מפריח היונים / אלי עמיר

מפריח היונים

בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. כבר היינו צריכים לישון על הגג, כנהוג בבגדאד בקיץ, אבל אמא עדיין לא הוציאה את המיטות מן החדרים, ולא חיתלה אותן בכילות, ולא הציבה את הג'רה על מעקה הגג לצנן את מי השתייה. אולי מיאנה להכיר בחילוף העונות, ואולי חששה מסופות החול המדבריות המאדימות את שמי העיר בתום האביב. אבא הוטרד מסופה אחרת, זו המשתלחת כחרב מתהפכת מאז נתלה שפיק עדס, הסוחר היהודי הגדול. הסי-אי-די, הבולשת העיראקית, חודרת לילה-לילה לכל בית ומחפשת נשק ומכשירי קשר וספרים ללימוד עברית של התנועה, היא המחתרת הציונית, ומשליכה מאות יהודים למרתפי העינויים, כדי לסחוט מהם הודאות לצורך הרשעתם במשפטי בזק של המשטר הצבאי, כמו משפטו המהיר של שפיק עדס זה, שלא מבטן ומלידה היה יהודי עיראקי. בא לו יהודי סורי ומשתקע בבצרה עיר התמרים ועוסק ביבוא מכוניות דווקא, ומתעשר עד שהונו ורכושו נאמדים במליוני דינרים. בארמונו מתארחים וזירים, אמירים, שיח'ים, קצינים, העוצר עבד אל-אילאה בכבודו ובעצמו – עדס היה בבצרה כמו עמארי הגדול, דודנו של אבא, בבגדאד. אסונו של עדס היה בטחונו המופרז בכוחו. במקום לקחת לו מנהל מוסלמי ממשפחה מכובדת שינהל את עסקיו וישא ויתן עם הגויים וישחד אותם, כמו שעמארי הגדול עושה, ניהל עדס הכל בעצמו, ראה את עצמו שווה למוסלמים, וקנה לו שונאים ומקנאים, אף-על-פי שהיה מתבולל רחוק מן היהדות וקשר את גורלו בגורלה של עיראק, היה מעורב ומעורה בחייה.

בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. קשה היה לי להירדם בכבשכאן, בעליית הגג הקטנה שלי. החום, המחנק, הפחד. דווקא למחר קבעה מיס סילביה מבחן על נאומו של המלט "להיות או לא להיות", ואני הייתי להוט  לעמוד בו ראשון בכיתה, לפני ג'ורג'. להיות או לא להיות. האם הבררה בידנו? נער מתבגר הייתי, צעיר מלהיות עסוק יותר מדי במחשבת המוות, אבל גורלו של שפיק עדס היה מדריך את מנוחתי בלילות, איך נהפך הגלגל פתאום ומחתשם שכמותו, גביר אדיר במרום כוחו ושררתו, נהיה לגופה תלויה של יהודי חסר אונים וישע. הנה אני רואה את ההמון הצורח בכיכר, אף-על-פי שלא הייתי שם. אבל חיואי הזקן וחזקאל דודי היו שם, והם סיפרו הכל. לפני פחות משנה היה הדבר, מיד לאחר הפסח, בעיצומם של מאסרי היהודים שהיו לאחר הקמתה של מדינת ישראל. בעת ההיא התמנה הצורר הזה, צאדק אל-באסם, "ימח שמו וזכרו", לשר ההגנה. הוא רצה ללמד את היהודים לקח, ומן השמים זימנו לידו את שפיק עדס. יום אחד נכנס אל עדס עורך העיתון "אל-אנס", היוצא לאור בבצרה, ודרש ממנו אלף דינרים. במקום לתת לו ולסתום את פיו, מיאן עדס – וכי מה יעשה לו עתונאי אחד, בזמן שכל ראשי המשטר והמשטרה הם חבריו שלו? על משכבי עכשיו אינני יכול שלא להרהר שאין אדם יודע אימתי הוא חורץ את גורלו – להיות או לא להיות. לאחר יומיים כתב המנוול מאמר שטנה בעיתונו והאשים את עדס במכירת נשק לכנופייה הציונית ובריגול לטובת אל-דאולה אל-מזעומה, המדינה המדומה, כמו שקראו לישראל, ודרש להעמידו לדין מיד. כשנודעו דברי העלילה הזאת בבגדאד, דרשו שם את ראשו של עדס. הארץ היתה כמרקחה. מלחמת המאמינים בכופרים. היחיד שלא התרגש היה עדס עצמו. בדיעבד נראה כאילו השתבש משהו ביצר הקיום שלו, והוא היה בטוח שיהיה בזמן שכבר נחרץ דינו שלא להיות. לילה אחד לפני מאסרו  בא אל ביתו בסתר פח'רי אל-טבקצ'לי, מושל המחוז, והפציר בו לברוח אל איראן בסירת מנוע שהכין לו – בתוך מחצית השעה יעבור את שט אל-ערב ויהיה בחוף מבטחים. עדס לא אבה לשמוע. "אני חף מפשע," חזר ואמר. לשוא אמר לו מושל המחוז את מאמר הבריות אל-הזימה רנימה, להשמיעו שהבורח ניתנה לו נפשו לשלל. למחרת נאסר. שלושה ימים בלבד נמשך משפטו. שלושת הפרקליטים שלו התפטרו בזה אחר זה, כי השופט עבדאללה אל-נעסני, קצין צבא שונא ישראל, "שתישבר מפרקתו", גזר את דינו לתלייה ולא ראה טעם לשמוע עדי הגנה. גזר-הדין נשלח במטוס אל בגדאד. שר ההגנה, "יאבד מאור עיניו", חתם עליו מיד, אבל העוצר היסס שלושה ימים. ידידו של עדס היה, ומי כמוהו ידע כמה נאמן עדס לו ולעיראק. אשתו של עדס באה ונפלה על ברכיה לפניו. הוא השפיל את עיניו ואמר שהדברים יצאו מכלל שליטתו. "כאבי בני,"אמר לי חיואי הזקן, "מה אומר ומה אספר. יום אחד לפני התלייה נסעתי אל בצרה עם דודך חזקאל. צמנו והתפללנו עם כל היהודים כמצוות החכם באשי. בדרך ביקשתי לחנות באל-ג'פל, כדי להשתטח על קברו של חזקאל אל-נבי. חששתי שחזקאל דודך יסרב, הלוא אתה יודע שהוא מהפכן שכזה, אבל הוא הסכים מיד, ואפילו אמר שהוא עצמו התכוון לעשות זאת ממילא. בבצרה כבר היו 'רוצים את ראשון!' ולמחרת, אוי לעיניים, תלו אותו לפני ביתו. פעמיים תלו אותו, לא שמעתי כדבר הזה בימי חיי, ואני איש זקן. ההמון חגג ועלז, כאילו קם הנביא מחמד לתחייה. אלפי מוסלמים היו שם, מבצרה וסביבותיה, ואפילו מבגדאד באו. משפחות שלמות. לילה תמים חיכו שם. רקדו וצרחו אללה אכבר, אללה אכבר. פחדנו לצאת, הצצנו מתריסים מוגפים. כאבי בני, מה אומר ומה אספר, זו מדינה ששופטיה מעוותים משפט ואין רחמים לפני שליטיה." בלילה, במלון, לא עצמו עין. חזקאל דודי, שסיפר לי גם הוא על הימים ההם, אמר שמשפטו של עדס מזכיר לו את משפטי העלילה הגדולים של היהודים, כמו משפט דרייפוס, הקצין היהודי המתבולל בצרפת, זה המשפט שהניע את הרצל לכתוב את "מדינת היהודים" ולייסד את התנועה הציונית. ציוני שרוף הוא דודי חזקאל, והוא בקי בתולדות הציונות. בלילה שלאחר מותו של עדס כתב את המאמר "וידויו של תלייה," זה שבגללו סגרו את העיתון שלו. "משפטו של עדס," כתב שם, "הוא משפטם של כל היהודים, ואם תלו את עדס, מה ימנע אותם מלתלות כל יהודי אחר."

בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. התהפכתי על מיטת העץ עד שהנה אני מתנדנד כמו על ערסל ורואה שוב את השדות הסגולים, והנשר הגדול מטיס אותי אל השער שבחומת ירושלים ומקיש עליו במקורו כמו באגדה על הצדיק ההוא, ופתאום אני יודע בוודאות מחרידה שאת הדפיקות על שער ביתנו אני שומע. לשוא כיסיתי את ראשי בשמיכה וניסיתי להתעלם מהן. קפצתי מן המיטה ועמדתי בוהה בחושך. הם באו. יגלו את הנשק. יקחו את אבא. מיד ננערתי וירדתי אל חדרם של הורי. האור כבר נדלק ואמא כבר עמדה על-יד המיטה הזוגית והצבע נאסף מפניה. אבא שכב. ושלושה ימים קדח מחום. תחת עיניו הדלוקות היו כיסים כהים, ובפניו הלא מגולחות ניטשטש שפמו הדקיק. מכובע הצמר שלראשו ביצבצו דבלולי שער אפור עבות.

"הם באים. מה נעשה אבו כאבי?" לחשה אמא בקול עומד להישבר.

"כאבי, פתח להם את השער," אמר אבא.

בנשימות מתקצרות ירדתי אל החצר. בסופו של המבוא הארוך גיששתי למצוא את מתג החשמל, והחבטות בשער מרעידות את כל גופי. "אני פותח, פותח," ניסיתי לענות בערבית מוסלמית ויצאה לי מפי ערבית יהודית. סובבתי את המפתח הגדול והרמתי את קורת העץ שהתקין לנו דודי חזקאל זה לא כבר להבריח בה את השער, ובבת אחת נהדפתי אל הקיר. ארבעה אנשי צבא פרצו אל המבוא וגררו והכניסו את חזקאל דודי, שגר סמוך לביתנו. ניו היו מכוסות דם ונעוות כאילו כתשו אותן באגרופים. אחריהם נכנסה בבהלה רשל אשתו.

"נתלה אותו," אמר אחד החיילים והעביר את אצבעו על גרונו.

"לא!" התמלטה צעקה מפיה והיא נדחקה אל בעלה ואחזה בכתפו.

"תסתלקי ואל תפריעי!" צרח החייל.

 2

כשעה וחצי נמשכה זריעת החורבן בבית. בארבע לפנות בוקר הייתי שוב בחצר, ללוות את הקצין ואת החיילים אל השער בדרכם לצאת. חזקאל היה מוטל על-יד בור הביוב. נדמה היה לי שהוא מנסה לחייך אלי בשפתיו הנפוחות והמעוקמות ממהלומות. רשל ישבה על-ידו והסתכלה בו בעיניים מבוהלות, ואצבעותיה ליטפו את פצעיו כמבקשות לשאוב מהם את הכאב. החייל עדנאן עדיין היה כעוס לאחר שנשברה עששית נפט בידיו בשעת החיפוש במרתף, והוא הלם בקת הרובה בג'לאלה, בנדנדת העץ שלי, עד שנבקע סדק לאורכה, ולא התקררה דעתו עד שניגש אל חזקאל ובעט במגפו בצלעותיו. רשל התחננה עליו ונכנסה ועמדה בינו ובין בעלה, ונדהפה בדחיפת קת בחזה. דמעות נקוו בעיניה. באותה שעה ירד הקצין אל החצר והורה להוציא את האסיר. הם לא הניחו לו לקום וגררו אותו שוב על הארץ עד הגי'פ הממתין בחוץ ועיניו הלבנות מאירות את הסמטה השחורה. עדנאן הסתכל בכתם הנפט שהתפשט במדיו. השתוקקתי להשליך גפרור דולק. הדמיונות האלה שלי – האם אעז יום אחד גם לעשות מעשה? כמה הייתי רוצה לנצח אחד מהם, לשבור את הפחד.

"כוס אם אל-יהוד, קום, קום," צעק עדנאן.

חזקאל הכבול ניסה לקום ונפל לאחוריו, ניסה שוב, ובעזרתה של רשל הצליח לעמוד על רגליו. כשראה אותי התמתח והסב את פניו מן החיילים להסתיר מהם את שרבוב השפתיים שהפנה אלי, כמבקש לומר ששש, אתם שותקים ולא יודעים כלום. ואולי גם ביקש ככה שנוסיף להסתיר את הדברים מרשל אשתו, שידענו שהיא לא יודעת כלום על הנשק. רשל תמכה אותו. באור פנסי המכונית נעץ עדנאן עיניים חמדניות בגופה הזקוף. "במקום לזיין את היהודיות האלה אנחנו מתעסקים עם הבעלים שלהן", אמר.

"תיזהרו, אללה הציל אתכם הפעם," התרה הקצין באצבע ותפס את מקומו על-יד הנהג. החיילים דחקו את חזקאל אל המושב האחורי וישבו משני צדיו.

"חזקאל, חזקאל," זעקה רשל. הגי'פ נעלם בעיקול הסמטה והניח ריח חריף של עשן. עכשיו שנשארה רשל לבדה הטילה את ראשה לאחור והליטה את פניה בידיה ופרצה בבכי. "יתלו אותו כמו שפיק עדס," אמרה ונרעדה כולה ונשכה את שפתיה.

הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי: "חס וחלילה, הוא יחזור, אני בטוח. בואי אלינו."

"אני רוצה ללכת הביתה, להיות לבדי,"אמרה ומבטה מצטעף כאילו היתה בעולם אחר. והיא חמקה מידי והניחה אותי בחושך. רק עכשיו הרגשתי בעייפות של המתיחות והחרדה. מי יודע איזו מזימה שטנית הם זוממים. מה יעשו לו. מתי ישובו ויקחו את אבא, הלא הם לוקחים את האבות תמיד. נעלתי את השער ועליתי בריצה אל חדרם של הורי: "הם הסתלקו, הסתלקו," צרחתי כפורק את הפחד החונק.

"וחזקאל?" אמר אבא והתיישב על המיטה.

"לקחו אותו."

"שאלוהים יתן לו כוח," מילמלה ואמא ודמעה בעיניה.

"פגעו בו? ספר לי את האמת," דחק בי.

לא עניתי.

"חיפשו במרתף?"

ידעתי שאמא אינה יודעת כלום גם היא, ועשיתי לו בראשי ובידי ובהעוויות פני תנועות שאומרות: חיפוש לא רציני, לא מצאו כלום.

"הייתי צריך לרדת אל החצר, לשחד אותם."

"היו לוקחים גם אותך," אמרה אמא.

"אילו באו לקחת אותי, היו לוקחים אותי גוסס מן המיטה. לעזאזל, הוא אחי, עצמי ובשרי. הייתי צריך לרדת. זאת היתה ההזדמנות לשחד אותם, מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות שכזאת. לעזאזל הפחד הזה שמטמטם את השכל."

"אני הולכת אל רשל," אמרה אמא והידקה את החלוק שעליה.

"טוב את עושה, אשה. ותגידי לה שתפנה בשמי אל העורך-דין מנשי זליח'ה. אני אשלם. לך אתה, כאבי, תלווה אותה לשם, ותחזור."

יצאתי עם אמא. "ארורים החיים שלנו, ארורה השכונה היהודית, למה באנו הנה," מילמלה כשעברנו בחצר. בזה ביקשה לומר שאילו נשארנו בשכונה המוסלמית אל-מעזם, שגרנו בה קודם שעקרנו הנה, היתה נחסכת מאתנו הצרה הזאת. גם צרות קטנות מזו היתה אמא תולה תמיד בעקירה הזאת. אילו נשארנו שם אולי לא היה אבא מקורב כל-כך אל הפוחזים האלה, אנשי התנועה הציונית, הילדים האלה שמשחקים במחתרת, רוצים להיות גיבורים. מה לכל זה ולאדם מכובד כמו אבו כאבי, בן ארבעים, בעל בעמיו, אב לילדים? "ואוילי, השתגעו כולם, המוסלמים, היהודים," היתה אומרת. היא לא הבינה מה זה קרה להם, הלא מעץ אחד יצאנו, מבאר אחת שתינו, היו שכנים טובים, נתנו חסות, בטחון – ופתאום, לפני כעשר שנים, היה הפרהוד, הפרעות, והתהפך הכל. ואם זכינו לפרק של שקט מאז, מה היו הללו צריכים לקלקל הכל ולהקים מחתרת בשביל המדינה ההיא? הלוא רק רדיפות ותליות זה מביא עלינו. "אללה רחם עלינו," אמרה בקול רם ונשקה למזוזה שעל שער ביתו של חזקאל ופתחה ונכנסה, ואני אחריה.

"למה את יושבת בחושך," שאלה אמא והדליקה את האור. רשל ישבה בוהה על ספסל-השיש שבחצר, ואמא הקימה אותה והוליכה אותה אל תוך הבית. החצר היתה כשדה קרב. יכולתי להבין מפני מה היא זרועה נוצות מן הכסתות הקרועות המושלכות בה. אבל גם לאחר שראיתי את החיילים במלאכת השבירה והניתוץ בביתנו שלנו, עדיין תמהתי לשם מה יש צורך לשבור צלחות בזמן חיפוש. שבריהן היו זרועים על פני החצר כולה. נכנסתי אל הבית ההפוך. בפתח הספרייה עמדתי נדהם למראה הספרים הקרועים המושלכים, והמגרות השפוכות, והדיו המכתימה הכל שהותזה מן הקסתות ההפוכות. מצאתי את רשל ואת אמא יושבות על המיטה בחדר-השינה.

"מצאו משהו?" שאלה אמא.

"אני יודעת? לקחו ספרים, ניירות." עיניה בהו נכחן כאילו היתה שרויה במין הלם.

"איזו צרה נפלה על ראשנו, ריבונו של עולם," מילמלה אמא.

"מה אעשה עכשיו?" אמרה רשל ופכרה את אצבעותיה.

"אבו כאבי אמר שתלכי אל עורך-דין מנשי זליח'ה."

"איפה הוא היה כל הזמן? למה הוא לא ירד אל אחיו?"

"הוא חולה. שלושה ימים יש לו חום גבוה. לא נתתי לו לרדת. אילו הכו אותו היו הורגים אותו."

"רק חזקאל סיכן את חייו. יתלו אותו כמו שעשו לשפיק עדס," אמרה רשל כסחה לנפשה. ניכר שהחשש הזה אינו מרפה ממנה.

"שתקי ואל תפתחי פה לשטן," גערה בה אמא. "חזקאל אל-נבי ישמור עליו."

על השטיח התגוללו חולצות, חזיות, תחתוני אשה סגולים. אמא ראתה אותי בוהה אליהם.

"לך, בני, אל אביך," אמרה כמשמיעה שהמעמד הזה נועד לנשים בלבד. הסמקתי ויצאתי.

מצאתי את אבא עולה מן המרתף. "טוב שבאת, שכחתי לקחת נורה. תעלה ותקח נורה ותרד אלי אל המרתף."

קבענו את נורת החשמל בתושבתה והדלקנו אותה. האור הניס את העטלפים אל מחבואיהם. ריח הנפט של העששית ששבר עדנאן עדיין עמד במרתף.

"מהר," אמר אבא, "צריך צריך לגמור קודם שתחזור אמא מרשל. מוטב שלא תדע כלום."

במאמץ רב סילקנו את תנור הברזל הישן והרמנו את המרצפות וגילינו את ארגז העץ שעשה לנו חזקאל לצורך זה. אבא פתח אותו והוציא תת-מקלע "תומפסון" מפורק לחלקיו, בתוך תיבה שטוחה קטנה, וכמה קופסאות של תחמושת. זכרתי כמה גאה הייתי כשלקחו אותי אבא וחזקאל יום אחד לפני חודשים אחדים, בזמן שלא היו אמא ואחי הקטנים בבית, וגילו לי את דבר קיומו של המחבוא הזה, שאוכל לסלק את הנשק מפה ולהרחיק סכנה מן הבית אם יקרה להם משהו.

"אני לוקח את זה מפה," אמר אבא.

"אני יכול לקחת אותו," אמרתי. "תגיד לי לאן."

"לא," אמר אבא. "אתה צא בזהירות ותלך עד השוק ותראה אם אין צבא ומשטרה בדרך."

בחוץ דלקו האורות בחלונות. עיניים שואלות נתלו בי. האלמנה פרחה הפוזלת, זאת שמזדיינת עם מפריח היונים, והיא יודעת הכל ומרכלת על הכל, היתה להוטה לדעת עוד.

"מה קרה, למה לקחו את חזקאל?" שאלה ודחקה בי בתנועות ידיים עצבניות.

"מה זה עסקך?" אמרתי.

"תסתכלו עליו, רק רק אתמול עשה במכנסיים!"

התעלמתי ממנה ויצאתי אל הסמטאות. צריך לראות אם החיילים אורבים לנו. מפחד הג'ין בחושך ניטעתי על מקומי. אומרים שהשדים האלה דמותם אש מפזזת, ואחרים אומרים שהם גמדים נטפלים, ערפדים נצמדים, מפלצות מרקדות ברוח, זחלים מזמזמים באוזניים. יש אומרים שאפשר לגרש אותם על-ידי קטורת מיוחדת של פקירים הודיים, אבל הכל מסכימים שנעיצת אולר בבשרם הלא רגיל מבריחה אותם אל מאורותיהם. אמנם אני כבר יודע שכל אלה יצרי הבל של אמונות תפלות, ואף-על-פי-כן תחבתי את ידי לכיסי ונוכחתי שהאולר נשאר במכנסיים אחרים. אבל החשש לגורלו של אבא גבר על פחד הג'ין. האור האפרפר המסתמן בשמים עדיין לא היה בכוחו להאיר את הסמטאות הצרות המתעקלות, הכלואות בין בתים צפופים ומגובבים זה על זה. כבר הייתי בפתח השכונה, ברחבת הקרבות עם אסמאעיל, סמוך לדרך המוליכה אל השוק. בעלי הצ'איח'אנה, בתי התה, והאופים והירקנים, שבדרך-כלל הם משכימים ועומדים איש בעמדתו בשעה הזאת, עדיין לא היו שם. גם עליהם נפלה אימת החיפושים והמעצרים. כל אותה שעה לא מש מראה אחד מעיני: רשל יושבת בחורבן הזרוע בביתה, ותחתונים סגולים מוטלים לרגליה. אשה-נערה יפה כל-כך, מושכת אפילו בדמעותיה. מטומטם, על מה אתה חושב עכשיו, אמרתי לעצמי ורצתי הביתה. מצאתי את אבא לבוש ומסורק, וסל-נצרים תלוי לו על זרועו. "הדרך פנויה?" שאל אותי.

"הסתלקו. לא רואים צבא ולא משטרה."

"חכה פה, אני הולך וחוזר," אמר ויצא. כשנכנס סוף-סוף כעבור כעשרים דקות נשמתי לרווחה, גם מפני שחזר וגם מפני שהנשק אינו בביתנו עוד.

"תזכור, בני," אמר. "אם יקרה לי משהו, אם יקחו אותי, תפנה אל אבו צאלח האופה. הוא יעזור וידאג לכל."

כשחזרה אמא מרשל כבר היה שוב בפיג'מה ובחלוק האפור.

"היא לא נותנת לעזור לה," התלוננה אמא. "רוצה לסדר הכל בעצמה."

 3

משהאיר היום יצאתי כבכל יום להביא פיתה וקמר. בפתח הבית פגשתי את חיואי הזקן הולך ותיק הטלית והתפילין תחת בית שחיו.

"אוי, כאבי בני," אמר לי. "בוא לבית-הכנסת. צריך להתפלל היום, אחרי מה שקרה," והוא ניענע בסנטרו כלפי ביתו של חזקאל. "מסכנה."

"מי?"

"מי? מי? עושה את עצמך לא יודע. איזו אשה עדינה, באמת עדינה. ימח שמם. תבוא עליהם מכת בכורות. אפילו בימי העסמלי היה יותר טוב." על ימי התרכים דיבר בגעגועים תמיד. ידו הגרומה ליטפה את פני: "ואתה בני, אל תדאג, כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב."

"אמן, אמן," מילמלתי וכל אותה שעה חששתי שמא יתעטש עלי.

"אני אלך אל החכם באשי, השם ישמרהו ויחיהו, עוד הבוקר אבקש ממנו להתערב למען חזקאל."

"אללה יאריך ימיך."

"רק הוא יציאנו מן המצר. הוא מנהיגנו ועטרת ראשנו והקמים עליו עפר לרגליו."

"דודי חזקאל לא קם עליו."

"אל תעמיד פני תם בני. דודך לא יודע את ערכו של החכם באשי. אבל האשה, מסכנה. בוא לבית-הכנסת. תפילה מזככת את הנשמה, מאחדת את האדם עם הבורא."

"אמרת לי, אמרת לי."

"בוערים, בוערים."

"קנה לי שתי פיתות ויברך האל את יומך," אמר והוציא כסף מגלימתו. "רכות, בני, רכות," אמר עוד והורה על שיניו הרקובות.

"טוב, טוב, יודע, יודע, כל יום תזכיר לי?"

אחזתי בסל והלכתי בלי להפנות את ראשי לאחור. אם יש מי שעוקב אחרי, מוטב שלא ידע שהשגחתי בו. בכיכר האספלט הקטנה חששתי שמא אתקל באסמאעיל, זה שמנצח אותנו תמיד בקרב החגורות. משום מה אני חושד בו שהוא מלשין על יהודים. מזמן שהתחיל לבוא אל השכונה היהודית ולהתגרות בנו, אין הוא פוסק מלשאול שאלות. רציתי לרוץ, אבל זכרתי שעלי לנהוג כתמול שלשום, כאילו לא קרה כלום. בפתח השוק שטפה אותי תהלוכת אבל צפופה. גברים בעביות כהות ובכפיות מנוקדות, נשים ברעלות ובשמלות שחורות. כיצורי שאול הגיחו פתאום, ובן רגע הייתי בתוך להקה של עורבים צורחים. נדחקתי ויצאתי אל הקיר ונאחזתי בצינור של מרזב וטיפסתי עליו מעט עד שנמצאתי גבוה מראשי ההולכים. מקוננות שחורות כמפלצות לילה צעדו בחבורה אחת באמצע התהלוכה, פניהן סמוקות וראשיהן זרויים עפר ואפר. הספדנית הראשית נתנה את האות, ומקהלת הגרונות ענתה אחריה ביללות שכול ובזעקות מסמרות שער של צער על המת ופחד המוות. נזכרתי בספדנית המצומקת שקוננה כל השבעה כשמת סבי. יללותיה ומלותיה הפחידו אותי כל-כך, עד שברחתי אל המרתף, ואפילו צווחות העטלפים לא החזירו אותי משם. גגות השוק נמלאו סקרנים. יהודים הסתכלו בארון העטוף שחורים, השט לו על ידיים מצד אל צד עד שנדמה שהנה-הנה יפול ארצה. אסמאעיל אחד פחות, אמרתי בלבי. מיד ראיתי לנגדי את מיס סילביה, שבשיעוריה בספרות אנגלית היא מדברת על אהבת אדם ועל הומניזם, ולא היה לי נוח. והלוויה עוברת. אשה עבת בשר שפניה מגולות, כנראה אמו של המת, הלכה כיונה עיוורת והכתה ושרטה את פניה. המקוננות עצמן טפחו על חזיהן טפיחות קלילות, נוגעות ולא נוגעות, אבל זעקו כאילו כורתים את שדיהן. בקושי התאפקתי שלא לצחוק, מפני כבוד המת. ידעתי שמקצוען הוא, להרעיד לבבות אבלים ולהעירם לבכייה ולתאנייה, אבל לא הבנתי איך זה הן עושות את מלאכתן מתוך הזדהות עמוקה כל-כך, כאילו להן מת המת. מסע הלוויה התרחק, והבוקר נהיה בוקר רגיל.

סוק חנוני, השוק היהודי, לא נח ולא שקט. שאונו החל שעה ארוכה לפני הזריחה והסתיים שעה ארוכה לאחר השקיעה. אילו היה חשמל בכל דוכניו, היה חי ורוגש עד חצות. מאות דוכנים, צבעים וריחות, סלים מלאים פרות, סבלים עמוסים מזהירים עוברים ושבים, נעירת חמורים שהמולת בני-אדם מפריעה להם למשוך את עגלותיהם, ויכוחי העמידה על המיקוח, שיחות קולניות של עוברי אורח, קריאות של נשים ומכרים שנפגשו באקראי, עגלות נפט תקועות בדרך, געש הפרימוסים של הצ'איחאנה ורעם תנורי האפייה, המולה ומהומה מתמדת שבלעדיה השוק עצוב ומחוסר חיים כמו בשבתות ובמועדים.

"סמבוסק חם לפה המפונק, סמבוסק חם לפה החכם." וריחות של כמון וחומוס בשמן מבעבע מדגדגים את אפי. עמדתי על-יד הדוכן כדרכי בוקר-בוקר, הנחתי את הסל על הארץ, שיחררתי בתנועות מתעגלות איטיות את שרירי כתפי, מתחתי את אצבעותי, שיפשפתי את ידי זו בזו, ונטלתי לי מן הסמבוסק החם ונעצתי בו את שיני. טעם גן-עדן אמרתי לעצמי בפעם המי-יודע-כמה. כשתחבתי את העודף לכיסי ראיתי שוטר ניגש אל הדוכן. התחלתי להתעטש כמו חיואי הזקן, ופתיתי חומוס ניתזו לכל-עבר.

"עלא כיפכ, אבני, לאט-לאט, בני," אמר מוכר הסמבוסק וניגב בסמרטוט מלוכלך את דוכן העץ. "זוז בני, זוז, תן לאחרים לגשת."

האיש במדים נעמד על-ידי. רגלי שותקו. במקום לקחת את הסל וללכת לי לדרכי כתמול שלשום, נדמה לי שפני שלוקות כאילו נטבלו בשמן המבעבע. למה זה לא הלכתי ישר למאפייה, איך אברח עכשיו. "תפדל, עזיזי, בבקשה יקירי," הגיש בעל הדוכן לשוטר את קערת הסמבוסק. השוטר עיין בה כחוכך בדעתו, אבל פניו העידו בו שההכרעה כבר נפלה. הוא נעץ את שיניו בסמבוסק הפריך ומיצמץ בשפתיו, וחייך אלי חיוך שכולו מחמדים, אבל עיניו לא הרפו ממני משום מה. ניסיתי להשיב לו מתוך אחוות הנהנים ולומר "טעים, הה", אבל העיסה נתקעה בגרוני. הוא הסב את ראשו ולקח לו עוד סמבוסק, ואז הבנתי שרק לי עצמי נדמה שאשמתי חקוקה על פני. מיד הרמתי את הסל והסתלקתי משם. השלכתי את שארית הסמבוסק שבידי וחשתי את פעולת הפחד בבטני. כמעט רציתי לכרוע ולהתרוקן שם. באמצע השוק, אבל המשכתי את דרכי אל המאפייה. שדים של אש השתלחו מתנור האפייה. בני-אדם צבאו על הפתח. נדחקתי ביניהם. אבו צאלח אל-ח'באז, גיבור השכונה, ניצב על-יד התנור וכפייה לבנה לראשו. הכל קוראים לו אבו צאלח אף-על-פי שהוא לא נשוי. הריהו מן האנשים שסמכותם האבהית מקנה להם מעמד של אב קודם שהולידו ילדים. ועם זה בא הכינוי להזכיר לו שהגיע שעתו לשאת לו אשה. גופו גדול ומוצק, חזהו שעיר כפרווה שחורה, עורפו אדיר – כשהוא רוצה לעשות רושם על נערי השכונה, המעריצים את גבורתו ממילא, הוא קושר שק של קמח לעורפו ומניף אותו כשק של נוצות. פניו השחומות טובות ומסבירות, בעיניו השחורות עומד ניצוץ ממזרי, ושיניו מבהיקות בחיוך נצחי. לימינו, על לוח עץ מלבני, ערוכים כדורי בצק, והוא נוטל אותם אחד אחד וידיו הענקיות מרדדות את הבצק בחבטות קולניות, חובטות ומושכות, חובטות ומעגלות, מקפיצות את הרדיד מכף-יד לכף-יד עד שהוא נהיה לצלחת עגולה דקה, והוא מניח את הרקיק על הכרית התפוחה שקצותיה נחרכו מכבר באש התנור, ובתנועה מהירה הוא מדביק אותו אל דפנות התנור, וכן הלאה עד שהתנור הבוער מלא. כיון שסיים הוא פוצח בזמר בקולו העמוק:

פיתה חמה,

טעימה ופריכה,

הקודם זוכה

והמאחר בוכה.

ידעתי שאין טעם לדבר אתו עכשיו. מזל שמעתוק החרזן איחר הבוקר, שאם לא כן היו שניהם מפייטים שעה ארוכה את ניחוחן של פיתות של שחרית. כשראה אותי קרץ לי – האם הוא יודע? בתנועות זריזות שלה מן התנור במלקחיים פיתות פריכות מהבילות שריחן כריח החיים, ופרש אותן על השולחן החוצץ בינו ובין הקונים, הסתכל בהן כרואה מעשה בראשית ושרק לעצמו שריקה של התפעלות. אמירה היפה, אחותו של אדואר, זו שכל נערי השכונה מאוהבים בה, ובה דווקא רוצה צאלח, טפחה לי על שכמי ובירכה אותי בבוקר טוב. ניענעתי לה בראשי ועיני על רימוני שדיה.

*מתוך: אלי עמיר, מפריח יונים, עם עובד, 1992.

בספרו מספר אלי עמיר על החיים בעיראק לפני העליה ועל דור שלם שתולדותיו נשכחו.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת