ספר הקבצנים / מנדלי מוכר ספרים

א

כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפלה-זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה – ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מעניני.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…" אבל היצר-הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח-ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב; משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: "ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם". אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם, ואני מהרהר ואומר בלבי: "הוי, חללי אדם!… הוי, עצמות יבשות!… נפשות פורחות באויר!… נפשות תלויות על בלימה!… חבילות מפורדות! ערבות חבוטות!…" ועד שהלב מחשב והרהורים רעים מבהילים אותו, הפה חותם: "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים".

– הא כיצד? כלפי לייא? – נרתעתי פתאם, מתביש מפני הרהורי לבי הרעים. וכדי להאפיל על קללתי לפני המקום ברוך-הוא, אאינ מעמיד את פני פני-תם, כלומר: לא להם נתכונתי אלא לסוסי נתכונתי… מצליף שוטי על גבו של אותו העלוב ומזרזו ואומר: הוי, פגר! הוי, הוי נבלתי!

ערמה זו בעצמה יפה היא, אלא שדעתי לא נתקררה בה הפעם. מאד מאד נצטערתי על זה, שהרהורים מעין אלו היו עולים בלבי ביום צום זה, שאנו צריכים לבכות על צרותיהם הגדולות של בני ישראל ולנוד להם – שפעת קלגסיו של נבוכדנאצר הרשע הרי נכנסו לעיר קדשנו וכל מחמדינו היו לחרבה… הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן מִצָּפוֹן

כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָנִי

וְהַצַּיָּד שָׁלַח יָד

וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר.

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה תהא עליו?" חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!" כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים "הושע-נא!" ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!!

אלתר יקנה"ז הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת, כגון בפרוס חג הפסח, זמן הפשרת השלגים, ובעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כשופר תקיעות גדולות ויחד עם הברבורים, המזומנים ליום-טוב, נותן זמירות באותה שעה – וכל העיר בטלון הומה. אנשי המקום מגישים לו מנחת טאבק'ה להריח בה ומברכים אותו ואומרים: אסותא! אסותא! – אלתר יקנה"ז איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים. לא חכים ביותר ולא איש דברים. והוא בריה בפני עצמו, פניו זועפים תמיד כאלו הוא כועס על כל העולם כלו, אף עך פי שאינו רע בטיבו.

לאחר שאילת-שלום אנו מתחילים, כדרך היהודים, לתהות איש על קנקנו של חברו.

– לאן הולך יהודי? – שואל אני ובודק את אלתר.

– לאן יהודי הולך? – עט!… – חוזר אלתר על דברי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה ופוטר את עצמו בעקימת שפתים ובאמירת "עט", כל אותן הערמומיות שבבדיקה וכונותיה התלויות בה – היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח!… ורבי מנדלי לאן הוא הולך?

– לשם!… למקום זה, שאני הולך ובא לשם כדרכי תמיד באלו הימים ובזמן הזה.

– ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי! לכסלון אתה הולך, למקום זה, שאני אף הולך עכשו – אומר אלתר, מעקם חוטמו כמתיירא מפני הסגת-גבול, שלא אקפח פרנסתו – אבל למה אתה בא עכשו, רבי מנדלי, בדרך עקלתון, מן הצד, ולא בדרך הכבושה?

– השעה הצריכתני לכך. זה כמה שלא עברתי בדרך זו. ורבי אלתר מה ראה שנפנה לצדדים ועקם את הדרך? מאין יהודי בא?

– מאין יהודי בא? יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!… מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה.

ועד שאלתר מקלל את ירמוליניץ ואת היריד שם וקרונות של אכרים באים נגדנו, והם תוהים בעגלותינו למה הן עומדות ומעכבות את הדרך על העוברים. וכיון שהגיעו למקומנו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו – מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים:

– ראו נא אותם, את הבריות-היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים!

ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את עגלותינו. והערלים, אף על פי שלא מבני ישראל הם, מעיד אני עליהם שקיימו בנו מצוות "עזוב תעזוב" ועמדו לנו בשעת דחקנו, ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת-המים בשלום. ואלמלא הם, מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו? אבל בכח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי, ומדחיפתם היה נכּר, שהידים ידי עשו. אבל אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה – הקול קול יעקב; וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים… אבל אין זה מעניני. כשנתפנה הדרך הלכו להם בני-חם אלה לדרכם, הופכים פרצופיהם אלינו, מלעיבים ומלעיגים בנו, שאנו מטפלים בסוסינו בבגדי כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה… קצתם מקפלים כנף בגדם בדמוּת אוזן-חזיר ומושיטים אותה לנגד פנינו כדי להכעיסנו. אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי אדם אלה ומה הם שנתבייש מפניהם?… ואני – עקיצת עקרב היה לי זו לעגם עלינו. אי שמים! הלעג הזה למה? למה ולמה?…

[…]

ה

בבית מרחץ זה של בני העיר כסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא שמו, והוא חגר. מי הוא זה פישקא ומאין הוא? – שאלה זו לא עלתה על דעתי ולא על דעת אחרים מעולם. מה בכך! הרי לך עוד בריה אחת בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ופישקא שמה, כשאר בריות עלובות כמותו, העולות ונוצצות לפנינו ככמהין ופטריות, לקומתן ולצביונן ולדעתן בבת אחת, שלא להרגיש מתחלה בהויתן ובגדולן. נתקבצו להם קבצנינו יחד ויושבים שם בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי, ומי נותן דעתו עליהם? ישרצו להם כרצונם! ובמקום חשך וצלמות זה הטף הולך וגדל ועומד על רגליו – ופתאם יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקלונים, טודרוסונים, חיימונים, יוסילונים וחצקלונים, ערומים ויחפים ובגד "ארבע-כנפות" לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה ופסיעה בכל מקום: ברחובות ליד שערים, במבוא פתחים ובבתי-מדרשות. – לומר לפניך, שפישקא בריה נאה הוא – אי אפשר. ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שניו עקומות וכרכומיות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה"ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת. הבחור פישקא כבר בגר. מצדו היה מוכן כבר לישא אשה ולזכות את כסלון בפרי-בטן, אבל מזלו הרע גרם ושכחוהו ונעשה כמין סחורה בלה זו במסחר הספרים שלנו, המונחת כאבן שאין לה הופכין. ולא עוד אלא ששכחוהו אפילו בשעת החלץ לצבא חתני-חלירע, כלומר, בשעה שהקהל הכסלוני היה מהדר אחרי בני-עוני אומללים ומיני בעלי מומים: מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, בוהקנים ןבעלי חטוטרות, שוטים, חרומים, שרועים ןמרוחי-אשך, וחוטף אותם ומכניסם לחופה בבית-הקברות עם בתולות כביכול, שהיא סגולה בדוקה ומנוסה לעצירת המגפה. בתחילה עמד הקהל וזכה בנשואים ליונטל, הקִטֵעַ המפורסם, הזוחל על ירכו סמוך על ידות של עץ בשתי כפיו. זווגו אותו עם הקבצנית, המפורסמת כמותו, בעלת שנים רחבות ומחוסרת השפה התחתונה. המגפה נתבהלה מפני זווג זה, ולאחר שהיתה הולכת ומזקת בני אדם רבים בעיר – נשאה לבסוף את רגליה וברחה… ואחר כך עמדו ובררו להם את נחום'צי, השוטה הידוע שבקהלה. שוטה זה פרש את כנפיו, כלומר את ההינומא, נגד זקני הקהל הכסלוני בבית-הקברות על ראש אותה הבוגרת, שמילדותה זרחה צרעת בגבחתה ובקרחתה כעטרה, ושהיו מעבירים עליה שמועה בעיר שהיא אנדרוגינוס. אומרים, מי שלא ראה חתונה זו, הלולי וחנגי בין הקברים, לא ראה חתונה מימיו. היו חוגגים ושותים, מרקדים לפני הכלה ואומרים: כלה נאה וחסודה, לא כדי לחבבה על החלירע, כיש אומרים: חס ושלום! אלא כדי לחבבה על בעלה השוטה. אבל אין זה מעניני. כללו של דבר, לא זכרו את פישקא וישכחוהו ועדיין בחור הוא כשהיה. אפילו אותה "הדודה" החרומה, שמרקדת כדרכה ברחובה של עיר לקול כנור משונה ומשמיעה על נדבות כדי לזווג עניים ועניות חשובות כמתים, שלא להבטל, חס ושלום – דודה רחמניה זו אפילו היא שכחה את פישקא והניחה אותו שיהא שרוי בלא אשה. ודאי יש בזה משום צער-בעלי-חיים, אבל מי חייב בזה? מסתמא מזלו גרם לו ונסתחפה שדהו. פישקא היה רגיל להלך יחף ובלא קפוטא אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד "ארבע-כנפות" מזוהם ומכנסים רחבים, עשוים קמטים קמטים ותלויים כשקים. מלאכתו היתה: הלוך וקרוא ביום הששי בחוצות כסלון: "עמדו, בעלי-בתים, ולכו לבית-המרחץ!" וכך היה מכריז ביום הרביעי לנשים. בימות החמה, כשנתבשלו הירקות ובצלים נראו בארץ, קול פישקא נשמע בעיר: "בצלים, יהודים! שומים, יהודים!" בבית-המרחץ היה שומר המלבושים, מגיש ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה ומכניסה לתוך בית-ידה וקושרה מבפנים כמומחה, נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ. ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות. את פישקא היו רואים כאחד מבעלי "כלי-קודש", ובשביל כך זכה לכמה דברים, כגון: לחזור על הפתחים בפורים ובחנוכה בכנופיא של כל משמשי המרחץ, הממונים על המים ועל הסקת התנור ועל ההבל ועל האצטבא העליונה; לבוא בכנופיא לסעודה של מצוה בליל "קריאת-שמע" וברית-מילה אצל בעלי-הבתים ולזכות בכוס יי"ש ופרוסה של דובשנית, ולחזור בתרמילו על פתחי בעלי-בתים ולקבל מהם תרומת מצה בפסח. את פישקא זה הייתי מכיר מימים רבים, נכנס עמו לפרקים בשיחה ונהנה מדבריו הנאה מרובה. משמע שלא היה שוטה כל כך כמו שנדמה למראית עין. בכל פעם שאני בא לכסלון, ראשית דבר, אני משכים והולך למרחץ הקהל שם, כדי להגעיל בהבל את כלי ולהחליץ את עצמותי על האצטבא העליונה. אפשר אתה מלגלג עלי – ואני אומר לך: אין אצלי תענוג גדול יותר מזה. תמיהני אם יש בעולם חמדה טובה לגוף מזעה. ובפירוש אני חוזר ואומר לך, שהייתי נהנה מאד מאד אפילו במשהו זעה זו שאני מזיע כאן, אלמלא השמש מכה על ראשי.

– הרתיע, ר' אלתר, במחילת כבודך, הרתיע עצמך עוד מעט. אָ–אָ! אתה שופע עכשיו זעה מרובה, אל תשלוט בך עינא בישא… הטריח נא את עצמך והרתיע נא מעט, עוד מעט!

– דיך, ר' מנדיל, דיך! – אומר אלתר מתרעם – במדומני שאני שוכב כדבעי. אל נא תענה נפשי ברוב דברים. דבּר בלשון קצרה.

– המתן, ר' אלתר! עוד היום גדול – אומר אני וחוזר לספורי:

– ובכן כשהייתי פעם אחת בכסלון וראיתי את פישקא מרחוק ברחובה של עיר, עמדתי מבולבל ומשתומם. פישקא שלי, אני רואה, הולך צולע על ירכו, הדוּר בקפוטא חדשה, בנעלים ובפוזמקאות חדשים, כובע גדול בראשו, ועל לבו בגד "ארבע-כנפות" של בד משוקד בציצים ופרחים גדולים ואדומים ומתנצנץ. דבר זה מהו? מהרהר אני בלבי. אפשר נמלך הקהל וסוף סוף בחר בו לחתן-החלירע? אבל באותה שנה לא באה מגפה על כסלון… לא משום שטהרו את הנהר ופנו את האשפתות מתוך הרחובות, ולא משום שבעלי-הבתים נמנו וגמרו לשנות מן המנהג ולאסור עליהם הוצאת הזבל והעבוט של שופכין לרשות-הרבים לפני פתחי בתיהם, אלא פשוט מעשה נסים היה… אמת, היהודים שם באותה שנה היו חשים במעיהם והרבה מהם מתו, אבל אין זה מחמת מגפה, חס ושלום, אלא מחמת אחת מן המחלות, שהיתה מהלכת בעיר – והקשואים חייבים!… הקבצנים התאוו תאוה וקפצו על הירקות החדשים ונענשו… אבל אין זה מעניני. ועד שאני עומד ומשתומם על המראה ואיני מבין – נתעלם פישקא מן העין. באותה שעה הייתי חש במתנים, לא עליכם. קצת בעונותי וקצת בשביל שעברתי על עונת הקזה ולא הרכבתי קרני-דאומנא על גבי, כמנהג העולם, חוץ מעשר עלוקות בזמן ארוך של ששה או שבעה חדשים, ואני בעצמי נתחייבתי בנפשי… ובכן קבלתי עלי: מחר, אם ירצה השם, אשכים ואלך, בלא נדר, למרחץ, אשהה שם כמה וכמה שעות ואבחין – לא טעמו של פישקא בלבד, אלא אף טעמם של שאר דברים… ואשמע מה נעשה בעולם. המרחץ – הרי הוא המקום היחידי בשביל יהודי לתהות זה על קנקנו של זה, להוציא לפני אחרים את כל רוחו ולקבל מה שהם מוציאים לו… במקום זה מתגלים לו לאדם דברים מכוסים ונסתרות הרבה. שם עסקים נעשים ונגמרים – והרי הוא כיריד לכל דבר. הרוצה לראות מרחץ זה בכל המונו יבוא לשם ביום הששי. שני רופאים יושבים בזוית אחת וכלי-אומנותם בידם, ולפניהם יהודים הרבה. רופא אחד מגלח גלגלות, ואחד מעביר תער על השדראות, על השוקים ועל המתנים, חובל ושורט בבשר ומרכיב קרני-דאומנא – ודמם של ישראל שותת ונשפך על הרצפה כמים, מעורב בשערות גזוזות ובעלים של חבילי זרדים חבוטים. נר זה שאצל הרופא, הפתילה שלו מתפרדת והנר אינו דולק יפה, אלא מתמזמז ומתיז ניצוצות ברתיחה, והשלהבת עכורה ומשונה. על כלונסאות שבכתלים ושבתקרה אצל התנור תלויים, כמו בחנות של מלבושים, כל מיני בגדים: כתנות, פוזמקאות, טליות-קטנים ומכנסים מכל המינים, קפוטות קטנות עם גדולות, וכובעים חמים ומוקרחים בתוכם. קולי קולות על גבי האצטבא העליונה: יהודים, קצתם שוכבים בלא כח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו נא רחמיכם! אוי הבל, בני ישראל! אפילו הבל, אפילו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות; עד שלבסוף עומד לץ אחד ומעלה הבל הרבה כהבל של גיהנם עד כדי חניקה. שני יהודים צנומים מתנגחים זה עם זה על ספל מים אחד, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן ואחד מגדף את חברו. מלמד כחוש אחד, התועה כאן בלא כלים, בא ומכריע בין שניהם – ושלשתם כאחד מטבילים מטפחותיהם המזוהמות ומשתטפים מתוך ספל אחד. חבורה של יהודים בעלי צורה, מיוחסים, עשירים ובריות חשובות, יושבים בראש ומסיחים בעניני העיר ובצרכי צבור: בטכסא ובעזי פנים שבדור, בתרומת הצבא ובבחירת ראשי קהל ורבנים ובשר-השוטרים החדש. אחד מחשובי הבטלנים נטפל לחבורה זו ומתחיל מספר בתלמוד-תורה, בגזרות חדשות ובחטאים שבעיר, ובתוך כך גוחן ולוחש באזנו של כל אחד ואחד דבר סתר… בא אצלם פקח אחד, המבקש כהונה לעצמו בעסקי עדה, ומזמין בפנים שוחקות ובחלקלקות לאצטבא העליונה את התקיף שבהם, להטעימו שם בעצם ידו טעם של הבל, שכמותו לא טעם אותו אדם מימיו. אותו הבטלן החשוב, שאף הוא רוצה באחת הכהונות לאכול פת-לחם, מערים אף הוא בתחבולה זו על אחד מן המיוחסים, מרכין לו ראשו בחנופה ומזמינו גם-כן לאותו מעשה… הכל עולים על האצטבא. החום גדול, הידים עוסקות, המכובדים נהנים – ולא בכדי חבטו חבטיא… בזכות המיוחסים ההבל מתגבר. קטן וגדול, נער וזקן מזדרזים ונוטלים את כליהם, כלם עולים ומתפרקדים, מתעדנים ומשמיעים יחד בקול "וי-וי-וי!" בבנעימה ובנחת רוח… ובאותה שעה אני בודד לי, משתטח יחידי בקרן-זוית על המעלה העליונה וחובט את עצמי חביטה גדולה ברוב עוז ובנעימות…

– אוי, ר' אלתר, יהמו נא רחמיך והרתיע-נא! בבקשה ממך, רתיעה קטנה כחוט השערה לשמאל, לצד צפון!…

אלתר מעמיד עיניו עלי בתמיה גדולה, כאלו אני מטורף, מנענע בכתפיו ואומר:

– נאַ-נאַ…

– מה אתה, ר' אלתר? – אומר אני, לובש צורת תם, כאלו איני מבין "נאַ-נאַ" זה מה פירושו – מה אתה מדבר?

– מה אני מדבר? – דובב אלתר בינו לבין עצמו, הופך פניו מאתלי ומתרעם – אני, לא כלום!… הוא בעצמו מדבר ומדבר… תשעה קבין שיחה, רחמנא לצלן… ובמה הוא מדבר? במרחץ! ומאי קא משמע לן? ברוך-השם, הרבה מרחצאות ראיתי בחיי… – החזיר אחר כך פניו אלי ואמר: – ומה המרחץ שלו בפניהם?… לא כלום!… למה לא יספר יהודי עיקר הדבר, מה שפתח?… בקצור…

– המתן קצת, רבי אלתר – אמרתי לו בניחותא – הבהילות למה? המתן עוד מעט ואנוח לי שעה קלה…

ו

טרחה לבטלה טרח אלתר בדשון פי החוליא העליונה של קנה-מקטרתו, שהיתה מזוהמת ביותר, והוא נוטלה מעל ראש הקנה, כועס עליה ומקללה, ונועץ במקומה אבוב של נוצה, נותן אש במקטרתו ומתחיל לפעפע פי-פי-פיו – ותמרות עשן יוצאות מפיו. ואני נרתעתי מעט אל תחת האילן, מסתכל בפני אלתר, מתרצה לו ומתחיל לספר:

– למחר הייתי זריז ובאתי לבית-המרחץ קודם שבאו לשם בני העיר. בריל החבטן יושב לו בפרוזדור על הספסל וכלי-רחץ, הנתונים זה על גבי זה, חומה לו מימינו ומשמאלו, והוא מפקח בגל של זמורות ובורר מהן הטובות בכוונת הלב ובכובד ראש וקושר חבילות חבילות. סמוך לו עומד ומתחמם אצל התנור איציק שומר הכלים, יהודי בעל-זקן, המשמש בכהונה זו כשלשים שנה, וכל עבודתו אינה אלא עמידה בחבוק ידים, שימת עין על צרורות הבגדים ואמירת "אסותא!" לכל אחד ביציאתו מבית-המרחץ, וזו היא פרנסתו. עומד לו איציק השומר ופוהק בקול כשהוא מתמתח ופושט את ידיו למעלה, מחשב חשבונות כמה אשתו תובעת לצרכי שבת, קובל לפני בריל החבטן על דלדול שכר העבודה בזמן הזה, מלגלג על כל אחד מבעלי-הבתים ומספר בגנותם: זה מעשיו כך, ומעשיו של פלוני כך וכך, לא אלה בני אדם היום ולא זה המרחץ שבימים ההם! לשעבר, אפילו הקמצן לא היה פוחת מחמש פרוטות בשכר טרחה. ועכשו – כאן הוא רוקק, ומסיים – ועכשו לא היה העולם מפסיד כלום אלמלי היו כלם כפרת ישראל!…

כיון שראו אותי בריל ואיציק, עמדו ואמרו לי "ברוך-הבא!" בשמחה רבה. זה כמה שלא ראינו זה את זה ולפיכך חבה יתרה היתה נודעת לי מהם, והייתי עתה אצלם אורח יקר מאד. ובתוך דברי שיחה שאלתי אותם על פישקא ואמרתי להם: "פישקא שלנו היכן הוא?"

– פישקא – אמר בריל, מנענע בחבילה שבידו – הע-הע! פישקא אדם גדול הוא עתה! בעל הוא! שרוי בשלוה ובנחת…

–פישקא – אמר איציק, מנענע בראשו – פישקא הרי עתה "פריץ!"… יהי רצון שיהא מזלנו טוב כמזלו של פישקא… מי כפישקא? מי ישוה לו ומי יערוך לו? מעולם לא היה מיחל לרוב טובה זו.

– וכך הוא המעשה בפישקא – פתח בריל ואמר:

פעם אחת, כשהיינו מסיקים התנורים ביום חמישי בערב, נשתטחנו אני וחברי על האצטבאות במרחץ לנוח מעט מן העבודה הקשה, ועמנו היו שוכבים סרוחים עוד כמה יהודים בטלנים, המתאכסנים כאן. ועד שאנו שוכבים כך על משכבנו, איש כלי-מקטרתו בפיו ומסיחים בנחת רוח, הגיע לאזנינו קול אופני עגלה באה עד למרחץ. ואנו מסיחים לנו ואין נותן דעתו עליה. מה לנו ולה? אם באה – באה… לא עברה שעה קלה ונכנסו שלשה בני אדם בעלי כתפים וקומה, וכולם כאחד אומרים: "ערבא טבא, יהודים! היכן פישקא? הוציאו לנו את פישקא!…" – שמעתי ונבהלתי. "היכן פישקא?" ו"תנו לנו את פישקא!" שאלה וצווי בדבור אחד – לשון זו מה היא? וכרגע נמלכתי ואמרתי בלבי: "מה הפחד הזה? פישקא הרי אינו גנב, חלילה, ועניני משא-ומתן עם אחרים גם כן אין לו. ואפילו אם בני אדם אלו חטפנים הם, מה פישקא מתירא מפניהם? מומיו של פישקא הם לו, ברוך השם, כתריס בפני עבודת הצבא".

– את פישקא אתם מבקשים? – מתחזק אני ואומר – פישקא אינו כאן בשעה זו. ואתם אחי, אמרו נא לי, פישקא למה לכם? רצוני לידע זאת.

שעה קלה עמדו היהודים שותקים ואחר כך פתח אחד מהם ואמר:

– אם כך הוא רצונך, לא נכסה ממך הדבר. אין בדבר זה שום בושה חלילה, ממעשיהם של ישראל הוא. וכך הוא המעשה:

– אתה, הלא מכיר אתה ויודע את היתומה הסומית, יתומה סומית זו, שהיא יושבת זה מכמה ימים אצל בית-הכנסת, סמוך לבית-הקברות הישן, ופושטת יד לנדבות, כשהיא מדברת שיר – זה השיר, המיוחס לאחד מאותן הבריות החדשות בימינו. אותה היתומה הסומית נתאלמנה בשנה זו. לא שהתה והלכה ונתארסה לכתּף אחד ונתחיבה להלבישו כדרך בעלי-בתים, לפרנסו ולזונו ולסלק לו סכום כסף במזומנים, והיום היו החתן והכלה צריכים להכנס לחופה. הכל היה מתוקן לסעודה: חלות-לחם, דגים, צלי קדרה ו"מרק של זהב" הבא בבשר עוף, כנהוג אצל בני ישראל, ומשקה הרבה. כל זה נקנה בדמים. משהוכן הכל, הכלה מלובשה ומקושטה ויעלת-חן, כבת ישראל, הלכו אל החתן לקבל פניו ולהוליכו לחופה – והנה אין החתן בביתו!… המתינו שעה ואינו בא. המתינו עוד שעה ואיננו, כאלו נשֹאוֹ הרוח, את התכשיט הזה. וסופו של דבר – הבחור, ימח שמו, חוזר בו!… מפני מה? מפני שאמו, מבשלת כמה שנים אצל הגביר שלנו יחיה, בוכיה, צועקת ומתרגזת וקוראת תגר על השדוך, שלא לפי כבודה הוא. אטו השמוש של כמה שנים בבית הגביר מלתא זוטרתא היא? מעורבת היא עם בעלי-בתים הרבה בעיר, שיוצאים ונכנסים אצת הגביק דרך בית-הבשול; מומחה היא בעשיית "קוגיל" טוב ושמן על פי קבלת חנה'צי ז"ל ואין כ"חרימזליה" בכל העולם; דבריה נשמעים באיטלז; שמש בית-הכנסת חולק לה כבוד ומביא לה, הוא בעצמו את האתרוג לברכה; חזן בית-המדרש קורא לפניה את המגלה בבית-הבשול בפורים, וריקלא המקריאה לנשים שותה אצלה כוס "סיקוריא" בראש-השנה לאחר קריאת-התורה, – ועכשו יבוא בנה וישחיר את פניה לעת זקנה ויחלל את שם כבודה?… לא, היה לא תהיה! והבחור עמד עתה ואמר: איני רוצה! ואפילו כתוש אותו במכתש, הלקהו מכות מרדות והקהה את שניו, והוא באחת: "ממאן אני! איני רוצה בה, בכלה זו!" ואנחנו יוצאים מאצלו אבלים וחפויי ראש. אבל לא על החתן שנתחרט אנו מצטערים, אלא על הסעודה. סעודה זו, דגים ובשר, מה תהא עליה? אנו המתעסקים בדבר היינו טורחים ורצים כל היום כלו, אף שכר השדכנות עדיין לא קבלנו… חבל על יגיעה מרובה זו שהיתה לבטלה!… שרוים בצער היינו מתיעצים ונמלכים זה בזה ועלה על דעתנו – פישקא. יבוא הוא ויחלצנו מצרה – יהא פישקא החתן! למאי נפקא מינה? ומה איכפת לו? ואנו באים עתה לזכות את פישקא בכלה זו ולהכניסו לחופה במקום הכּתּף. ועד שהיהודים מדברים ופישקא בא. החזקנו בו, במציאה זו, שלא להרבות עמו שיחה ואמרנו: "בחור! שא נא כליך ורגליך החלושות, ולך והכנס לחופה!" – לא הספיק פישקא להתיישב בדעתו – וכבר היה נשוי, והכל שריר וקים…

אותו הלילה היה לנו ולבני-החבורה ליל משתה ושמחה, והיינו אוכלים ושותים, מרקדים ומשמחים חתן וכלה.

ופישקא – הוא יוצא עתה בקפוטא חדשה זו שהיתה מזומנת מלכתחלה לשם הכתף – ו"פריץ" הוא! בבקר הוא מוציא את אשתו היתומה הסומית, מוליכה ומושיבה על מקומה אצל בית-הקברות הישן, ובערב הוא מחזירה משם לביתה – וזוהי כל עבודתו יום יום. מזונותיו מצויים לו לפישקא בשופי. זוגתו אשת חיל היא ופרנסה טובה בידה. זיווג של בעלי-מומים אלו עולה יפה, דרים בחבה וברעות, זה חגר וזו סומית, זה מתמלא מזו וזו מזה ואין לזה על זו ולזו על זה כלום.

זהו המעשה, רבי אלתר, שבריל החבטן ספר לי. ועתה צא ולמד מה שנעשה בעולם, איך מרכיבים אצלנו היהודים חגרים עם סומים; כיצד מכניסים לחופה ומזזוגים זווגים. ובשביל מה? כדי שהמתעסקים יהיו שותים וממלאים כרסם. כך הוא אצל הקבצנים, מדלת העם, וכך הוא המדה אצל העשירים. אף אצלם זווגים משונים נעשו, לא לשם סעודה ממש אלא משום פניות וטעמים אחרים הרבה… אבל אין זה מעניני. אל תדאג, רבי אלתר! אם נכשלת עכשו בזווג שני בחורים, כנגד זה יעלה בידך אם-ירצה-השם, לזווג זווג אחר. אל תתיאש, רבי אלתר! חזק ואמץ! רואה אני בך שמומחה אתה ותפסת דרך אומנות זו מיד, בתחלת מעשיך, כתלמיד-חכם גמור. אדרבא! מודה אני לך שיפה התחלת בעסק חדש זה, יפה מאד, כשדכן מדיני. אלא מאי – הבחור?… הבל הבלים… אבל כשתבוא בתולה לידך – לא תחמיצנה!… סומית, חגרת, אלמת – קומי, בתי, תאמר, ולכי לך! לכי, למזל, לחופה! המדפיס תובע כסף, הסוסה תובעת מזונותיה, בתי הבתולה להנשא צריכה, ואשתי ילדה זכר, למזל טוב. ובכן, קומי, בת, והכנסי לחופה!…

הרתיע נא מעט, רבי אלתר. הוי, כמה אתה מזיע! הזיע, הזיע לך לחיים ולשלום ותהא זעתך לך לטובה ולברכה!

ז

– בקצור, איך שיהיה הדבר, בין כך ובין כך לא טוב! – אמר אלתר כמדבר לעצמו, נאנח ושומם וטפות-טפות של זעה מבצבצות על פניו, תולה עיניו בי ומביט אלי הבטה של געגועים ותחנונים, כתינוק מביט לאמו ופורש כפיו לה בשעה שהוא מתאוה לינוק. כונתו של אלתר העלוב הרי אף היא היתה – פרנסה. מאד מאד נתאוה לעשות עמי עסק. ובאמת כלום אפשר שיהודים זקנים ובעלי אשה כמותנו, ישכבו שנים שטוחים בעצם היום בטלים ממשא-ומתן?… אלמלי היו שני יהודים נדחים לאי אחד מאיי הים השוממים, שאין שם כל בריה זולתם, אין ספק בדבר, שאחד מהם היה פותח לו שם חנות, ואחד אף הוא היה ממציא לו עסק מה, והיו שניהם מקיפים זה לזה, עושים עסק זה עם זה וזה על פי זה ומתפרנסים זה מזה. וכך היה גם אצלנו. אלתר לא שהה הרבה ואמר לי: "מה מעלתו יש לו עכשו בתוך העגלה?" ובדבריו אלה נשמעה בקשה, מבקש ומתחנן כבן צעיר: "חלצי שד, אמא!" כלומר: אנא, רבי מנדיל דודי! התר צרורה והוציאה נא את סחורתך!

אין ברירה! אסור להתעצל. אני מוציא חבילתי ואלתר חבילתו ואנו מתחילים עוסקים בכונה גדולה; נושאים ונותנים בחליפין: אני נותן לאלתר חלוף סחורתו אותם הספרים של מיני הבריות החדשים ופזמונותיהם, מקוצרי-השורות ומרובי-סימני-הקריאה – "הוֹי, הה-הה, אהה!!!" כל אותם מיני הסחורה, שאני רוצה להפטר מהם; אבל אלתר אף הוא אינו שוטה ומושך את ידו מהם.

– סחורה בלה! – אומר אלתר בעקימת שפתים – דברי שטות של בטלנים, בעלי-עבירה עניים… אף הם עושים ספרים, להבדיל!… מי נוטלם ביד ומי מבין בהם אפילו מלה אחת?… הבלים!… לשון!… אחת נכשלתי בסחורה זו, שאין לה קונה, ולא אוסיף… איני רוצה!… הבה, ר' מנדלי, סחורה יפה!…

הריני מוציא ספרי חמ"ס בזה אחר זה, ואלתר שלי עוקם פניו כממאן בהם, אלא מין ספר אחד נשא חן מלפניו, ואלתר חשק בו בכל לבו. זה היה באמת נאה מאד: הדפים משונים בגווניהם ובמדתם; הכתב מטושטש קצת, והאותיות, קטנות עם גדולות, מרובעות ושל רש"י ופטיטין ושאר המינים, באות בערבוביא על דף אחד. וסדור העמודים אף הוא נאה, אין כמותו: כל עמוד ועמוד שתי רצועות של אותיות דקות, כטיפין-טיפין של זבובים, קבועות בו משני צדדיו מזה ומזה, מבחוץ, ורצועה רחבה באותיות גדולות מבפנים; ולמטה מהן בשולי העמוד – ים של אותיות דקות מן הדקות צפופות ומובלעות זו בזו; ובין כל רצועה ורצועה, מאותן שבצדי העמוד ובשוליו, פסין דקים ולבנים נמשכים כמין שבילים צרים. קצור הדברים: מין סחורה זה נשתבח בכל מעלות טובות אלו, החביבות על יהודי מקומנו. ודפים מסורסים ובאים בערבוביא שלא במקומם נמצאו שם אף הם. ערבוב זה הרי הוא כל שבחו של ספר! אדרבה, יזעזע היהודי את מוחו ויטריח עצמו לקרב רחוקים ולהרכיב מין בשאינו מינו בסברא. ואם יבוא כל דבר על מקומו כדרך העולם – הרי לא יהא בו שום חידוש. ואין צריך לומר שבושים – ספר בלא שבושים הרי אי אפשר! ומי חושש לשבושים? הרי לכך ניתנה דעה ביהודי, שיהא עמל בחדושים ובתקונים ומשתדל ללמוד סתום מן המפורש… והלשון של אותו הספר כפתור ופרח! ברוחם של היהודים ובטעמם… "אץ קוצץ" הרי לשונו אף היא יפה, אבל בעלי "אץ-קוצץ" יש ויש עכשו בעולם, ואיך שלא יהיו מתאָצקוֹצצים – סוף סוף אפשר למצוא חידתם, אם לא בלה, על כל פנים מקצתה, ואם כן מה רבותא של לשון זו? אין דבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו, כיון שאין מבינים אותו ודאי עמוק עמוק הוא… אבל אין זה מעניני.

אלתר שלי נוטל מין סחורה זו בשתי ידיו ומתוך פניו ניכר, שהוא שמח עליו בלבו כמוצא שלל רב. אחר כך התחלנו מחליפים תחנות ב"ספורי-בבא", ספרי "מענה-לשון" בספורי "אלף לילות ואחד", כתבי "שיר-המעלות" בקמיעות; מחליפים מאה סליחות של דפוס זיטאמיר בטליות-קטנים של בערשיד, קינות מדפוס ווילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשיני-שועל; מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה ובירמילקאות של צמר לתינוקות. שני הצדדים רוחם נוחה ממשא-ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק… דיינו, שהיינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים ולא ישבנו בטל. עצבונו של אלתר כעשן כלה ונראה שכל פגעיו ומאורעותיו בשעת היריד בירמוליניץ נשכחו עתה מלבו. הוא שוכב ופורט ומונה ראשי אצבעותיו בלחישה אחת לאחת למצוא חשבון-מה, מרכין אזנו השמאלית ומקשיב, כאלו סוכן יושב לו בסתר בתוך מוחו ועושה שם חשבונותיו. ודומה שחשבון זה היה מנבא לו לאלתר ריוח טוב לעתיד, אם-ירצה-השם, מפני ששפתיו נפתחות ומתוך שפמו מבהיק שחוק נעים.

בין כך ובין כך הגיע זמן מנחה. רוח נעים נושב ועבים קלים, אורחים טובים אלו, שהיו מצפים להם זה כמה, עולים ומטיילים על פני הרקיע. האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת, מנענעים זה לזה בראשיהם, מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם, לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים הרבה. רוח בא ומעורר תבואת השדה מתרדמתה – והשבלים כלן מקיצות כתינוקות בקול המולה, מגפפות ומנשקות זו לזו באהבה. בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא מתעוררות בכל מקום שהן: בשדה וביער ובאויר העולם. צפרי-רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים, גבוהים ושפלים, עומדות ומקשטות נוצתן בקנוח פה, בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה. צפורות-כרמים מקושטות משי רקמתים וכל מיני צבעונין, רוקדות ומפזזות, כשהן טסות באויר, רקוד וטפוף וחן-חן להן. שתי חסידות נראות מרחוק בכתנותיהן הלבנות, רגליהם האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום, כנשים צנועות אלו בשעת טבילה. בן-עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא: "קוקו-קוקו!" כלומר: אַיכּה?! ועוף אחר מתוך דגן וחטה משיבו ואומר: "פוק-בער-ריק!" בחורשה הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים בגרונו נפלאות, וכל יודע נגן בזיז שדה נטפלים כמשוררים לחזן מפורסם זה ומסלסלים בקול. אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים ודבורים אינם שותקים. והילק החצוף, מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם. כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות אלפי פיפיות, להודות ליוצרם בנעימה. כל העולם נתמלא זיו, חיים ונעימות, והכל צוהלים. והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים מסביב.

– רבי אלתר, הוי, מה טוב!… ר' אלתר, הוי, מה יפה!… הכל כאן ממשיך וממשיך את הלב, מדבר ומדבר לנשמה ומנשא את הרוח… עולמו של הקדוש-ברוך-הוא נאה! עולמו של הקדוש-ברוך-הוא חי! הלב מתגעגע ונכסף להתנפל לשם… לשם, בכל רמ"ח אברים…

– ר' מנדלי, בע!… ר' מנדלי, עט!… – אמר אלתר בעקימת פניו – מוטב שתנפלל מנחה! מתוך כל הדברים של מה-בכך, שאתה שוגה בם – הזהר שלא תשכח לומר "עננו"…

הריני מעלה עד ארכובותי את הפוזמקאות המשולשלים, משים אזור על קפוטתי ומתחיל לומר "קטרת" בשמחה ובקול נעים ודק. ואלתר שלי, יחיה, אינו שוהה הרבה, פותח גרונו ועונה אחרי בקול עב, ושנינו יחדו נותנים שבח והודיה לשמו הגדול, בשעה שכל הירקות והדשאים בשדה וכל החיות והעופות ביערים משבחים ואומרים שירה.

בתחלת "פטות הקטרת", כשהיה אלתר חושב את כל הסממנים: החלבנה והלבונה, הצפורן והקלופה, הקנמון והבורית וכיוצא בהם, הוציא חבית קטנה של זפת, התלויה מתחת העגלה. אלתר לא היה מאריך בתפלתו, ועד שאני עומד באמצע התפלה היה הוא זופת את האופנים.

– אל תהא מאריך, רבי מנדלי, בתפלה! פטרנה בקצור… – דוחקני אלתר ואומר – בוא אתה והתעסק בעגלתך כאן, ואני אלך ואביא את הסוסים. עת לנסוע. עד הלילה אפשר להלך דרך כמה פרסאות.

ומיד הלך לו אלתר, ואני מתחיל מטפל בעגלתי במתינות ולא בחפזון. הריני בודק הסדנאות ושאר מכשירי העגלה, זופת את האופנים כהלכה ואיני מקמץ בזפת.

ארכה השעה בעבודה זו ואלתר לא בא. ודאי הסוסים הפליגו ביער, מהרהר אני בלבי, מרעה טוב מצאו שם ומלאו כרסם. שקיעת החמה ממשמשת ובאה. שוהה אני ועומד עוד שעה אחת. החמה שוקעת. קוי אורה האחרונים יורדים מעט מעט מראשי האילנות, שהיו מפזזים עליהם קודם לכן, יורדים ואומרים: – "ערבא טבא!"

עתה הייתי חושש ודואג לאלתר. שמא תשש כחו מרוב זעה ותענית קשה ביום חום זה; ושמא נתעלף ונפל שם באחד המקומות; או שמא לסטים נפלו עליו, הלא יער הוא, הרחק מבני אדם ומדרך המלך! אי אפשר להתעלם ממנו ועלי להלך ולחקור הדבר.

אני מסתכן בנפשי והולך אל היער. הולך אני ומבקש והטרחה לבטלה – אין אלתר ואין סוסים! כשנכנסתי לפני-ולפנים בתוך היער הגעתי עד עמק אחד צומח שיחים וקוצים, שהולך ונמשך לאורך היער וחולקו לשנים. היער עומד ומתנמנם וצמרתו כעין וילון שחור נטויה על ראשו. שקט ודממה מסביב. אין האוזן שומעת אלא לחישת שני עצים רכים גבוהי קומה, שפורשים ענפיהם זה לזה ומגפפים ונושקים זה את זה; גם קול עלים בודדים מפרפרים ומזדעזעים על אחד העצים, כאלו רוח רע מבעתם ואין להם מנוחה – זו לשונו של היער, שמדבר מתוך שינה וזה חלומו, חזיון יום אתמול ופגעיו. קול זעזוע שם, כקול נדנוד זמורות יבשות – שיחת עצים עלובים היא, הבאים לו בחלום הלילה וקובלים לפניו על שנכרתו קודם זמנם. קול נפילה שם ממרומים – של קן צפור הוא עם אפרוחים רכים ותמימים, שהנץ האכזר הרס אותו פתאם. וזהו מה שהעלים מזדעזעים שם – הם מתאבלים ומתנודדים על האם והבנים ההרוגים, הנראים לו עכשו בחלום!…

ענן כבד של עצבות שורה על היער וחודר לתוך לבי. הדמיון, חובר חבר וקוסם זה, נעשה סרסור ומכניסני על ידי אחיזת-עינים בעסק של שותפות עם העמק שאני עומד ומסתכל בו. אני מקבל תמונות משונות, העולות ובאות אלי סיעות-סיעות מגיא-צלמות זה, ולאחר שנעשה בהן שנוי בבית-היוצר שבמוחי ונוספו עליהן עוד דברים הרבה, חוזרות ויוצאות למקום שבאו משם. בסיעה אחת מגיע אלי משם גופו של מת בדמות אלתר יקנה"ז, ופגריהם של שני סוסינו, והדמיון נוטל אותם ומוסיף עליהם נופך משלו, על פי דרכו, וחוזר ומשלחם בצירוף לסטין מזוין, עם זאב ועם דוב ועם חיות רעות כיוצא בהם.

ועד שאני עומד ומתכונן לירד לתוך העמק – נמלכתי ואמרתי בלבי: העגלות הרי הן עומדות שם בשדה בלא בעלים כדבר של הפקר, וכל הרוצה יבוא ויטול, חס ושלום, אותן וכל מה שבתוכן, מוטב שאלך עתה ואחזור אליהן. ואפשר אלתר כבר חזר לשם עם הסוסים והוא דואג לי. דבר זה נתקבל לדעתי ונתחזקתי. התקוה הולכת ומתגברת בי, מפזרת עננים של עצבות בנפשי ורָוַח לי מעט.

ומיד אני חוזר והולך אל העגלות.

[…]

יג

[…]

נכנסתי לתוך דברי פישקא ואמרתי – להיות עשיר אצלנו היהודים דיו המזל. מזל מעשיר ואין צריכים לכך שום חכמה כלום. עזות וחוצפא וחכמה וכיוצא באלה באות לאחר כך ממילא. אבל להיות עני, עני גמור ככתוב, לא די לו המזל בלבד, אלא הוא צריך להתחכם ולהתהפך בתחבולותיו עד שיוציא פרוטה מכיסם של נדיבים, ולהערים לבעל-הבית בכל מיני ערמה ולתקפו כך, עד שבעל כרחו יתן לו, אם נפשו חביבה עליו מפרוטתו ואינו רוצה למות מיתה חטופה תחת ידו.

– קובל אני עליך, רבי מנדלי – אמר אלתר – שאתה מפסיק ספורו של פישקא בדברים של מה בכך. הנח לו לפישקא ויספר. בקצור – לקבצניך, פישקא!

– אני ואשתי היינו קבצנים רגליים – התחיל פישקא שוב לספר – היינו נמנים למחנה הקבצנים הרגליים. אתם תוהים, יהודים, עלי ועל דברי. המתינו לי למעט ואפרש לכם הדבר כפי יכלתי.

הקבצנים שבעולם כתות כתות הם. הם מתחלקים כאנשי החיל למחניהם בשמותם ובכינוייהם… המתינו נא ואתישב מעט. סוגיא זו של קבצנות קשה מאד, יש בה ערבוב שמות ומינים משונים – אַרחי פרחי, טיילנים, קבצנים קבועים, עניים, דלים ואביונים, מקבלים, בטלנים ומלחכי פינכא – קבצנים הרבה כחול הים עד אין מספר. המתינו לי עד שתתישב דעתי ואסדרם לפניכם!

אבל לא הועיל לו לפישקא כלום. הוא נתאבך בכתות הקבצנים וגמגם בלשונו ובאתי אני לסייע לו. ומתוך דבריו המגומגמים למדתי, שהקבצנים אצלנו מתחלקים למיניהם האלה: "קבצנים רגליים", אלו המטיילים והמהלכים ברגליהם. ומהם: "קבצני דניידי", ארחי-פרחי דאזלין בעולם תמיד, ו"קבצני דלא ניידי", אלו קבצני המקום. "קבצנים פרשים", אלו "קבצני הקרונות", הנוסעים והמשוטטים בעולם בעגלות. הפרשים מתחלקים ל"קבצנים ביתיים", אלו הנולדים בבית, באחת העיירות, ועל הרוב בערי ליטא ופולין ונמנים לאחת הקהלות, ול"קבצני הבר או מדבריים", אלו הנולדים בשדה בתוך העגלה, ואבות-אבותיהם היו נודדים בעגלות מעולם. הקבצנים הללו כצוענים הם ביהודים, כל ימיהם הם מתנודדים בעולם ממקום למקום, נולדים ומתגדלים, מזדוגים ופרים ורבים ומתים בדרך. הם בני-חורין, שאינם מקבלים מרות כצפרי דרור, וחפשים מעול דרך ארץ, ממסים וארנוניות ופטורים גם מתפלה ומכל המצות – אין אדון להם! בכלל "קבצני המקום" נמנים: "קבצנים פשוטים", מיני יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, שנוטלים תרמילם ומחזרים על הפתחים בימות השבוע ובראשי חדשים ומקבלים פרוטות ופתותי לחם. יש מהם רודפים פעמים אחרי בני אדם בשוק, מחזיקים בכנף בגדם, קוראים נדבות ואינם פוסקים עד שיתנו להם איש כופר נפשו. "קבצני-כלי-קדש", אלו הבטלנים והמקבלים, העניים והמכובדים בבתי-מדרשות, שהוקצעו למשניות ולתהלים ולאמירת קדיש בבית אבל ובבית-הקברות. בכללם גם תוקעים בשופר, מגיהי ספרים, תפלין ומזוזות וכיוצא בהם. "קבצנים לכבוד התורה", כגון פרושים, העוזבים נשיהם ובניהם והולכים וחובשים עצמם בבית-המדרש באחת העיירות ולומדים שם גמרא על חשבון הקהל; בחורי-ישיבה, שמבלים זמנם ויושבים ומתקרצפים אצל התנור ומצפים יום יום לשלחן אחרים. "קבצנים לשם מצוה", יהודים אחוזי מטפחות, גבאים וגבאיות מכל המינים, שקובצים על יד כביכול לשם דבר מצוה. "קבצנים צנועים", אלו בעלי-בתים, עניים חשאים, ויורדים מנכסיהם, שמקבלים נדבות ואוכלים נהמא דכסופא בסתר. "קבצנים למחצה", כגון מלמדי תלמוד-תורה בהרבה מקומות, שחצים מלמדים וחצים מחזרים על הפתחים בקופה של צדקה, ורבנים ודיינים וחזנים ושמשים וכיוצא בהם. כל אחד ואחד מאלה חציו הוא מה שהוא וחציו הוא כשאר הקבצנים היהודים לבושי תרמילים. "קבצני ימים-טובים", אלו שהולכים וקובצים על יד בפרוס הפסח, בערבי ימים-טובים, בחנוכה ובפורים, בשעה שהיהודים בכלל נלבבים, מתחזקים ויוצאים מתוך רוב חדוה לחזר על הפתחים… לא למענם, כי אם למען קבצנים אחרים כביכול. "קבצני גמילות-חסדים", אלו שכל ימיהם הם נוטלים נדבות בתורת גמילות-חסד, על מנת להחזיר כביכול בתודה ותשואת-חן.

– הזכירני נא, רבי אלתר – אמרתי לו לאחר שסדרתי את קבצנינו אליבא דפישקא – בבקשה ממך, הזכירני נא! אפשר יש עוד מיני קבצנים, ששכחתי לפקוד אותם לצבאותם בתוך כלל קבצני ישראל.

– למאי נפקא מינה? – אמר אלתר, מנענע בכתפיו ומביט עלי בעקימת חוטם, כמי שמביט על נער קטן בשעת קלקלתו – שכח, הוא אומר! העולם יהא חרב ושומם, חס ושלום, אם הוא שכח לפקדם! כאלו פקידה זו מסיני ואסור לאדם מישראל להיות קבצן אם לא יבוא בתוך הפקודים!…

– אל נא, רבי אלתר – אמרתי לו – אל תאמר כך, הקבצנים שלנו גאותנים וגסי-הרוח הם ולהוטים אחר כבוד כל שהוא. משום חשש פחיתות-כבוד עלול הוא קבצננו לירד לתוך חייו של חבירו. ישמרנו האל מדל גא!… ברוך מזכיר נשכחות – נזכרתי! יש ויש עוד הרבה מיני קבצנים: נכדים ובני טובים, ירושלמים, נשרפים, דוויים וחולים חולי מעיים ותחתוניות וכתבים בידם מאת הרופאים. קבצנים משמיעים על הכנסת-כלה, עגונות ואלמנות, מחברים וחזנים שאבד להם קולם. אין לנו להתבייש, רבי אלתר, אף אנו מוכרי-ספרים מותרים לבוא בקהל הקבצנים, והשתא דאתינא להכי קום וקרא גם בשם מדפיסינו וכל מיני "מוציאים לאור" וסדרנים, אותם ומשמשיהם, את הבחור הזעצער והמגיהים והסופרים למיניהם, כל הקהל הזה – יעמוד עם כל הקבצנים!… עתה, ר' אלתר, אנו צריכים לסדר את כל הערב-רב הזה ולתת לכל קבצן וקבצן מאלה את מקומו בתוך הפקודים.

מתוך: http://benyehuda.org/mos/book_of_beggars.html

"ספר הקבצנים" הוא הרומן הגדול והמורכב של מנדלי מוכר ספרים (ש"י אברמוביץ') שפתח עידן חדש בתולדות הספרות העברית החדשה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת