְּדוּדִים הַיְשָׁנָה,

מִשֻּׁלְחָן אֶל חַלּוֹן וּמִכֹּתֶל אֶל כֹּתֶל,

בֵּין תְּמוּנוֹת וְעֵינַיִם כָּלוֹת לַשֵּׁנָה.

אַל תִּרְאִיהוּ כְּזָר… הָהּ, מַה קַּל לְעוֹרֵר

אֶת לִבּוֹ

הַשּׁוֹאֵל – אַיֵּךְ!

הֵן יָדַעְתְּ – כִּי תֵּשְׁבִי לְקָרְאוֹ לְאוֹר נֵר,

כָּל אוֹת בּוֹ אֵלַיִךְ תְּחַיֵּךְ.

שדרות בגשם

בָּאוֹר וּבַגֶּשֶׁם הָעִיר מְסֹרֶקֶת.

הַיָּפָה בֶּאֱמֶת – הִיא תָּמִיד בַּיְּשָׁנִית.

אֵלֵךְ נָא הַיּוֹם, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת,

בֵּין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ שֵׁנִית.

הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ

וּמִי בְּקִפָּאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?

עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,

הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.

הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד,

נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בְּעֻלָּם.

הִנֵּה, בַּת שֶׁלִּי, אֲחוֹתֵנוּ הָאֶבֶן,

הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּהּ בּוֹכָה לְעוֹלָם.

גָּבְהוּ בְּיָמֵינוּ הָאֵשׁ וְהַמַּיִם.

אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בִּשְׁעָרִים וּמַרְאוֹת,

נִדְמֶה – גַּם הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,

אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.

נִדְמֶה – גַּם אֲנַחְנוּ הַבֹּקֶר נַגִּיעַ

אֶל בַּיִת אַחְרוֹן בַּנָּתִיב הָרָחָב

וְשָׁם עוֹד נִצָּב לְבָדָד הָרָקִיעַ

וְיֶלֶד מַשְׁלִיך כַּדּוּרוֹ לְרַגְלָיו.

בְּאוֹר וּמָטָר הַשְּׂדֵרָה מְסֹרֶקֶת.

דַּבְּרִי, יְרֻקָּה, רַעֲשִׁי!

רְאֵה, אֲלֹהַי, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת

אֲנִי מְטַיֵּל בִּרְחוֹבְךָ הָרָאשִׁי.

עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת.

חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט.

הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד

שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת.

מתוך: שירים שמכבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.

© כל הזכויות שמורות למחבר לאקו"ם

גם עשרות שנים לאחר צאתו לאור של "כוכבים בחוץ", ספר הביכורים של המשורר נתן אלתרמן, נוכחים שירי הספר דרך קבע בתרבות בישראל.

רקע

גם עשרות שנים לאחר צאתו לאור של כוכבים בחוץ, ספר הביכורים של המשורר נתן אלתרמן, נוכחים שירי הספר דרך קבע בתרבות בישראל. שירי הספר מצוטטים בשלל אירועים רשמיים ופרטיים, והספר עדיין נדפס וממשיך להימכר כאילו יצא לאור אך אתמול.

מוזיקאים, צעירים כוותיקים, מלחינים ומבצעים משיריו ומדי דור נחשפים לספר עוד ועוד קוראים והם מוצאים בו קסם ועניין. מה מקור קסמו המתמשך של הספר? כיצד הפך ספר שירים, שאין בו שום אזכור לארץ ישראל או עיסוק בנושאים ישראליים או יהודיים מובהקים, לאחד הספרים המכוננים והמרכזיים בתרבות הישראלית? ומדוע מכל יצירתו של אלתרמן זכה דווקא ספר זה לחיי מדף ארוכים כל כך?

ההקשר ההיסטורי

נתן אלתרמן נולד ב-1910 בפולין וכילד נדד עם משפחתו למוסקבה, לקייב ולקישינב. כשהיה בן חמש-עשרה עלתה משפחתו לארץ והתמקמה בתל אביב. את לימודי התיכון השלים ב"גימנסיה הרצלייה", ובן תשע-עשרה נסע לצרפת להשתלם כאגרונום. בזמן לימודיו נחשף אלתרמן לחוגי הבוהמה בצרפת, לשירה סימבוליסטית ולכתיבתם של משוררים צרפתים כבודלייר וג'ול לה פורג' והם השפיעו עליו עמוקות.

ב-1931 חזר ארצה ופרסם את שירו הראשון, ובתוך ארבע שנים עשה לו שם של משורר, עיתונאי, בעל טור ופזמונאי. בשנים אלו פרסם אלתרמן כחמישים שירים בעיתונים שונים (הארץ, דבר) ובכתבי עת (כתובים, טורים, גזית) שיצאו לאור בארץ ישראל המנדטורית. ואולם, בשנתיים שקדמו להוצאת ספרו כוכבים בחוץ הסתגר אלתרמן, מיעט לפרסם והקדיש את מלוא מרצו לכתיבת הספר.

ב-1938, כשראה אור כוכבים בחוץ, התברר כי שלא כמקובל, אין הספר החדש אסופה של שירים שכבר ראו אור בעיתונים, אלא רובו שירים חדשים שלא התפרסמו קודם לכן. למעשה, רק ארבעה משבעים השירים שבספר ראו אור לפני שיצא הספר לאור. לדבר הייתה השפעה עצומה על ההפתעה שבה התקבל כוכבים בחוץ, שכן בעבור הקוראים החדשים והוותיקים של אלתרמן, נדמה כי הספר הופיע יש מאין.

בשנות עבודתו הרחק מעין הציבור שִכלל אלתרמן את יכולות ההבעה והכתיבה שלו. השירים בספר כוכבים בחוץ סימנו את התקדמותו העצומה של אלתרמן כמשורר המחונן ביכולות כתיבה וחריזה פנומנליות וכמקורי וחדשן. צאתו לאור של הספר הייתה לאירוע מכונן בספרות העברית החדשה, ואלתרמן היה בִן לילה למשורר המרכזי בדורו.

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת