מלון הלשון העברית הישנה והחדשה / אליעזר בן יהודה

הקדמה למבוא הגדול

א.

בשנת אלף ושמנה מאות ועשר לגלותנו ואני אז תלמיד המדרשה הרוסית בעיר דינבורג; והרוסים נלחמים בתוגרמים לחרות הבולגרים וכל העיתונים הרוסים מכריזים קול אחד בדברים נלהבים על מלחמת-מצוה שנלחמה רוסיה למען שחרר את עם הבולגרים מתחת עֻלה של תורקיה ולהשיבו לגדֻלתו כמו בימים מקדם, בימים ההם פתאם כמו נפתחו השמים ואור מבהיק, אור צח ומצֻחצח הבריק לפני עיני, וקול פנימי אדיר קרא באזני:

תחית ישראל על אדמת אבות!

ומפני זה הקול, שלא פסק למן הרגע ההוא מקרא באזני יום ולילה, נזדעזעו כל מחשבותי וכל זממי אשר זממתי לעתידי אז בחיים. כמו חזיונות לילה מפני אור בקר כן נדדו חלומותי להקדיש חיי למלחמה בעד חרות העם הרוסי ולקדמת כל האדם כלו. כמו רֹב חברי בבתי הספר התיכונים והעליונים ברוסיה בזמן ההוא, ואחרי מלחמה פנימית בנפשי גברה ידו של הרעיון החדש, ושתי מלים חדשות לכדו את כל מחשבותי:

ישראל בארצו.

ולא עברו ימים מועטים ודרכי בחיים נתוה בהחלטה גמורה וחזקה, ששום רוח לא יכל יותר להזיזה כמלוא השערה. ואעזב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן ההוא מרכז החיים המדיניים של ארפה, ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה, שהיה בדעתי לעשותה קרדֹם לחפר בה לפרנסתי בארץ-ישראל, וכל השעות הפנויות מלמודי הקצבתי להמדיניות. קראתי ספרי חכמי המדינות, התבוננתי להחיים המדיניים של העמים, הקשבתי להשאלות המדיניות המתרוצצות בעולם המדיני בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה ואשתה בצמא את דברי העיתונים הצרפתים ואבין למנאמי המדיניים הצרפתים הגדולים בהמורשון הצרפתי ואקשיב רב קשב להמנאמים המדיניים של מנהיגי המדינות בשאר הארצות, ואט אזני לכל דפיקה ודפיקה של הדפק המדיני של אֻמות העולם.

ובאויר המדיני החפשי הזה התחזק בנפשי עוד יותר הרעיון הלאֻמי המדיני של עם ישראל, ואכתב את מאמריהראשון בשאלה זו, שנתפרסם ב'השחר'¹ בהשם: שאלה נכבדה.²

זה היה פרי בסר של מדינותי הראשנה, שהיתה עוד בסר אף היא בעצמה. עוד הייתי בדעותי המדיניות תלוי בדעות אחרים ואמרתי רק מה שלמדתי מפי רבותי, חכמי המדינות שקראתי ספריהם ושמעתי דבריהם, ועל הטענה שאין היהודים עתה עם ואינם יכלים להיות עם, מפני שאינם מדברים לשון אחת, השיבותי בפלפול מדיני ממציאות עמים אחרים שאינם מדברים לשון אחת, כמו השויצים והבלגים. אבל, באותה המדה שהלך והתחזק בקרבי הרגש המדיני שלי, בה במדה חשתי יותר ויותר מה היא הלשון לאֻמּה, ובמהרה הגעתי לזה, שעל הטענה בדבר הלשון, שאף דעתי בעצמי לא נתקררה בפלפולי המדיני והיתה מנקרת במוחי, השיבותי לנפשי התשובה היותר טבעית והיותר פשוטה, שבאמת לא היה צרך אלא בביצתו של קולומבוס כדי למצאה, והיא: כמו שהיהודים אינם יכלים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכלים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדֻשה או שבחכמה בלבד, כמו שטען פרץ בן משה, עורך השחר, אלא דווקא בדבור-פה, מגדולם ועד קטנם נשים וטף, בחור ובתולה, בכל ענייני החיים, ובכל שעות היום והלילה, ככל הגוים, גוי גוי בלשונו.

זה היה הרגע הגדול, המכריע בחיי. עתה מצאתי מה עלי לעשות תכף ומיד. ראיתי, כי משני הדברים שבלעדיהם לא יוכלו היהודים להיות עם, והם: הארץ והלשון, הנה בעוד שהשיבה לארץ אינה בידינו ותלויה היא ברצון המֹשלים עתה עליה, השיבה ללשון האבות היא בידינו, אין איש יכל למנע אותנו מזה אם רק נרצה.

אבל, האפשר הדבר?

זו היתה השאלה הגדולה שעמדה עתה בפני.

וכשהתבוננתי אליה ראה ראיתי שהיא מסתעפת לשתיים:

האפשר הדבר מצד העם?

האפשר הדבר מצד הלשון?

מצד העם: האפשר שישוב צבור, גדול או קטן, לדבר לשון שעזב אותה וחדל מדבר בה מאות בשנים?

מצד הלשון: האפשר שלשון שחדלה מהיות מדֻברת בפי צבור גדול או קטן מאות ומאות בשנים, תהיה עלולה לשוב להיות לשון הדבור בפי צבור גדול או קטן בכל ענייני החיים, אפילו אם נשארה ממנה ספרות חילונית רחבה כמו מה שנשאר מהלשונות העתיקות, היונית והרומית, ועל אחת כמה וכמה אם לא נשאר ממנה בענינים חילונים אלא מה שנשאר לנו מהלשון העברית?

על השאלה הראשנה עניתי: הן! בלי כל פקפוק.

כי מהו צבור אם לא קבוץ של יחידים, וכשם שאנו רֹאים מעשים שבכל יום שיחיד מתחיל בזמן מהזמנים בימי חייו לדבר לשון, שלא דבר מעולם, והיה תהיה אחר כך לשונו בכל עניניו, כך יכלים יחידים הרבה, שהם יחד צבור, להתחיל שוב לדבר לשון שלא דבר הצבור הזה מאות בשנים, ובלבד שהצבור ירצה את זאת ברצון חזק.

לא נעלם ממני, כי אין זה דבר קל. ראֹה ראיתי כי אף על פי שאמת נכון הדבר כי הצבור אינו אלא קבוץ של יחידים, אף על פי כן יש הבדל בין צבור ובין יחיד, ונצרכים תנאים יוצאים מגדר הרגיל להפך לעם, לצבור, לשון אחרת במקום הלשון שהוא מדבר בה. שאלתי את פי דברי הימים: ההיתה כזאת מעולם בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות? ויענוני כי רק לצבורים מעטים קרה כמעשה הזה בתנאים מיֻחדים של דברי-הימים. ובכל זאת לא נזדעזעה אמונתי באפשרות הדבר מצד העם, מצד הצבור, כי לא ראיתי שום מניעה בעצם טבע הדבר. ראה ראיתי כי סוף דבר אינו תלוי אלא ברצון הצבור, והאמן האמנתי ברצונו של עמנו. האמנתי כי ירצה, וידעתי כח רצונו.

אבל השאלה השניה!

עליה לא יכלו דברי הימים לענות לי שום מענה. אין מָשְׁלוֹ בדברי הימים של כל האֻמות והלשונות. בשפה ברורה מגידים לי דברי הימים, כי אותן הלשונות שבסבה מן הסבות עזבון העמים שדברו בהן, לא שבו יותר לתחיה בדבור פה, אפילו אם נתקימו במדה מן המדות בתור לשון של ספרות. אבל, מי יודע אם זה בעצם טבע הדבר, או אין זה אלא מקרה מפני שמסבות דברי הימים לא הביאו עד כה שום צבור לידי כך שינסה לדבר בלשון שחדלה מהיות מדֻבֶּרת מאות רבות בשנים?

ושוב ראיתי, כי בזה בודאי אין הבדל בין יחיד לצבור. אם עלולה לשון, שחדלה מהיות מדֻברת ולא נשאר ממנה אלא מה שנשאר לנו מלשוננו, לשוב להיות לשון הדבור ליחיד בכל צרכי החיים, אין מקום לפקפק אם יכול תוכל להיות לשון מדברת גם לצבור.

ובמהירות ההחלטה המסֻגלה להבחרות החלטתי לנסות עלי בעצמי את הנסיון הזה.

ובאחד החוצות של פריז, באחד בתי הקהוה ברחוב בולור מונמרתר, סחתי עברית בפעם הראשנה עם אחד ממכרי בשבתנו אצל שולחן עגל, שעמדו עליו שתי כוסות קהוה שחור, והקולות התמוהים של זו הלשון המזרחית העתיקה, המתה, התערבו בתוך שאון הקולות העליזים של הלשון הצרפתית החיה, היפה, העשירה…

בפעם הראשנה סחתי אז עברית. הן אמנם, עוד בימים הראשונים של "ההשכלה" שלי באחת העיירות הקטנות של ליטה, אחרי אשר טעמתי את הטעם הראשון של הספרות החדשה, אחרי קראי בסתר את אהבת ציון" ואת "אשמת שומרון", התעוררה בנפשי תשוקה גם לדבר עברית, ממש כמו אמנון ותמר ושאר הבחורים והבתולות שפגשתי בעולם החדש ההוא, ומפעם לפעם הייתי יוצא עם אחד מחברי, שידע סודי ו"נחטף" גם הוא מחוץ לעיר בשדה ובהחבא, בגנבה, בפחד וברעדה, פן ישמעו הבריות, סחנו בלשון הקדש. אבל זה היה מעשה ילדות. סחנו על אהבת אמנון ותמר ועל תעלולי עזריקם וכיוצא בדברים כאלה, ולפעמים על מעשים קטנים מתוך ד' אמות של עולמנו הקטן, הצר והדל. אבל, עתה זה היה מעשה מדיני בעצם המרכז המדיני של העולם הגדול, בתוך שאון החיים המדיניים בכל תקפם, וסחתי על המאֹרעות המדיניים הגדולים ועל מעשי החיים הגדולים, וכל זה בעברית!

ומאז התחלתי לדבר עברית תדיר, עד כמה שזה היה אפשר בפריז בימים ההם. דברתי עם מכרי זה בכל פעם שפגשתיו, אף נסיתי לדבר עברית עם הזקן ב"ג³ שהייתי יוצא ונכנס בביתו והיה לפעמים מתרצה לשיח אתי בעברית כדי לעשות נחת רוח לי, ועם מכר אחד שנזדמנתי אתו בביתו של ב"ג, שמסבות החיים הביאוהו מרוסיה לאפריקה בין היהודים באלג'יר, ובהיות שלא ידע את הלשון הערבית שהם מדברים, דבר אתם בלשון הקדש וקנה לו שם קצת שגירת לשון בדבור בעברית.

והנסיון של אלה הימים היה בעיני מספיק להכריע גם בשאלה זו להֵן. ראיתי, או נדמה לי כי רֹאה אני, כי גם מצד הלשון, וגם מצד לשוננו, זה דבר אפשרי, ושגם מצד זה אין צרך אלא קצת רצון.

אבל, ככל אשר הרביתי לדבר עברית, ככל אשר הרחבתי את גבולי שיחותי מבלי לבֹר נושאי שיחתי, כן התחלתי לחוש מעט מעט קצת מחנק. אוצר המלים שלי היה אותו האוצר הידוע לכל בחור בערי ליטה שלמד ב"חדר" ובישיבות וקרא רֹב הספרות של ההשכלה" ולמד תנ"ך על פה ודקדוק מתוך "צהר התבה", וקרא חלק מספרי המחקר של הקדמונים ושבע החכמות, ספרי המדע של רח"ז סלונימסקי וצבי רבינוביץ וכיוצא בהם. זה אוצר נאה לשיחה על ענינים עליונים רוחניים, מפשטים, בקצת דחק אמנם ודלות הלשון, על כל פנים כמעט מספיק. אבל, עם תדירות השיחה נתגלגלו הדברים גם על כלים מכלים שונים ועל ענינים היותר פשוטים והיותר טפלים וגסים שבחיים, ואז היינו אלמים! אלה היו לי שעות קשות, שהיו עלולות לקעקע כמעט את כל הבירה שבניתי לי בדמיוני. אך הן הן שהיו שעות החִבּוּל של המלון. באלה השעות הקשות התחלתי לחטט בחדרי זכרוני, ואז נזכרתי כי יש לנו מסכת כלים, שאין לימודה רגיל אפילו בישיבות ואין שמות הכלים הנזכרים בה ידועים לרֹב יודעי עברית, וכמו כן יש בתלמוד הרבה דברים גם על ענינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם, אלא שאין הם נחקקים בזכרון רֹב הלומדים תלמוד. התחלתי לבקש אם יש בספרותנו ספר שאפשר למצא בו על נקלה אלה המלים בשעת צרך. קויתי למצא כל הצריך בספרי המלים, שהיו בזמן ההוא, מרוסית לעברית, אבל אחרי חיפוש מעט בֹּשׁתי משִּׂברי זה, וראיתי כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דבור אמתי וטבעי.

וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו:

אם רק זה חסר כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה.

ועוד פעם מהירות ההחלטה של הבחרות, שאינה מפקפקת בכח עצמה ואינה יֹדעת מעצור, עשתה את שלה.

וביום מן הימים החלטתי:

חסרון זה אמלא אני.

והמחשבה לחבר מִלּוֹן נולָדָה.

הערות:

1. שנה ט [עמ' 366-359, המאמר חתום 'פאריז יג אדר'.]
2. אגב אעיר כאן, כי זה התאר  "נכבדה" לה"שאלה" לא מפי יצא. אנכי ברצותי להגות בשם המאמר עד כמה "שאלה" זו חשובה בעיני לכלל האֻמה, ובהיותי מלא אז רוח הלשונות הלועזיות ודרכי דבוריהם, קראתי שם למאמרי שאלה להטת כמו שאומרים הצרפתים question brülante לכל ענין שהזמן גרם אותו ואינו סובל דחוי.  עורך השחר לא  ראה את התאר להטת להשם שאלה, שהוא על טהרת הלשון העברית, ויחליפנו בהתאר "נכבדה".  והנה, גם אני מודה עתה, כי הדבור שאלה להטת אינו מצחות הלשון העברית המקראית, אך התאר נכבדה קר ביותר ואינו לפי ענין המאמר ולא לפי רוחי בזמן ההוא בחֹם בחרותי ועז הרגשי.
3. בר גולדברג.

*מתוך: הקדמה ל"מבוא הגדול" למילון בן יהודה, אתר האינטרנט "פרויקט בן יהודה".

עתיד - הערך המילוני

עתיד, מ״ר עתידים, ^*עתידין, נק׳ ^*עתידה, עתידות, –

א) ת״ז, שנועד לדבר מהדברים, ;bestimmt; designe;appointed: כמלך עתיד לבידור (איוב יה כד), יקבהו אררי יום העתידים ערר לויתן (שם ג מ). – ובמשמעות מובן ומזמן, bereit;pret; ready: להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים להיות עתדים ליום הזה (אסת' ג יד). ולהיות היהודיים עתידים¹ ליום הזה להנקם מאיביהם (שם מ יג). – בסהמ״א: כל הדברים שהקדמנו כדי שיהיו עתידים ומוכנים לידיעת הראיה (רמב״ם, קדוה״ח יז א). – ובתו״מ, רגיל מאד לפני מקו' להורות שהפעולה תעשה או מוכנת לעשות בזמן הבא: בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא במקומו (מגיל׳ ב ג). עתיד דור אחד לטהר ככר שלישי (ר' יוחנן בן זכאי, סוט' ה ב). מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו (ב״מ ד ב). דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (ר׳ עקיבא בן מהללאל. אבו' ג א). התורם ענבים לשוק עתיד לעשותן צמוקין תאינים (תוספת׳ תרומ' ג יו). מה שאני עתיד לאכל מחר הוא מעשר (שם דמאי מ ד). מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר (שם ה). החותך יבלתו של חבירו ועתיד לחותכה לא יאמר לו תן לי מה שחבלתה בי (שם ב״ק ו כ). בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות (שם קנה׳ יא ו). והיה אם לא חפצת בה הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה (ספרי דברי' ריד). קול ה׳ שובר ארזים שהוא עתיד לשבר כל בעלי שערים (ר׳ אלכסנדרי, ירוש׳ ברכ' ב ד). אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני (ריב׳׳ל, שם. פיאה כ ו). מכיון שהוא עתיד לעשותו בצק חייב בחלה (ר' יוסי, שם חלה א ז). ויודע מספר כלכם והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם (ר' נחמן, ברכ' נח:). עתיד מן זה שתיפח במעיהם (יומ' עה:). פרשה זו אליהו עתיד לדורשה (ר' יוחנן, מנח׳ מה.). – ובמהט״א: אם עתיד לנקבה (את המחט) הרי היא בשאר גולמי כלי מתכות (רמב׳׳ם, כלים ס ד). –

^*ונק': שאול ויהוא נמשחו מן הפך מפני שמלכותן עתידה לישבר (תוספת' סנה' ר יא). עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא (שם עדי' א א), בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתבח (מכי' כא יב). אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד (שם בשלח פרש׳ השירה א). לבן מלך שהיה ישן על גבי עריסה והיתה מניקתו תוהא ובוהא למה שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו (מד״ר בראש' ב). — ובתפלה: לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך (ברכ' השחר), — ומ׳׳ל; כמה גרים ועבדים עתידים להיכנס תחת כנפי השכינה (ספרי במד׳ מ). עתידין הן הבירין להתייגע מבתי כניסיות לבתי מדרשות (ר׳ חיים בר אשי, ירוש' שביע' ד י). עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין (ע״ז נד:). מלמד שצפה הקב״ה שעתידין אומות העולם לעשותן אלוהות (ר׳ חנינא, מד״ר בראש׳ ו). שהיה גלוי לפני הקב״ה שעתידין ישראל שיהיו משועבדים תחת אדום (שם במד' יא). לכשיגיעו הגלויות לטוורס אמנם הן עתידות לומ׳ שירה (ר׳ יוסטא בר שונם, ירוש׳ חלה ד ח). עתידות נפשיהון של אלו לינטל בנשיקה (מד״ר שה״ש, ישקני). – ובסהמ״א: כי מלת אין לא תפול על העוברים כמו שאנו עתידים לבאר (רד׳׳ק, מכלול, שדה״פ, ח:). –

^*העתיד לבוא, הזמן הבא: ואם נעשית אפוטרזפיא יורשין משביעין אותה על העתיד לבוא ואין משביעין אותה על שעבר (כתוב' פז.). – וכסהמ״א: והיום אין לנו להתפלל שירות עד זמן העתיד לבוא (גנזי שכטר ב, גינצבורג 440),

^*ובן לעתיד לבוא: ועל מה נחלקו על התורמל שבית שמאי אומר׳ לשעבר ובית הילל אומר לעתיד לבא (רשב״ג, תוספת' שביע' ב ו). מחשב אדם יצאותיו כמה הוציא בתוך ביתו וכמה הוציא לפועליו ובמה הוציא לאורחיו מן לשערר אבל לא מן לעתיד לבוא (שם שבת יז ו). – ובפרט במשמעות העולם הבא, או ימות המשיח!  יודע שאין שכרן של צדיקים לעתיד לבוא (ר' טרפון, אבו' ב יו). לעתיד לבא מביא הקב"ה ס"ת (ומניהו). בחיקו ואומר וכו׳ (ר׳ שמלאי, ע״ז ב.). לעתיד לבא באין עכו״ם ומתגיירין (ר׳ יוסי, שם ג:). אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב׳׳ה מוציא חמה מנרתיקה וכו' (ר"ש בן לקיש, שם). לעתיד לבא כשיפתח הקב"ה לצדיקים אוצרות גן עדן הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם (מד״ר שמות לא). אלו שהם נוהגים היתר בשפחות בעולם הזה עתידין הן להתלות בקדקדי ראשיהן לעתיד לבא (ר' יובן בשם ר' לוי, שם ויקר' כה). לעתיד לבא והיה מספר בני ישראל כחול הים (שם במד׳ כ).—

ב) ש״ז, ^*הזמן הבא לאחר הזמן ההוה עתה, (Zukunft;futur(e: לשוא איימרך בדברים כי רואה. אני את העתיד כי לא תעזוב את הרעות (יוסיפון שו). – ומ״ר: אישר בתמורות מועצותם ומן החולפים אשפוט עתידים (שלמה דפיירו, אמרי נואש, הקד' כ"י בריט' מוז'). – ובדקדוק, הצורה של הפעל שפעלתו תעשה בזמן הבא: שיהיה העתיד מקצת הפעלים יפעול ויפעל יחדיו כאשר נאמר בעתיד נשך וכו׳ (ר״י א״ת, הרקמה יד). והצווי מן הפעל הקל אשר עתידו יפעול (שם). – ומן העתיד: ושמו [ועשו] לזמן העתיד. יאמר ישמור יאכל וכו׳ וזולת אלה מהבנינים הטורים על העתידות (שס א). להורות על יחיד מדבר בעדו או יחידה מדברת בעדה שפעלתם לזמן עתיד (רד׳׳ק, מכלול שדה"פ, יו:). – ומ״ר עתידים: באחד לארבעה עתידים תעבור (אות האלף) (רשב״ג, אתן לאל עז). נבח העתידים אנבח ינבח (רד״ק, מכלול מדה״פ, עה.). ויש פעלים ימצאו מיוחדים עתידיהם בחולם כמו ישמר וכו' (שס יו:).

הערות:

1. כך הקרי, והכתיב: עתודים, ואפשר שזה באמת טעות.

מתוך: מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, אליעזר בן יהודה, כרך תשיעי, הוצאת מקור בע"מ, ירושלים תש"מ, 1980, עמ' 4788-4789.

תרבות - הערך המילוני תרבות

ש"נ – גדול, מה שצמח וגדל או שנולד, במיוחד לרעה brood ;Brut; engeance : והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים (במד' לב יד). – ובתו"מ: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג (רשב"י, ברכ׳ ז:). –  * תרבות רעה, במשמעות הרגל לעשות מעשים רעים: טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה (נדה י מ). שאל אחר את ר׳ מאיר לאחר שיצא לתרבית רעה (חגי׳ טו.). משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה (מד״ר בראש׳ כח). שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושנאהו (שם שמוח א). שהיה (אברהם) שונא לישמעאל על שיצא ל תרבות רעה (שם שם). והלך אף הוא (עשו) אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה (שם שס), לבן מלך שיצא לתרבות רעה (שם דבר' ב).

^– *ובמשמעות אלוף בעלי חיים, שיהיו ביתיים ולא יטרפו,²*ובן תרבות, מי שהקנו לו תרבות, מאלף ומחנך: בזמן שהן (הזאב, הארי והדב וכו׳) בני תרבות אינן מועדים (ב״ק א ד). כי קאמר שמואל בארי תרבות (בבלי שם עז:). כמה דברים אמורים בזמן שבאו מן המדבר, אבל אם היו תרבות, מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק (תוספת׳ שם א ד). יש להן תרבות ויש להן בעלים (סנה׳ עו:). – ובסהמ״א: אם יש כלום תרבות שאינה כהוגן על זה תעמדו ותעידו בכתב ובפה (תשו' ר' שלמה, מעשה הגאונים, אפשטין, סא). דבני תרבות חן ואין בורחין מבני אדם אלא כשרואין כי באין לצודן (ר״ח, ביצה כד.). ואם היו תרבות והקנה לו אחד במתנה וכו׳ (הוא, ב"מ יב.). סוסים שאינן בני תרבות (ערוך, ערך לגירייסין), הורדוס המלך הביא יונים מן המדבר וגידל אותם בישוב ונעשו תרבות ונקראו על שמו הורדסיות (שם, ערך יון). כדרך כמה חיות שנעשות תרבות וגדלות עם כני אדם ובהמה ואין מזיקין (רש׳׳י, חול׳ כג., ד"ה שלמא). המגדל יתומים ורואה בהם תרבות רעה ואומר יתומים הם היאך אכה אותם יצא שכרו בהפסדו (ספר חסידים תתתתשסד). חמשה מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן ואפי' הן בני חרבות וכו׳ ובן הנחש שנשך הרי זה מועד ואפי׳ היה בן תרבות (רמב״ם, נזיקין א ו). או ישתבש בהשגה העליונה ויצא לתרבות רעה כענין אלישע אחר (מנחת קנאות, קופמן, 104). כי היה לו (לדב) תרבות קצת עם ני אדם (תרומה הדשן קעח). – ואמר המליץ: הנך בנך ויסר אותו בכל כוחך ולא תעברך תרבות רעתו (בן זאב, ב"ס ל יג).

– ^*ובמשמעות נימוסי בני אדם וחנוכם, ;Kultur culture: ולא נגרזה מנגד עיני אהבתכם וכו׳ וחיבתכם כי תרבות הנעורים ומוסד מוסד יש לה בתוך הלב (קטע מזמן רסע״ג, סעדיאנה לשכטר, 24). עדיין לא נכנסת לארץ בני עשו לרומי שאינן צנועים, ולמדת תרבותם, הנחת תרבות פרסיים שצנועים, ותפסת מנהג רומיים שאינן צנועין (רגמ"ה, תמיד כז:). מגדלן ואומן שלחם מלמדם תרבות (המיחס לרש"י, דהי׳׳א כז לב), היו תלמידי חכמים ראויים להוראה ותרבות יפה היה בהם, אבל בפומנדיחא לא הוי חרבות מעליא כל כך (רש"י, הוריוח יב., ד״ה דמתא מחסיא). שהתורה מלמדתו תרבות (מחזור ויטרי, 517). שאם אין תרבות לאדם לנהוג כשורה אין תורתו מועלת לו בלום (שם שס). ואם תראה איש שתרבותו טוב וכו' (ספר חסידים תתקנד). וקלקלו אח העיר בעונתיהם ובשקריהם ובתרבותיהם (שם תתתקא). הגוים בבית תפלתם עומדים בתרבות, כל שכן ישראל שעומד לפני המלך הגדול וכו׳ (שס תתתשפט). ומנהגנו תורה הוא ותרבות טובה (ס׳ הישר לר״ת, חשו׳ מח). ומי שטבעו ישר ותרבותו טוב (רש״ע פלקירא, אגרס החלום JQR ,NS כרך I, 482). כאחד מגדולי הארץ שיש תרבות גדולה בתוך ביתו, והוא שוכר כסיל להיותו לפניו כי ייטיב לבבו (ר״י עראמה, יד אבשלום, משלי כו, כצרור אבן). ובזה מתגדל הנער בזדון לבו בלי מורא ובלי תרבות ובלי דרך ארץ (ר' אליהו, שבט מוסר יז).

הערות:

1. [מן רבה.]
2. [ומכאן בלשון החדשה אף פעל תִרבֶת (ופעל תרבֵּת) במשמעות אלף והקנה תרבות לבעלי־חיים ואף לבני אדם, וגם במשמעות גדל צמחים וטפח אותם, zahmen; domestlquer : to tame].

מתוך: מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, אליעזר בן יהודה, כרך ששה-עשר, הוצאת מקור בע"מ, ירושלים תש"מ, 1980, עמ' 7896-7895.

"מלון הלשון העברית הישנה והחדשה" של אליעזר בן-יהודה הוא גולת הכותרת של מפעל חייו – מימוש החזון החברתי של החייאת העברית - הפרויקט החברתי המוצלח ביותר שהולידה התנועה הציונית, ואולי אחד הפרויקטים החברתיים המוצלחים ביותר שנהגו במאה ה-19.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת