מלכת אמבטיה / חנוך לוין
צ'מבלולו
[חולדה וזאב נכנסים שלובי־זרוע ופוגשים בצ'מבלולו הבא מן הכיוון הנגדי]
זאב: [בשמחה מוגזמת] שלום צ'מבלולו.
צ'מבלולו: שלום זאב.
זאב: חולדה, זהו צ'מבלולו, את זוכרת אותו?
חולדה: איזו שאלה אם אני זוכרת את צ'מבלולו, בטח שאני זוכרת את צ'מבלולו.
צ'מבלולו: זאב ואני היינו יחד במלחמה.
זאב: אני הייתי קצין וצ'מבלולו היה טבח.
צ'מבלולו: היינו כמו אחים.
חולדה: בטח שכמו אחים, צ'מבלולו, אחד אח קצין ואחד אח טבח.
זאב: ומה שלומך, צ'מבלולו?
צ'מבלולו: תודה, כמו שהיה, ככה, לא כל־כך…
זאב: רע מאוד, מה?
צ'מבלולו: [מנסה לגחך] כן, רע מאוד.
זאב: שלומנו, לעומת זאת, מצוין, חוץ מהדאגה למצב הבטחוני, כמובן.
חולדה: זאב מהנדס ואבי קבלן.
צ'מבלולו: ואני לפעמים מלצר, לפעמים סנדלר ולפעמים שום־דבר.
זאב: [חביב] בקיצור, זה לא זה.
צ'מבלולו: [מנסה לגחך] לא, לא בדיוק זה.
זאב: אתה לא יודע בערב מה תאכל בבוקר.
צ'מבלולו: כן.
זאב: אנחנו, לעומת זאת, יודעים יפה מאוד מה נאכל בבוקר, בצהרים ובערב.
חולדה: ואם אנחנו לא יודעים מה נאכל, אז לא נאכל? נאכל, נאכל, המקרר מתפקע והמסעדות פתוחות.
זאב: נכון מאוד. ומה שלום אשתך, צ'מבלולו?
צ'מבלולו: ככה… קצת…
זאב: שבורה.
צ'מבלולו: לגמרי.
חולדה: ככה זה, כששבורים אז שבורים. ומה שלום הילדים?
צ'מבלולו: הילדים לא…
זאב: לא מפותחים.
צ'מבלולו: עוד לא.
זאב: גם לא יתפתחו. משום דבר לא מתפתח שום דבר, זה חוק טבע. אגב, מה שלום האנגינה פקטוריס של אביך?
צ'מבלולו: תודה, האנגינה מתפתחת.
חולדה: משהו בכל זאת מתפתח אצלכם. ומה שלום הטרשת של אמך?
צ'מבלולו: תודה, אמי מ…
חולדה: מתה.
צ'מבלולו: …מאושפזת.
חולדה: עניין של זמן מזה לזה.
צ'מבלולו: ככה אומרים הרופאים. ומה שלומכם אתם?
חולדה: אמרנו לך שזאב מהנדס ואבי קבלן.
זאב: לנו טוב, אין מה לדבר.
חולדה: ומה שלומך אתה, צ'מבלולו?
צ'מבלולו: תודה, מושכים.
חולדה: לקבר.
צ'מבלולו: למה, יש לי עוד שלושים־ארבעים שנה.
זאב: של ייאוש.
חולדה: באמת, מה שלום הייאוש?
זאב: מה שלום מפח־הנפש?
חולדה: מה שלום הרגשת חוסר־האונים?
צ'מבלולו: תודה, זה כל־כך יפה מצידכם שאתם…
זאב: אחים או לא אחים?
צ'מבלולו: ואיך אצלכם?
חולדה: כמה פעמים צריך לחזור ולהגיד לך שזאב מהנדס ואבי קבלן? קבלן!!
צ'מבלולו: סליחה, ואולי היתה לכם לפחות שפעת?
זאב: שום דבר. כשלמישהו טוב, אז טוב לו עד הסוף!
חולדה: בלי שום חוכמות!
זאב: אז זהו, צ'מבלולו, היה נעים לפגוש. להתראות.
חולדה: ואם אתה מרגיש פעם ממש רע, אז תקפוץ, באמת, למה שלא תקפוץ פעם?
צ'מבלולו: איפה אתם גרים?
חולדה: התכוונתי מהגג.
אחים צ'מבלולו
אנחנו אחים צ'מבלולו,
אנחנו נופלים על הראש,
אנחנו נופלים לנו בשלווה
בחיים רעים וחסרי תקוה,
כי אנחנו אחים צ'מבלולו,
אנחנו נופלים על הראש.
פעם בעשר שנים
עושים לנו מלחמה,
ורגע אחד, קטן וחולף,
אנחנו איתכם כתף־אל־כתף,
כי אנחנו אחים צ'מבלולו,
אנחנו נופלים על הראש.
אחר־כך אנחנו חוזרים
(לא כולם, כמובן),
אתם לכאן ואנחנו לשם
וחול רב מכסה את הדם,
כי אנחנו אחים צ'מבלולו,
אנחנו נופלים על הראש.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,
אל תעמוד אז גאה כל־כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.
אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר־מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –
בקש אז ממני סליחה, אבי.
עמ' 77-79
העקידה
אברהם: בני יצחק, אתה יודע מה אני הולך לעשות לך עכשיו?
יצחק: כן אבא, אתה הולך לשחוט אותי.
אברהם: אלוהים ציווה עלי.
יצחק: אין לי טענות אליך, אבא, אם אתה צריך לשחוט אז תשחט.
אברהם: צריך לשחוט, אני חושש, שאין ברירה.
יצחק: אני מבין. אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עלי את הסכין.
אברהם: אני עושה את זה רק בתור שליח של אלוהים.
יצחק: בטח שבתור שליח, אבא. קום לך בתור שליח ותניף את הסכין בתור שליח על בנך יחידך אשר אהבת.
אברהם: יפה מאוד, יצחק. תכביד על אביך המסכן, תעשה לו מצב רוח, כאילו שלא מספיק לו גם ככה.
יצחק: מי מכביד, אבא, קום לך בשקט וחסל בתנועה אבהית אחת את בנך האומלל.
אברהם: אני יודע, הכי קל זה להאשים אותי. אין דבר, תאשים את אביך הגלמוד.
יצחק: מה פתאום להאשים, הרי אתה רק שליח של אלוהים, לא? וכשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט.
אברהם: יופי, יופי, זה באמת מה שמגיע לי בגילי. תטיל עלי את כל האשמה אם זה נוח לך, עלי, על האבא הזקן והשבור שלך שמוכרח בגילו לטפס איתך על הר, לעקוד אותך למזבח, לשחוט אותך, ואחר-כך עוד לספר את הכל לאמא. אתה חושב שאין לי מה לעשות בגילי?
יצחק: אני פשוט מבין אותך, אבא, אני באמת לא מתלונן, אומרים לך לשחוט אותי, לנתק במו ידיך את המשך השושלת שלך, לשטוף את הידיים שלך בדם עצמך – אני מוכן, בבקשה, תשחט, אבא, תשחט.
אברהם: ככה, בן יקר, משחקים ברגשות של אבא שעוד מעט יהיה אב שכול. שבור, שבור לי את הלב, בן מחונך שנותן כבוד להורים, הסתכל אלי בעיניים הגדולות שלך, בן חביב, וקצר לאביך הישיש והנתון בצבת הגזירה את השנה-שנתיים האחרונות שעוד נשארו לו לחיות אחריך.
יצחק: אני לא מבין אותך, אבא, אתה רואה שמצידי זה בסדר. אם אתה מוכן לרצוח בדם קר אותי, את בן-הזקונים שלך, את ילד שעשועיך שקיבלת בדרך נס בגיל 90, את הנחמה היחידה שלך בחיים, אם אתה מוכן – אז אני האדם שאגיד לך "לא"? אומרים לך לשחוט, אבא, אז קפוץ על הרגלים ושחט, ושלא יהיו לך חלילה שום נקיפות מצפון. כי מה בסך-הכל קורה פה? שוחטים ילד. עסק גדול לשחוט ילד קטן וחלש? ומה זה בכלל לשחוט ילד, מה זה כבר ילד? בייחוד כשהשוחט הוא אביו, והוא שוחט מוסמך ונוסף לכך רק שליח?! קום ותקע לך את להב המאכלת בבשר הצעיר שלי, אבא'לה, ותבתק לי את הגרון עד שהדם יפרוץ ויותז החוצה לאדמה כמו דם של פרה. תעשה ממני פרה, אבא'לה, וכשהעיניים שלי ייפקחו לרווחה וכמעט ייצאו מחוריהן והלשון שלי תהיה כחולה ותשתרבב החוצה עם הצעקה המרוסקת האחרונה שלי – אז, אבא'לה, תסובב את המאכלת בתוך הצוואר שלי בזמן שאני, דם מדמך ועצם מעצמותיך, מקרטע ברגליים על המזבח ומפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. נו, אבא'לה, אמרו לך לשחוט – תשחט.
אברהם: כן כן, ככה זה. מה אפשר לעשות, נולדתי להיות קורבן. אני קורבן. מה הגמול שאתה מקבל אחרי כל החיים והנשמה שאתה משקיע בבנים שלך? יריקה בפרצוף. למה לא לרקוד לי על המצפון אם אפשר? למה לא להוריד אותי ביגון שאולה כשאני מנסה בסך-הכל למלא את מה שנגזר עלי מהשמים? למה לא, בעצם? אדם זקן, תשוש, עם רגל אחת באדמה. אז אולי, יצחק'לה, בן נאמן, אולי בכלל תקום לי פתאום מן המזבח ותברח? אולי תיתן לי לרוץ אחריך עם הברכיים הכושלות שלי?! או אולי גם תחטוף לי את הסכין, אה?! למה לא?! אולי תיקח את הסכין ותשחט אותי?! תשחט, תשחט את אביך החלוש, זהו בדיוק מה שמגיע לי.
יצחק: תשחט אתה, אבא'לה רחום וחנון, תשחט אותי, אבא'לה צדיק.
אברהם: הרוג את אביך, שודד! הרוג אותו!
יצחק: תשחט, אבא'לה למופת, אבא'לה עם לב יהודי חם, תשחט!
אברהם: תקבור את אביך היחיד מנוול!
יצחק: תחתוך, טאטע'ניו, תחתוך ותביא את הבשר למאמע'ניו!
אברהם: רוצח!
[תופס את יצחק בגרונו]
לשכב!
יצחק: קול! קול! אני שומע קול!
אברהם :מה פתאום קול? לשכב!
יצחק: קול מן השמים!
אברהם: מה פתאום קול מן השמים?! לשכב!
יצחק: אני לא יודע. הוא אמר "אל תשלח ידך אל הנער".
אברהם: אני לא שמעתי כלום.
יצחק: אתה כבר מזמן לא שומע טוב. הנה הוא חוזר פעם שנייה, "אל תשלח ידך אל הנער", לא שמעת?
אברהם: לא,
יצחק: אני נשבע לך… "אל תשלח ידך אל הנער"
[פאוזה. אברהם מרפה ממנו]
אבא, אני נשבע לך ששמעתי קול מן השמים.
אברהם: [אחרי שהות-מה] נו, אם שמעת כנראה ששמעת. אני כמו שאמרת, קצת חירש.
יצחק: מאה אחוז, אתה יודע שמצידי הייתי מוכן, אבל קול זה קול. [פאוזה] ראית בעצמך שמבחינתי הייתי בסדר. [פאוזה] שנינו היינו בסדר. [פאוזה] אנחנו מצידנו היינו בסדר, לא, אבא? [פאוזה] לא היינו בסדר? [פאוזה] הכל נגמר טוב, אבא, למה אתה עצוב?
אברהם: אני חושב מה יהיה אם אבות אחרים יצטרכו לשחוט את הבנים שלהם, מה יציל אותם?
יצחק: תמיד יכול לבוא קול מן השמים.
אברהם: [בהשלמה] נו, אם אתה אומר.
עמ' 91-89
מתוך: חנוך לוין, "מלכת אמבטיה", מה איכפת לציפור, הקיבוץ המאוחד, 1987
לאחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים כותב חנוך לוין מחזה שמגלה את הבעיות במדינה הקטנה והצעירה שפתאום הפכה להיות 'מעצמה'.
רקע
כשהארץ כולה הייתה אחוזה אופוריה פטריוטית לאחר הניצחון במלחמת "ששת הימים", חנוך לוין היה בין היחידים שהציבו מראה מפכחת מול הזחיחות ושביעות הרצון העצמי של הישראלים. הרוויו הסטירי "מלכת אמבטיה" הועלה בקאמרי ב-1970, ומיד עורר סערה ציבורית חסרת תקדים בהעלותו אל פני השטח שאלות מהותיות לגבי המציאות בישראל, בהן גבולות חופש הביטוי, היחסים בין התאטרון לממסד הפוליטי וחשוב מכול – ההצדקה המוסרית למלחמות.
ההקשר ההיסטורי
הרוויו "מלכת אמבטיה" היה מחזה המערכונים השלישי של חנוך לוין (1943–1999) אחרי "את, אני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ". כמו מחזותיו הקודמים של לוין גם הוא עסק בביקורת ארסית על הלכי הרוח המיליטריסטיים ששררו בחברה הישראלית לאחר מלחמת "ששת הימים" ובזמן מלחמת ההתשה, מלחמה שבעיצומה עלה "מלכת אמבטיה". הצגת הבכורה של המחזה בתאטרון "הקאמרי" פוצצה בינואר 1970 והמועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה אותו, אך חזרה בה משנדרשה לנמק את החלטתה. המחזה הועלה ב"קאמרי" ב-12 באפריל של אותה שנה, אך הורד לצמיתות לאחר 19 הצגות בלבד בשל לחץ ציבורי ופוליטי חסר תקדים.
רעיונות מרכזיים
הרוויו מורכב מ-21 מערכונים – שירים, מונולוגים, דיאלוגים וסצנות קצרות. הוא מלעיג את הקלישאות ואת הפתוס של השיח הישראלי הממוסד, את המיתוס "טוב למות בעד ארצנו" ואת תפיסת העליונות המוסרית של הישראלים.
המחזה לועג גם לסיפוק העצמי של הישראלים ולתחושת העדר והצדקנות העיוורת שאינה מחויבת במבחן המציאות ("אנחנו אנשי בסדר"); ליחסי האליטה האשכנזית למזרחים ("פעם בעשר שנים / עושים לנו מלחמה, / ורגע אחד, קטן וחולף, / אנחנו איתכם כתף-אל-כתף, / […] אחר-כך אנחנו חוזרים / (לא כולם, כמובן), אתם לכאן ואנחנו לשם"); להתחפרות בזיכרון השואה ("גטו מר, גטו מתוק, / גטו שנוא, גטו אהוב, / גטו ממנו יצאתי כדי לשוב. / כי אחרי זמן כה רב, אם להיות גלוי לב, / את הגטו התחלתי כבר קצת לחבב, / הן היה זה הגטו שלי"); ליחס האדנותי כלפי הערבים ("כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה אני מוסמכת להגיד: אל תפגעו בערבי, יש הרבה ספלים מלוכלכים במטבח"); להצדקת עוולות ולבגידה במוסר היהודי בשם שיקולי הביטחון ("מסקנה ראשונה מצורכי הבטחון / זרקנו לשמים את הדיבר הראשון, / אחריו זרקנו את הדיבר השני, גם הוא עקב המצב הבטחוני").
נושא מרכזי במחזה, שלוין טיפל בו דרך עיבוד המיתוס של עקידת יצחק, הוא יחסי הדורות בחברה בישראל. עוד הוקיע לוין את הפסיביות ואת הקונפורמיות של בני דורו, דור ה"צברים", "אנשי הבסדר" ("אצל שלי יש משהו מאוד ישר ונאמן. כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל").
בהשוואה למחזותיו הסטיריים הקודמים, ב"מלכת אמבטיה" העצים לוין את השימוש בגסויות ובוולגריות כדי לזעזע את קהלו. לאזכורים התכופים של הפרשות ומין בהקשר של האתוס הישראלי היה משקל לא מבוטל בהתעוררות הזעם של הקהל נגד המחזה.
השפעה והתקבלות
מיד כשעלה עורר המחזה תגובות נזעמות מטעם הקהל, הביקורת והממסד הפוליטי. המתנגדים התפרעו בהצגות, כתבו מכתבי שטנה לחנוך לוין ולתאטרון "הקאמרי" ופרסמו מכתבים וביקורות נזעמות בעיתונות. הממשלה איימה לפגוע בתקציב התאטרון אם המחזה לא יוּרד מן הבמה. מנגד, היו שראו בתביעות הצנזורה ובהתקפה איום על אופייה הדמוקרטי של המדינה.
שר החוץ אבא אבן טען: "אם האויב [במלחמת ההתשה] יצליח להפוך אותנו לספארטה, ינחל הצלחה עצומה, אף בלי להדוף אותנו אפילו סנטימטר אחד. זו אחת [מ]מטרותיה של מלחמת ההתשה: להפוך את ישראל לבלתי-ישראלית; קרי: בלתי-דמוקראטית או בלתי-יהודית או בלתי-מתפתחת או בלתי-יוצרת".
תחת רושם האירועים שהובילו להורדת ההצגה כתב חנוך לוין שני טקסטים נוספים – המונולוג "כך הכרתי את בעלי (בעקבות הורדת ההצגה)" שמסופר בשמה של אחת המתפרעות נגד "מלכת אמבטיה", והמכתב "גילוי דעת", שבו ביקש לוין סליחה מהקהל הנעלב, אך גם התריס נגד הזעם הפטריוטי ונגד הדרישה ליישר שורות.
"בוש ונכלם, ויחד עם זה אסיר תודה, עומד אני בפניכם היום" – כתב לוין בתחילת המכתב וסיכם בסופו: "אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל-קול, לייחס את משגי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי. ועם בקשת סליחה אני מוסיף לקוות שתנתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מועיל מהשורה, לתפארת המדינה והלאום".
כשלוש שנים לאחר השערורייה שעורר המחזה "מלכת אמבטיה" פרצה מלחמת יום הכיפורים ומוטטה, בצורה טרגית, את שביעות הרצון ואת הזחיחות שהתקיף לוין. המחזה "מלכת אמבטיה" נכנס להיכל הטקסטים המכוננים של התרבות בישראל – הן כיצירת מופת סטירית הן כמסמך היסטורי ששיקף את תקופתו ואת החברה שבה נכתב כנייר לקמוס.