מגילת העצמאות / ישראל, הממשלה הזמנית

לעתים נדירות בלבד קבוצה קטנה של אנשים ניצבת בפני משימה היסטורית כבירה – להכריז על מדינה חדשה, לבחור את שמה ואת סמליה ולשרטט את הקווים המנחים של המשטר הפוליטי שיקום בה. אולם כל זאת נדרש משלושה עשר החברים של מנהלת העם, שייצגו מגוון פלגים של היישוב היהודי בארץ ישראל ב-1948.

חברי מנהלת העם התמודדו מול מכבש לחצים קשה שהופעל עליהם מכמה כיוונים – בראש ובראשונה הסכנה הביטחונית מצד צבאות ערב שסירבו להשלים עם קיום המדינה היהודית, אך גם לחצים מצד ממשלות המערב שניסו לדחות את מועד ההכרזה. גם הפלגים של היישוב היהודי השמיעו אזהרות ולעתים אף התנגדות נחרצת הן לתוכנית החלוקה הן לרעיון הכרזת המדינה.

מגילת העצמאות הייתה אמורה לגשר על הפערים בין החילונים לדתיים, בין המיתוס למציאות, בין רעיונות הליברליזם המודרניים לבין תפיסות לאומיות אתניות קמאיות. החזון שהיא הציגה נגע בלבם של חברי הפלגים השונים ולעתים יריבים ביישוב היהודי ואפשר להם, על אף המחלוקות, לראות את עצמם כחלק מאומה אחת – אזרחי מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית הנולדת.

ד"ר סבטלנה נטקוביץ'

הרקע ההיסטורי להכרזה

ב- 29 בנובמבר 1947 התכנסה עצרת האומות המאוחדות והחליטה ברוב של 33 כנגד 11 על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההחלטה קבעה שבריטניה תפנה את כוחותיה מארץ ישראל ובארץ יוקמו שתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע שאזור ירושלים יהיה שטח בין-לאומי, ובין המדינות יהיה איחוד כלכלי.
ההחלטה התקבלה בשמחה רבה על ידי היישוב היהודי בארץ אך נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, וכבר באותו לילה פרצו מאורעות דמים ברחבי א"י המנדטורית. בראשית חודש אפריל, 1948 בעיצומה של המלחמה שהתנהלה ברחבי הארץ בין תושביה הערבים לבין תושביה היהודים – הודיעו הבריטים כי יפנו את צבאם מן הארץ ב- 15 במאי 1948.
בעוד היישוב מנהל מלחמת קיום, החלו מנהיגי היישוב בהכנות להקמת המדינה. הוחלט להקים שני מוסדות: "מועצת העם" ובה 37 חברים המייצגים זרמים שונים בציונות וביישוב בארץ; ו"מִנהֶלֶת העם" – מעין ממשלה זמנית ובה חברים 13 מחברי "מועצת העם".
ב- 12 במאי 1948 התכנסה "מנהֶלֶת העם" בבית הקרן הקיימת בתל אביב. על מנהיגי היישוב הופעל לחץ מצד האו"ם ומצד ארה"ב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה – בשל איומיהן של מדינות ערָב בפלישה לארץ, ובשל גילויי האלימות מצד הערבים תושבי הארץ. למרות הלחצים החליטו המשתתפים בדיון להכריז על הקמת המדינה ב- 14 במאי. הם נדרשו להחליט בשאלות עקרוניות: מה יהיו שמה וסמלה של המדינה היהודית? מה תהיה שפתה? בידי מי תהיה סמכות החקיקה? מה יהיה שמו של הצבא העברי? האם יכריזו על גבולות המדינה? מה יהיו מוסדות השלטון, ומה יהיו סמכויותיהם?
חברי הממשלה הזמנית דנו בהצעה להכרזת העצמאות, אשר עברה אחר כך תיקונים שונים עד שהתקבל הנוסח הסופי המוּכּר לנו. הוחלט שההכרזה תיקרֵא בטקס שייערך באולם המוזיאון בתל אביב, בהשתתפות חברי מועצת העם. מלבדם ישתתפו בטקס עוד מוזמנים מועטים: ראשי ערים ומפלגות, רבנים, סופרים, עורכי עיתונים, מפקדי ההגנה, חברי הוועד הפועל הציוני ועוד.
ההכנות לטקס נערכו בחופזה ותוך התרגשות רבה. הטקס נערך ביום שישי אחר הצהריים, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. על-יד שולחן הנשיאוּת ישבו חברי מִנהֶלֶת העם והמזכיר, מוּלם ישבו חברי מועצת העם, וסביבםֹ ישבו המוזמנים בחצי גורן. ממעל התנוססה תמונתו של הרצל. בשעה ארבע הכה דוד בן גוריון על השולחן. הקהל קם על רגליו ושירת "התקווה" פרצה ספונטאנית ולא על פי התכנית. בן גוריון קרא את ההכרזה ו"פניו נוהרים", ופרקי ההיסטוריה של עמֵנו עלו תמונות תמונות ממילות המגילה. לאחר שסיים בן גוריון את קריאת ההכרזה הוזמן הרב פישמן, שבירך בקול רועד וחנוק "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והקהל ענה "אמן" בקול.

תוכן ההכרזה וחלקיה

מקובל לחלק את ההכרזה על הקמת המדינה ל- 4 חלקים:

החלק הראשון כולל מבוא היסטורי המתאר את קורות העם היהודי
החלק השני הוא חלק מעשי -משפטי המגדיר את סדרי השלטון במדינה
בחלק השלישי מפורטים עקרונות המדינה בעיני המכריזים
החלק הרביעי כולל הצהרות ופניות אל גורמים שונים

נבחן את תוכנו ואת משמעותו של כל חלק.

החלק הראשון: מבוא היסטורי – סיפורה של הציונות

חלק זה הוא הבסיס להכרזה כולה ובו מתוארים אירועים היסטוריים חשובים בתולדות העם היהודי. הרקע ההיסטורי המוצג בחלק זה מתאר את הקשרים בין העם היהודי לארץ ישראל ואת ההכרה של אומות העולם בקשר זה. המבוא ההיסטורי מתחיל בימי המקרא ומסתיים בהכרזת עצרת האומות המאוחדות מתאריך 29 בנובמבר 1947.

מן המבוא אפשר ללמוד על נימוקים שונים לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל:

1. חיי העצמאות הלאומיים של העם היהודי בארץ ישראל לפני שהוּגלה ממנה, והקשר הרוחני של העם לארצו בשנות הגלוּת.
2. הניסיונות של היהודים לעלות לארצם ולהתיישב בה במשך כל תקופת הגלוּת, ובעיקר לאחר הקמת התנועה הציונית.
3. הקמת התנועה הציונית בראשוּת הוגה חזון המדינה, הרצל, כביטוי לשאיפת העם לחיות בארצו הריבונית.
4. ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי, שניתנה בהצהרת בלפור.
5. השואה באירופה כהוכחה לצורך בהקמת מדינה יהודית עצמאית.
6. העלייה וההעפלה לארץ ישראל, המוכיחות את רצונם העז של היהודים לעלות ארצה ולבנות בארץ את מדינתם הריבונית.
7. תרומתו של היישוב היהודי למאבק האומות שוחרות השלום והחירות נגד הנאצים ובני בריתם במלחמת העולם השנייה.
8. החלטת עצרת האומות המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947, המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

החלק השני: ההכרזה וסדרי המדינה

החלק השני בהכרזה הוא החלק המעשי והמשפטי שלה. זוהי ההכרזה עצמה – על הקמת המדינה, על שמה של המדינה, על מוסדותיה ועל סדרי השלטון בה. חלק זה של ההכרזה הוא החלק היחיד שאין ספקות לגבי תוקפו החוקי -חוקתי.

נתעכב על הפרטים של חלק זה:

המכריזים: חברי מועצת העם. 37 זהו גוף שמנה חברים, אשר ייצגו זרמים וקבוצות שונות ביישוב היהודי בארץ ישראל באותה עת: נציגי היישוב העברי בארץ ישראל (חברי הנהלת הוועד הלאומי) ונציגי התנועה הציונית (חבריה הנהלה הארץ -ישראלית של הסוכנות היהודית), וכן נציגים של מפלגות וארגונים אחרים.
מועד ההכרזה: ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל -יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.
אופייה של המדינה החדשה: מדינה יהודית. נאמר בהכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל".
שמה של המדינה: מדינת ישראל.
המוסדות הזמניים שלה: מועצתֵ העם תפעל כ"מועצת מדינה זמנית" (מעין בית נבחרים) ומִנהֶלֶת העם תהיה "ממשל הזמנית".

החלק השלישי: עקרונותיה של מדינת ישראל

בחלקַ זה מצהירים מחבּרי ההכרזה על העקרונות שינְחו את המדינה בעתיד. 6 העקרונות שמדינת ישראל תהיה מבוססת עליהם, הם:

1. עליית יהודים לארץ: לכל יהודי יש זכות לעלות ארצה.
2. פיתוח הארץ לטובת כל תושביה:
הכוונה היא להרחבת יישובים ולהקמתם של יישובים חדשים, למפעלי פיתוח שונים ולהתרחבות כלכלית לטובת כלל התושבים.
3. אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל: המילה "דמוקרטיה" אינה כתובה במפורש בהכרזה, אך אופייה הדמוקרטי של המדינה נרמז בעקיפין ממילות ההכרזה, שכתוב בה כי המדינה תהיה מושתתת על יסוד החירות ותקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה:
א. שוויון זכויות – מדינת ישראל תקיים שוויון חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. הכוונה היא לשוויון בפני החוק, לשוויון בזכות הבחירה ובזכות להיבחר ובעוד זכויות פוליטיות, וכן לשוויון חברתי המתבטא באיסור אפליה ובמתן הזדמנויות שוות לכל.
ב. חופש – במדינהַ בעלת משטר דמוקרטי ליבראלי, השמירה על חופש דת, מצפּוּן, לשון, חינוך ותרבות, היא עיקרון חשוב ומרכזי.
4. שמירה על המקומות הקדושים של כל אחת מן הדתות.
5. יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: מדינת ישראל הצעירה מכריזה על שאיפתה להנהיג חברה חופשית וצדק חברתי לאזרחיה ועל שאיפתה לשלום, וזאת לאור חזונם של נביאי ישראל.
6. נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, כגון: יישוב סכסוכים בדרכי שלום, שיתוף פעולה בפתרון בעיות בין -לאומיות בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות, ופיתוח יחס של כבוד לזכויות האדם.

החלק הרביעי: הצהרות ופניות שונות

בחלק הרביעי פונים כותבי ההכרזה אל גורמים אחדים בהצהרות ובקריאות שונות:

1. פנייה אל ארגון האומות המאוחדות: מדינת ישראל מצהירה על נאמנותה לעקרונות מגילתֹ האומות המאוחדות. המדינה מצהירה על נכונוּתה לשתף פעולה עם האו"ם בהגשמת החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, ולפעול להקמת אחדות כלכלית של ארץ ישראל.
2. פנייה אל בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל בקריאה לשמור על השלום ולהשתתף בבניין המדינה. לערבים אזרחי ישראל מובטחים ייצוג במוסדות המדינה, אזרחות ושוויון.
3. פנייה אל מדינות ערב השכנות: ישראל מצהירה על רצונה בשלום ובשכנוּת טובה, ועל נכוֹנוּתה לשתף פעולה עם מדינות ערב ולקיים עזרה הדדית למען קידמה במזרח התיכון כולו .
4. פנייה אל העם היהודי בתפוצות להתלכד סביב המדינה ולסייע לה בעלייה ובבניין המדינה ובחיזוקה.

לסיכום

לחלקה השלישי של ההכרזה יש ערך משפטי: ככלי שבית המשפט יכול להיעזר בו לצורך פרשנות; כעקרונות המחייבים את המינהל במדינה; וכעקרונות שאפשר לסתור אותם רק על ידי חוק מפורש. אולם בעיקרו של דבר, ערכה של ההכרזה הוא בכך שהיא מבהירה את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מומלץ לבקר באתר הכנסת באינטרנט, שכתובתו www.knesset.gov.il : באתר מדור שעניינו הכרזת העצמאות ובו גם קישורים למושגים ולמוסדות הקשורים להכרזה.

 

להרחבה:

עקרונות ההכרזה, חוקי היסוד וזכויות האדם בישראל.

בשנות ה- 90 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם.(*)
בשנת 1992 נחקק 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו',
בשנת 1994 נחקק 'חוק יסוד: חופש העיסוק', ובאותו זמן תוּקן גם 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. חוקי יסוד אלה עוסקים בזכויות האדם בישראל. 'חוק יסוד: חופש העיסוק' עוסק בזכות היסוד של האדם לחופש בתחום העיסוק, ו'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' עוסק בכמה זכויות יסוד כמו: הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף, הזכות לכבוד האדם, הזכות לקניין, הזכות לחירות והזכות לפרטיות. זכויות אלה הוכרו בעבר על ידי בית המשפט העליון בפסיקותיו, אך חוקי היסוד נתנו להן מעמד של זכויות חוקתיות על – חוקיות. לפי סעיף 8 ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', הכנסת מוגבלת ביכולתה לחוקק חוק העומד בסתירה לחוק יסוד זה. בסעיף זה נאמר:

"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל."

הכוונה היא לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, אם הכנסת תחוקק חוק העומד בסתירה לתנאים שנקבעו בחוק היסוד, יוכל בית המשפט לפסול חוק כזה. יש הרואים בשינוי זה מהפכה חוקתית. בפסיקות שונות של בית המשפט העליון נאמר שבית המשפט רשאי לקבוע שחוק הסותר אחד מחוקי היסוד האלה הוא חסר תוקף. עולה השאלה: האם מהפכה חוקתית זאת נוגעת רק לזכויות שנקבעו במפורש בחוקי היסוד (כמו: חופש העיסוק והזכות לפרטיות) או שהיא כוללת גם זכויות שלא נזכרו במפורש בחוקי היסוד (כמו: הזכות לשוויון, חופש הביטוי וחופש הדת והפולחן). בשאלה זאת קיימת מחלוקת בין השופטים. לפי גישה אחת, חוקי היסוד חלים לפחות על חלק מן הזכויות שלא הוזכרו בהם. נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, סבור שכבוד האדם וחירותו מקבל את משמעותו מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והוא כולל בהם את ערכי השוויון וחופש הביטוי וערכים אחרים שהם ביטוי לכבוד האדם וחירותו במדינה. הגישה השנייה אינה רואה את חוקי היסוד ככוללים זכויות שלא נמנו בהם .

על מה מתבססת הטענה שחוקי היסוד כוללים גם זכויות שאינן מנויות בהם? כדי להשיב לשאלה זאת יש לפנות אל הסעיף הראשון של שני חוקי היסוד – סעיף שכותרתו "עקרונות יסוד" – הקובע כי:

"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ."

סעיף זה, המחבר את חוקי היסוד אל ההכרזה על הקמת המדינה, מעורר שוב את שאלת מעמדה המשפטי של ההכרזה:

האם חל שינוי במעמדה החוקתי של ההכרזה בעקבות חיבורה אל חוקי היסוד?

התשובה על כך אינה חד משמעית. עד לחקיקתם של חוקי היסוד בשנות ה- 90, הגישה המקובלת להכרזת העצמאות הייתה שאף על פי שהיא מבטאת את "חזון העם" ואת "האני מאמין" שלו, אפשר להשתמש בה רק לצורכי פרשנות ולא כמסמך חוקתי עליון שאפשר לבטל באמצעותו חוקים. אמנם ההתייחסות להכרזה על הקמת המדינה בחוק היסוד היא חידוש המחזק את מעמדה החוקתי של ההכרזה, אך אין הסכמה בין שופטי בג"ץ לגבי משמעותו של סעיף זה.

גישה אחת, שהיא דעת הרוב, אומרת שלסעיף זה יש חשיבות לצורך פרשנות בלבד. כלומר, אין הסעיף מהווה מקור לזכויות אדם שאינן מופיעות בחוקי היסוד עצמם אולם מופיעות בהכרזה – זכויות כמו ערך השוויון וחופש הלשון, החינוך והתרבות. לפי גישה זאת, סעיף "עקרונות היסוד" בחוקי היסוד קובע כי פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה הכרזת המדינה היא מקור פרשני בעל מעמד גבוה, היא עיקרון חוקתי. כלומר, סעיף "עקרונות היסוד" קובע עיקרון שלפיו כל חוק, כולל חוק בעניין זכויות האדם, יש לפרש באופן שמתאים להכרזת המדינה ולעקרונות הכתובים בה.

הגישה השנייה, שהיא דעת המיעוט, אומרת שלסעיף זה יש מעמד עצמאי והוא מורה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונות ההכרזה. לפי גישה זאת, סעיף "עקרונות היסוד" נותן לעקרונות היסוד המרכיבים אותו (ובכללם לעקרונות ההכרזה) מעמד חוקתי על -חוקי, וההכרזה מהווה מקורן של זכויות שאינן מופיעות בחוקי היסוד (כמו: הזכות לשוויון).

בפסק דין של בג"ץ אומר השופט ד' לוין שבית המשפט ראה לעצמו להשתמש בהכרזה כמקור לפרשנות ואף כּיָתֵד שאפשר להצמיד אליו את זכויות היסוד. כלומר, הוא משתמש בפסקה זאת כמקור לזכויות אדם נוספות:

"חוקי היסוד [הכוונה היא ל'חוק יסוד: חופש העיסוק' ול'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'] הביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאין היא עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם, שהרי יש להעמיד את המחוקק הישראלי בכוננו חוק יסוד בחזקת מי שאינו משחית מילותיו לריק ואינו מאחז עיניים, אלא מבקש ליתן בידי האזרח בישראל מגילת זכויות ברמה חוקתית על חוקית."

(בג"ץ 726/94, כלל נגד שר האוצר, עמ' 443).

מעבֶר לוויכוח בנושא זה, הכול מסכימים כי למסמך ההכרזה על הקמת המדינה יש מעמד של מסמך יסודי המנחה את בתי המשפט ואת רשויות השלטון השונות -מסמך המבטא את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.

* על חוקי היסוד, ובכללם על חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם, תלמדו בהרחבה בפרק השלישי, בעמודים 37-33.