מבחר / שאול טשרניחובסקי

< 1 דקות

בְּעֵין-דּוֹר

. . . וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

 

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
– "פֹּה תָּגוּר" – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

– "אַתְּ בַּעֲלַת-הָאוֹב?" – "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי".
– "נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרוֹאֶה  הַרְאִינִי!"

עֲלָטָה . . . אֵש זְוָעוֹת . . . בַּפִּנָּה קַלַּחַת,
וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת . . .

 

וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן
יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּימְרוֹת הֶעָשָׁן.

 

וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ,
שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶך, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

 

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׂעָרִים . . .
אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

 

אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאָבֶת.
מַה יִּמַּס בּוֹ לִבּוֹ וְיִנַּבֵּא הַמָּוֶת!

 

וְחַיָּיו בְּמַחֲזֶה יַעֲבֹרוּ, יֶאֱתָיוּ . . .
"הַנַּח לִי, הַנַּח לִי" – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

 

עֲלָטָה . . . אֵש זְוָעוֹת . . . דִּמְמַת הַשַּׁחַת . . .
מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת . . .

 

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,
אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

 

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:
כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה,

 

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים.
אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כַּאֲלוֹנִים,

 

שֵׁם שֶׁלּוֹ יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,
וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

 

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר . . .
מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

 

"אָנוֹכִי, הַמְּאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן,
מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!"

 

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,
וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

 

וּפִתְאוֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,
וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

 

– אָנוֹכִי הָרוֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ;

 

 

מִמְּחִלּוֹת רִקָּבוֹן עַל-מָה הִרְגַּזְתָּנִי
וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

 

 

– "מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי
וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתַָּנִי?

 

כִּלִּיתִי כָּל כּוֹחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,
וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

 

עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

 

אִישׁ-הָאֱלוֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?
כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי!

 

 

מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,
מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?"

 

– עַל מֶרְיְךָ גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלוֹהִים יִזְעָמְךָ!
מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

 

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח,
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶך,

 

וּפָנָיו חָוְרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

1893

לְנֹכַח פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ

בָּאתִי עָדֶיךָ, אֵל נִשְׁכָּח מֵעוֹלָם.
אֵל יַרְחֵי-קֶדֶם וְיָמִים אֲחֵרִים,
מוֹלֵךְ עַל זִרְמֵי בְּנֵי-אָדָם רַעֲנַנִּים,
מִשְׁבְּרֵי-אוֹנָם בְּשִׁפְעַת עֲלוּמִים!
אֵל דּוֹר אַדִּירִים וּנְפִילִים בָּאָרֶץ,
כּוֹבֵש בִּזְרוֹעוֹ גַּם גְּבוּל שׁוֹכְנֵי רָמִים
לְמוֹשַׁב גִּבּוֹרִים בְּבָנָיו בַּעֲטֶרֶת
עֲלֵי-הַדַּפְנָה עַל מִצְחָם הַגֵּאֶה,
רוֹדֶה בֶּאֱלִילָיו וְנִדְמֶה לָהֵמָּה,

לָשִׁית נוֹסָפוֹת עַל סוֹד מוֹשְׁלֵי תֵּבֵל;
דּוֹר אֵל בָּאָרֶץ, שְׁכוּר שֶׁפַע הַחַיִּים,
נָכְרִי לְגוֹי חוֹלֶה וּלְבֵית הַכּוֹאֲבִים.
אֵל-נַעַר, נֶאְדָּר, רַעֲנָן, כְּלִיל-יֹפִי,
חוֹלֵשׁ עַל שֶׁמֶשׁ וּמִסְתְּרֵי-חַיִּים
בְּעַרְפִלֵּי הַשִּׁירָה וּבְגִנְזֵי-גְּוָנֶיהָ,

בְּיַם הַנִּגּוּנִים בְּאַלְפֵי גַּלֵּימוֹ;
אֵל גִּיל הַחַיִּים בְּכָל עָשְׁרָם וַהֲדָרָם,
תָּקְפָּם וּצְפוּנֵי מַשְׂכִּיּוֹת גַּוְנֵיהֶם.

בָּאתִי עָדֶיךָ – הַאִם הִכַּרְתָּנִי?
הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים! . . .
מִמֵּי-אוֹקְיָנוֹס בֵּין חֶלְקֵי יַבֶּשֶׁת
תְּהוֹם הָרוֹבֶצֶת בֵּינֵינוּ יִבָּצֵר
לְמַלֵּא עַד פִּיהָ בִּשְׁאוֹנָם וַהֲמוֹנָם.
שְׁחָקִים וְרַחַב-עֲרָבוֹת הֵן קָצְרוּ
מֵהִשְׂתָּרֵעַ בַּפֶּרֶץ, הַמַּפְרִיד
תּוֹרַת אֲבוֹתַי מִדַּת מַעֲרִיצֶיךָ.
עֵינְךָ הָרוֹאָה בִּי! יַעַן הִרְחַקְתִּי
לֶכֶת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי
וְאַחֲרַי בִּנְתִיב יֵתַע אָדָם בֶּן-תְּמוּתָה, –
הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבִים אֵלֶיךָ,
רֶגַע בּוֹ קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לְדוֹרוֹת,
בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשְׁבֹּר אֲזִקֵּי הַנֶּפֶשׁ,
נַפְשִׁי הַחַיָּה, הַדְּבֵקָה בָּאָרֶץ.
זָקֵן הַָעָם – אֱלוֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ!
רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים
קָמוּ לִתְחִיָּה מִמִּסְגַּר מֵאַת דּוֹרוֹת.
אוֹר-יָהּ לִי! אוֹר-יָהּ! – בִּי קוֹרֵא כָּל גְּרָם,
חַיִּים, הוֹי חַיִּים! – כָּל עֶצֶם, כָּל עוֹרֵק.

אוֹר-יָהּ וְחַיִּים!
וָאָבֹא אֵלֶיךָ.
בָּאתִי עָדֶיךָ, מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹּדָּה,
פִּסְלְךָ – סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים;
אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה,

לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם,
לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה,
לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד-סוֹדוֹת הַיְּצִירָה.
אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי,

אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ
פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם,
מוֹרְדֵי הַחַיִּים, מִיַּד צוּרִי שַׁדַּי,
אֵל אֱלוֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי,
אֵל  אֱלוֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, –
וַיַּאַסְרוּהוּ בִּרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין. . .

אודיסה-היידלברג, 1899

מוֹת הַתַּמּוּז

צְ אֶ י נָ ה  וּ בְ כֶ י נָ ה ,

בְּ נ וֹ ת  צִ יּ וֹ ן,  לַ תַּ מּ וּ ז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,
יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָו בְּלֹא עֵת . . .

עִם הָנֵץ הַחַמָּה
בַּבֹּקֶר הַבָּהִיר

נַשְׁכִּימָה לַחֻרְשָׁה שֶׁחָשְׁכָה מִשְּׁחֹר,
לַחֻרְשָׁה הַחֲבוּיָה בַּחֲלוֹמוֹת וְרָזִים,
אֶל בָּמַת הַתַּמּוּז, אֶל בָּמַת הָאוֹר.

 

 

מַה מָּחוֹל נָחוּלָה
מִסָּבִיב לַבָּמָה,

מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם?
נֵימִינָה,  נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע,
נִקֹּדָה, נִשְׁתַּחֲוֶה-לוֹ: שׁוּבָה הֲלֹם!

 

נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה
לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע.

אַךְ רֶגֶל יְשָׁרָה, וּלְאַט – יָד אֶל יָד!
וְנֵצֵא וּנְבַקֵּשׁ הַתַּמּוּז אַיֵּהוּ,
הַנְּעָרִים לְבַד וְהַנְּעָרוֹת לְבַד.

בְּרָאשֵׁי הַדְּרָכִים
בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז –

עַל אֵם דְּרָכִים שְׁקוּעוֹת בְּשֶׁמֶשׁ וָאוֹר,
הַנּוֹחוֹת לַלֵּבָב בְּשַׁלְוָתָן וְחֻמָּן,
הָאַנְקוֹר שָׁם מַפְלִיג, טוֹבֶלֶת הַדְּרוֹר;

בְּמִשְׁעוֹל צָר נִמְתַּח
בֵּין קָמָה וְקָמָה,

זָרוּעַ קִמְּשׂוֹנִים וּפֶרֶג הַבָּר,
עַל שְׂפַת מַעְיָנוֹת וּשְׂדוֹת אַגְמוֹן מְרַשְׁרֵשׁ,
בִּמְקוֹם שָׁם סוּף רַעֲנָן וּקְנֵה אָבִיב שָׁר;

לַנַּחַל יָרַדְנוּ,
עָבַרְנוּ בַּבְּקָעוֹת,

בַּשִּׂיחִים, בַּחֲרִיצִים וּבְגֵיא בִּן-עֲדוֹר. . .
הָרוּחַ הַמְּשַׁטֶּה בִּדְשָׁאִים, עֲנֵנוּ!
הַתַּמּוּז רְאִיתֶם – הַקּוֹרֵא, הַתּוֹר?

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז. . .
בַּסְּבַךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,
בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,
פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,
לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָרְפוֹת לְחוּג.

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז –
וְלֹא  מְצָאנוּהוּ!
עָלִינוּ בַּגֶּבַע, יָרַדְנוּ לַגַּיְא,
יָצָאנוּ בְּעִקְבוֹת כָּל רָז וְכָל פֶּלֶא,
כָּל מָקוֹם, אֲשֶׁר אֱלוֹהִים חַיִּים בּוֹ.

 

רָאִינוּ: הַסְּבַךְ
וְהָאֲשֵׁרָה – עֵץ-בָּעַר,
תַּעֲלוּמוֹת הַחֻרְשָׁה – לְמַאֲכָל לָאֵשׁ. . .
אַךְ שַׁוְעַת אֶפְרוֹחִים שֶׁבִּטְנָם רְעֵבָה
מִסָּבִיב לַבָּמָה, וְהַבָּמָה – גַּל שֵׁשׁ.

וְעַל אַשְׁדּוֹת הַנְּחָלִים,
אֲשֶׁר שָׁם אָמַרְנוּ:
אַךְ רוּחוֹת מְסַפְּרוֹת בְּמַאֲמַר אַשָּׁף –
חֲרִיקָה וּשְׁרִיקָה לְאַגְמוֹן, שֶׁיָּבֵשׁ
עַל שָׁרְשׁוֹ בַּשָּׁרָב, הַקַּיִץ כִּי שָׁב.

 

 

וְלֹא נִמְצְאוּ עִקְבוֹת
כָּל שֵׁדוֹת בַּכָּרִים,

וּפָסַק קוֹל צַחֲקָן עִם רָזֵי הַגַּל;
הַכָּר – מִרְעֵה בָּקָר, וּתְיָשִׁים יִרְקְדוּ
אֶל שִׁקְתוֹת הַמַּיִם עִם בֹּקֶר קְווּי טַל.

 

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַ תַּ מּ וּ ז   הַ בָּ הִ י ר , הַ תַּ מ וּ ז  הֵ ן  מֵ ת.

מיכאילובקה,  1909

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

 

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת

צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה – – –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

 

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחַם לוֹ.

 

אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶּרֶךְ,

יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

 

כְּבָר עָבַרְנוּ כַּמָּה
מִדְבָּרוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַּמָּה,
כּוֹחוֹתֵינוּ תַּמִּים.

 

כֵּיצַד זֶה תָּעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?

אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

 

אוּלַי – – כְּבָר אֵינֶנָּה?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה – – –

 

ברלין

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ – – –
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

 

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ-בָּהּ יְקֻיַּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה,
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס –
פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא.

 

"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"

ברלין, 1923

עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ

וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו
גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו
(שמואל א' לא, ו)

אֶחָד אֶחָד נָפְלוּ גִּבּוֹרִים, בִּתְקֹעַ
שׁוֹפַר אַדִּירִים עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ.
– עָיַפְתָּ, הַמֶּלֶךְ סֹב אַחֲרֵי הַצִּנָּה.
עוֹד כּוֹחִי בְּמָתְנַי, עָלֶיךָ אָגִינָה.
– רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע: חִזְקוּ וְאִמְצוּ, גִּבּוֹרִים עֲמֵלִים!

– בְּחִצִּים יָרֹבּוּ וְלֹא יִקְרְבוּ הֵנָּה!
עָיַפְתָּ, הַמֶּלֶךְ, עָלַי הִשָּׁעֵנָה!
– לֹא עֵת לְהִנָּפֵשׁ! אֵין פְּנַאי, הַתּוֹקֵעַ!
עוֹד מוֹרְקִים חֲנִיתוֹת, עוֹד אוֹיֵב יָרֵעַ.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע וְיֵחָלְצוּ הַיּוֹשְׁבִים עַל הַכֵּלִים!
– גַּם קַרְנֵי הַחַמָּה בִּי כִּלּוּ חֲמָתָן.
הַגֵּד מַה בְּפִיךָ? – כִּי נָפַל יוֹנָתָן.
–  עוֹד שְׁנַיִם לִי בָּנִים פֹּה בַּמַּעֲרָכָה,
תָּנַח עַל רֹאש מֵבִיא שְׁנַיִם הַבְּרָכָה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע וְיָבוֹאוּ הַשְּׁבָטִים הַבְּדֵלִים!

– אַל נָסוֹג מִמְּקוֹם בּוֹ נַעֲמֹדָה, אַל נוּעַ.
מַה תַּגִּיד, הַמַּגִּיד? – גַּם מֵת מַלְכִּישׁוּעַ!
– עוֹד לָנוּ מִלְחָמָה, וּקְרָבוֹת עוֹד בָּאִים.
כִּי נָפַל הָאֶחָד, שָׁם יִפְּלוּ עוֹד שְׁנַיִם.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
הַבּוּז לַמַּשְׂטִינִים וּמְפַגְּרִים עֲצֵלִים!

– עַל חַרְבְּךָ תִּפֹּל, וְאַל תִּפֹּל בְּיָדָיו!
מַה תַּגִּיד, הַמַּגִּיד? – כִּי מֵת אֲבִינָדָב!
– הוּא מֵת! וְלוּ תַּעֲמֹד הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה.
נְסִיכִים מְנַדְּבִים נִדְבָתָם פִּי שְׁלוֹשָׁה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים,
הֲכֶבֶשׂ יִשְׂרָאֵל, אִם נִשְׁחַט כִּרְחֵלִים?!

 

תְּקַע תְּקִיעָה גְּדוֹלָה תָּקוֹעַ וְתָקוֹעַ
וְיִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: דָּם! דָּם עַל גִּלְבֹּעַ!
תְּקַע נֶגְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וָיָמָּה –
תִּרְגַּז הָאָרֶץ וְתִרְעַד אֲדָמָה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים:
עֳלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים וּכְשֵׁלִים!

פיכטנגרונד, 1929

 

מתוך: כל שירי טשרניחובסקי, עם עובד, 1990.

כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם


באחרונה הציעו חברי הכנסת מוחמד ברכה ואברהם בורג להחליף את ההמנון של מדינת ישראל בשיר "אני מאמין", הידוע יותר בשמו "שחקי שחקי" (על פי שתי שורותיו הראשונות). את השיר כתב טשרניחובסקי בגיל 17, והוא הולחן (אף שנכתב בהברה אשכנזית דווקא ולכאורה אינו מותאם לאוזן של ימינו), והוא היה לפזמון פופולרי. השיר מדבר על אמונתו הנצחית של טשרניחובסקי ברוח האדם ובגדולתה, אף שהיא נחשבת נאיבית ומעוררת צחוק בקרב נמענת השיר, הצוחקת לו: שחקי שחקי.

רקע

באחרונה הציעו חברי הכנסת מוחמד ברכה ואברהם בורג להחליף את ההמנון של מדינת ישראל בשיר "אני מאמין", הידוע יותר בשמו "שחקי שחקי" (על פי שתי שורותיו הראשונות). את השיר כתב טשרניחובסקי בגיל 17, והוא הולחן (אף שנכתב בהברה אשכנזית דווקא ולכאורה אינו מותאם לאוזן של ימינו), והוא היה לפזמון פופולרי. השיר מדבר על אמונתו הנצחית של טשרניחובסקי ברוח האדם ובגדולתה, אף שהיא נחשבת נאיבית ומעוררת צחוק בקרב נמענת השיר, הצוחקת לו: שחקי שחקי.

אפיזודה זו מלמדת על כוחה העצום של יצירתו, המבעבע עדיין וחי, אף עברו כבר יותר מתשעים שנה מאז כתב טשרניחובסקי. דומה כי בכל סוגת ספרות שפעל בה, יצר טשרניחובסקי יצירות מופת. תרגומיו לאפוסים היווניים ההומריים של האיליאדה והאודיסאה נחשבים להישג שאין שני לו, משום יכולתו לשמור על משקל צליל ופרוזודיה סדורה בתרגום מיוונית לעברית. הסונטות שלו מושלמות, והאידיליות מוצגות כדגם לאידיליה העברית.

ההקשר ההיסטורי

שאול טשרניחובסקי נולד ב-1875 באוקראינה ונפטר ב- 1943 בארץ ישראל. שנים רבות בילה באירופה, בגרמניה ובשווייץ, שם השלים את לימודי הרפואה. טשרניחובסקי היה רופא צבאי מצטיין, וגם כאשר הגיע לארץ ישראל שימש בה רופא ילדים. כישרונותיו המרובים הפכוהו לדמות מרכזית ומובילה בחיי הרוח של היישוב העברי הצעיר. על אף לימודיו ב"חדר" האשכנזי ושנותיו באירופה, טשרניחובסקי הצליח להחליף את הניגון האשכנזי בספרדי בשל המוזיקליות הרבה שבו, ושיריו היו פופולריים ביותר. שיריו של ביאליק למשל, לא צלחו מעבר זה. בנוסף ליצירותיו השיריות הכבירות, בנה טשרניחובסקי את היסוד לנוסחי תרגום מחזות, בתרגמו מיצירות שייקספיר, ראסין, וכמובן המחזות היווניים. טשרניחובסקי גם כתב מילון עברי למונחי הרפואה ומדעי הטבע.

רעיונות מרכזיים

לצד בן דורו, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, נחשב שאול טשרנחובסקי לאביה השירי של האומה הצעירה, בכיר משוררי דור התחייה. יצירותיו הראשונות של טשרניחובסקי מביאות את הווי העיירה היהודית בגולה, על דרכי החיים והמאורעות השזורים בהם, המקבלים מבע שירי עז (ראו למשל "ברל'ה חולה" ו"לביבות"). טשרניחובסקי העריץ את תרבות יוון, ושירו "לנוכח פסל אפולו" היה לסמל לדיאלוג בין התרבות העברית לתרבויות הלעז. זהו השיר הראשון בעברית הקרוי "אקפרסיס" – שיר פואטי המתאר יצירה פלסטית תלת ממדית.

בזמנו עורר השיר ביקורת חריפה על "ההתבטלות" כביכול – ההשתחוות שטשרניחובסקי משתחווה לפני הפסל. הוסיפה למהומה העובדה שהיה נשוי לאישה לא יהודיה שהכיר באירופה ושממנה נולדה לה בתו היחידה. אולם טשרניחובסקי היה כמובן לאומי מאוד, ושירו "ראי אדמה כי היינו בזבזניים עד מאוד" היה ל"קלסיקה של יום הזיכרון". טשרניחובסקי קיים דיאלוג ממושך עם שאול המקראי, (שאת שמו קיבל), וכתב את הבלדה "בעין דור", – נכס צאן ברזל של השירה העברית. מחזור הסונטות שלו "לשמש" נתפס כ"פגאני", ו"אלילי", ויש אומרים כי הוא השפיע על יצירתה השירית של תנועת הכנענים.

השפעה והתקבלות

טשרניחובסקי ניחן ביכולת לכתוב יצירות מופת בכמה תחומים ומכלול יצירתו מונומנטלי. טשרניחובסקי נערץ על הכול – יצירתו היא עד היום יסוד מוסד במערכת הספרות העברית ושיריו נלמדים לבגרות החובה בספרות. הידועה מבין פסוקיות השיר שכתב, שהייתה למטבע לשון: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כמה משיריו הולחנו, למשל השיר "אומרים ישנה ארץ". עוד בחייו נוסד פרס לתרגום מופת על שמו, "פרס טשרנחובסקי". עשרות מחקרים נכתבו על יצירותיו.

לקריאה נוספת

קלוזנר, יוסף (1976). משורר בחסד עליון. בתוך שאול טשרניחובסקי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו (עמ' 40–58). תל אביב: עם עובד.

לחובר, פישל (1953). ביאליק וטשרניחובסקי. בתוך שירה ומחשבה: מסות ומאמרים (עמ' 7–20). תל אביב: דביר.

יוסף חיים ברנר: משדה הספרות (עמ' 89־93)

רבינוביץ, יעקב: שאול טשרניחובסקי (עמ' 94־122)

קלוזנר, יוסף: תפיסת-העולם של שאול טשרניחובסקי (עמ' 123־141)

סדן, דב: בין תוכחה לאידיליה

הלקין, שמעון: תבל ואדם דב סדן: שחוקו של משורר: ל"עמק דדהבא" של ש. טשרניחובסקי (עמ' 166־173)

צמח, עדי: השמש ובית-האסורים : על שלוש אידיליות של שאול טשרניחובסקי, בט"ז שנים לפטירתו (עמ' 174־182)

מירון, דן:  בשולי שיר נוף ארץ-ישראלי (עמ' 183־194)