ספר יוסף / יואל הופמן

בספר יוסף ארבעה סיפורים, ושלושה מהם מסופרים מנקודת מבטו של ילד שחי בין מבוגרים. הסיפור "ספר יוסף" מספר על אב ובן יהודים בברלין בשנות עליית הנאציזם, "CURRICULUM VITAE" מעלה זיכרונות ילדות של בן לעולים ממרכז אירופה, ו"קצכן" מספר על ילד יתום מאם שאביו חולה נפש. נקודת המבט של ילד קטן היא רק אחת מן הדרכים של הופמן ליצור הזרה קיצונית של המתרחש, ובתוך כך לשאול שאלות על האופנים שאנו תופסים את העולם.

ההקשר ההיסטורי

יואל הופמן (1937–) נולד להורים דוברי גרמנית והתייתם מאמו בגיל צעיר, שתי עובדות המשתקפות בסיפוריו. מלבד היותו סופר פורה, הוא גם חוקר ומתרגם של שירה והגות יפנית וסינית, וגם עיסוקו הרב בזן-בודהיזם ובפילוסופיה מזרחית משתקף בכתיבתו. ספר יוסף (1988) הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, והקרוב ביותר למוסכמות הכתיבה הראליסטית. בספריו הבאים, בהם כריסטוס של דגים (1991), גוטפרשה (1993), הלב הוא קטמנדו (2000) ומצבי רוח (2010), העלילה משנית, והסיפור מתמקד בתודעת הגיבור ובהשתקפות העולם בתודעתו. הופמן מרבה לעסוק ביחס בין מילים לעולם ובמעשה הכתיבה עצמו. ספריו יוצאי דופן גם מבחינה גרפית – הם מודפסים בשורות קצרות כמו שירים, רק על צד אחד של הדפים ועוד.

עלילת הסיפור "קצכן": אמו של קצכן נפטרה, ואביו מאושפז במוסד לחולי נפש. דודו ודודתו הרווקים מטפלים בו באהבה, והוא גדל בחברת מבוגרים – עולים דוברי גרמנית ממרכז אירופה. הדודים שולחים את קצכן לקיבוץ, אך הוא בורח מן המסגרת הנוקשה והאחידה. הוא משוטט בשדות, ובדואי זקן מוצא אותו ומחזיר אותו לאביו. יחד הם בורחים מהמוסד לחולי נפש, ויוצאים למסע שעתידו אינו ברור.

קצכן הוא ילד בעולם של מבוגרים, אך כל המבוגרים סביבו הם מהגרים, ואין הם מצליחים להסתגל לחיים בארץ ישראל, ומשום כך גם הם קצת כמו ילדים – בתחילת הסיפור הדודים דואגים לו, אולם בסיומו הוא דואג לאביו וחש אחראי לו. כמו אביו ודודתו של קצכן, גם הוא מרגיש זר ואינו יכול להשתלב בבית הספר בעיר או בקיבוץ.

אל תחושת הזרות הראליסטית, מצטרף אופן ההתבוננות של קצכן בעולם. קצכן מתבונן בדברים ורואה אותם כפי שהם מופיעים: למשל ראש בחלון נראה לו קטוע כיוון שהמשך הגוף אינו נראה, ואילו כשהוא מסתכל בראי הוא אומר "הנה שני קצכן". למראות, לבבואות ולהשתקפויות מקום חשוב בסיפור. העולם המתואר מקבל משמעויות חדשות, לעתים מאגיות, כמו הפרה ההופכת לאִמו של קצכן. אין היררכיה: האם האנשים נועלים נעליים, או שהנעל מכניסה לתוכה רגל שאיש בקצהּ והולכת לדרכה? הופמן מתאר את העולם מבלי להצמיד לו את המשמעויות הרגילות, המובנות מאליהן. הוא מטשטש קטגוריות מושגיות: את ההבחנות בין אדם לחיה, בין מציאות לדמיון, בין שלם לפרטים ובעיקר בין מילים לדברים. למשל כשהדודה אומרת שהתיק "עשוי מקרוקודיל", קצכן מדמיין שהתיק הופך לקרוקודיל, והוא שמח שהתיק לא בלע אותו.

יש בסיפור מילים רבות בגרמנית, וגם ביידיש, בערבית ובעברית במבטא תימני. תרגום המילים הזרות מופיע בשולי העמוד, כמו בספר עיון. קצכן אף משווה את המילים "רוח", "וינד" (רוח בגרמנית) ו"הווא" (בערבית) לצלילה של הרוח (עמ' 31). השרירותיות של הלשון מושווית לשרירותיות של העולם, והתרגום משפה לשפה דומה ל"תרגום" של דבר בעולם למילה המייצגת אותו. לכן שמות הדברים חשובים מאוד בסיפור: "ומתוך שנתאחדו בקצכן השמות והדברים נסתלקה האימה מלבו" (עמ' 31). מתן שמות לדברים הוא מתן משמעות, הוא ידיעה. בעולם של "קצכן" שום דבר אינו ברור, וחוסר הידיעה מפחיד. אצל הופמן מִטשטשים הגבולות בין המילה או השם לדבר עצמו: פירוש השם קצכן הוא "חתלתול" בגרמנית, וקצכן חושב שיהפוך לחתול באמת (עמ' 20). כשאומרים לו ששמו אינו מתאים לקיבוץ, הוא חושש שיחתכו ממנו את שמו (עמ' 30), ואילו הרגע שהסיפור מסתיים הוא רגע מאושר כיוון שאביו של קצכן מזהה אותו בשמו.

זהו סיפור עצוב, אך גם מלא אהבה וחמלה, קסם ויופי, משחק וגם לא מעט הומור. חוסר הידיעה של קצכן ושל כמה מהמבוגרים בסיפור מעלה גם אפשרויות של ידיעה מסוג אחר, של קשר אחר לעולם. מסגרות חינוך רגילות אינן מתאימות לקצכן, והוא חווה אובדן, אך גם פוגש באנשים שאוהבים אותו: "עלה קצכן על ברכיו של דוד ארתור והצטנף בחזהו. דוד ארתור ליטף את ראשו של קצכן ואמר: "גֶנוּג [מספיק] מאכס" (עמ' 22).

הביקורת קיבלה בהתלהבות את ספר יוסף, ויש המונים את "קצכן" בין הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בזמננו. הסיפור תורגם לכמה שפות, ועובד לסרט טלוויזיה (2005). הופמן כתב עוד עשרה ספרים עד כה, והרחיק בהם הרבה יותר לחקור את גבולות השפה, את המוסכמות של הכתיבה הספרותית ואת אופן ההתבוננות שלנו בעולם שסביבנו. לא רבים הקוראים המוכנים לוותר על הרגליהם – בעיקר על קיומה של עלילה ברורה – ולהתמסר לספריו של הופמן, אך הוא יצר לעצמו קהל מצומצם של קוראים נאמנים.

ארבל, מ' (2001). "מצב התרגום כמצב של גלות: "קצכן" ליואל הופמן". מאזנים ע"ה, 2, עמ' 38–42.

הופמן, י' (1988). ספר יוסף. ירושלים: כתר.

הרציג, ח' (1998). "'ספר יוסף' מאת יואל הופמן". בתוך הקול אומר: אני: מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים (עמ' 305–342). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

זנדבנק, ש' (10 בפברואר 2010). "מעבר לכל המלים: הקסמים של יואל הופמן". הארץ.

קובובי, מ' (2005). "גלות במולדת: 'קצכן' ו'אפרים' ליואל הופמן". בתוך ר' אליאור ופ' שפר (עורכים), על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית: ספר היובל לכבודו של יוסף דן במלאת לו שבעים שנה (עמ' 225–237). טובינגן: מוהר סיבק