עדנה / ברכה סרי

< 1 דקות

י"א אל נקם

  רשימה א' 4.6.89

אלוהים

אלוהי צבאות

אל נקם הנורא האיום

איני יכולה להתייצב לנוכח זעמך.

לא אבין דרכיך אֵלִי.

לא אוּכל אַחֵד את פניך

אל הרחמים והחום.

לא אוכל לראות בך גם בורא כל-יכול

ואל צדק ודין וגם תום.

קטונתי וקצרה דעתי

מֵראות מליון פניך אֵלִי.

קשה לי לראותך כאן בעירי

ולהכיר אותו אל גם בברקלי.

קשה לי לראותך בהרים

בזריחות ושקיעות

וביופי אדיר

ולהכיר את דמותך  יוצאת מן השיר.

קשה לי לראותך בפני יקירי

זורח מעיניו הגדולות היפות

נשטף בדמעותיו ובחום ידיו

ולהכיר את דמותך

במוחם של אויבַי.

למנצח לדוד 

ב 'ה חסיתי 

יַמטֵר על רשעים 

פחים

אש וגופרית 

ורוח זלעפות 

מנת כוסם 

תהלים י"א

ל. מזל

                  27.7.1989

מזל שכשהולכים למות

לא צריכים לארוז מזוודות

ולפַנות בית

ולסדר חשבונות.

מזל.

מזל שלא צריך לקבוע תאריך

ולא תעריפים

ולא משקל עודֵף

ולא להיפרד מחפצים

ולוותר על רכוש

ולומר שלום לכל המכרים.

מזל.

מזל שלא צריך להחליט

מליון החלטות

לפני שמחליטים להיפרד סופית

מן הגלגול הזה

מכל השלבים

מן הזכרונות

והחשבונות.

מזל.

מזל שלא צריך לקחת אחריות

לגמור את הכל

לפני שנוסעים סופית.

כי זה כל כך קשה

לערוך מסעות

ולהשאיר בית ריק

ולהיפרד מידידים

ומכל הקרובים

כשנוסעים לכמה חודשים.

בסך הכל כמה חודשים

לארץ אחרת

לארץ זרה.

וכמה זה קשה

לעזוב חפצים

ולחשוש שיגנבו

שיגעו בכל היקר לך

בכל האינטימי

בצעצועי הילדים

באלבומי משפחה

במכתבים מֵאוהבים

ביומן חיים

ברשימות של יאוש

במתנות

בכל הזכרונות.

וזה כל כך קשה

להרשות לאיש זר

לישון במיטתך

לנבור בארונך

ולחטט במגרות.

זה כל כך קשה

וכל כך לא נעים

כך להיחשף

להתפשט בלי ידיעתך

ולדעת שלאיש לא אכפת בעצם

מחלקי חייך מפירורי עברַיך

ומה שמענין  אחרים

זה חשבון הבנק שלך

ומכשיר חשמלי

וכל מה שניתן להמיר בערך כספי.

מזל שלא צריך דרכונים

וּויזות

וביטוח בריאות

וכל ההחלטות

כשנוסעים סופית

לעולם האמת.

מזל שלא צריך לדאוג לדיור

ולעבודה חדשה

לקשרים חדשים

בתחנה הבאה

שתהיה כה שונה.

מזל שאנחנו עוורים

ובוּרים

וסתם נגררים

בניגוד לרצוננו

ולרצון מוקירינו.

מזל שדווקא

כשנוסעים מכאן סופית

לא צריכים להחליט.

מזמור שיר  

חנוכת הבית 

לדוד 

כי רגע באפו 

חיים ברצונו 

בערב

ילין בכי

ולבוקר

רנה

תהילים ל.

מא. האדמה רועדת

ברקלי                     9.8.1989


האדמה רועדת.

הקרקע בוערת.

אבל סקאי צלצל באמצע השיר.

באמצע הבּֽכי.

והתחננתי שלא יכעס

ושלא יברח.

וביקשתי סליחה

ובכיתי

וצחקתי

וסיפרתי לו חלום.

על אימא ואבא שבאו

אלי הלילה.

והעיריה השכירה לאבא

בית מלאכה

מין סטודיו רחב ידים

שרציתי לקבל בעצמי

ולהזמין את עמנואל

אבל לא לתת לא את המקום.

ואבא פתח במפתח

והראה מקום רחב ונפלא

וישראל היה שם

ולאברהם היה בית מלאכה קטן בסביבה.

ואני שאין לי בית משלי כאן

ולא מקום עבודה

התפעלתי מדמי השכירות הנמוכים.

ואבא היה יפה ומאושר

ואמא ישבה בפינה

ואני הזכרתי לה שהם מתים

ועכשו שאנחנו בסדר

ולא רבים

אני מבקשת שלא יעזבו אותי יותר.

ואמא אמרה שאבא צריך את המקום

כדי לכתוב ספר תורה.

והנה אבא חוזר עם שולחן כתיבה

שגרר מחדר אחר

והא עם כובע טמבל

ופניו שחורים

וזקנו קצוץ

והוא עסוק כדרכו

ולא נענה לשאלותי

ואני מתחננת שלא ילכו עכשו.

אבל הם נעלמים לי

ואני מתעוררת.

סיפרתי לסקאי בטלפון

והוא ברך אותי ועודד.

והכל טוב בעיניו.

גם החלום.

גם שברו.

גם מציאות חיי הקשה.

גם ויתור מצידי

וחוסר יוזמה.

ועדין אינו מבין את עלבוני

כשהוא "האב החדש"

משיא לי עצות אישיות

ומשיא אותי לזרים.

והוא באמת לא מבין.

אז אולי אי אפשר לצַפּות לעולם

שגברים יחושו את אהבתי

וגופי המתמוסס מול צילָם

ותשוקתַי.

אם גברים הרגישים ביותר בחיי

לא מבינים אותי

אז מי כן יבין

מי רצתי שיבין ויחוש

אם לא האיש הקרוב ביותר לליבי?

מה יֵצא לי מכל זה

אם את מכאובַי

יחושו זרים אחרי מותי?

ואני פה בתחושה לא אכפתית,

שהנה היגעתי לחוף מבטחים

וסוף סוף אוכל למות בשלום

להיאסף אל אבותי בשלום.

ודווקא הבוקר הזה

גיליתי שזרקה שיבה בשֽעָרִי

בן לילה

והשתלטה על כולי.

הגוף שמבקש לו עדנה.

העינים שהולכות וכֵהות

מיום ליום.

שינַים שרוקדות ונעות

ושער שיבה

ומיניות מתעוררת

ואימהוּת שנכספת ללידה

ולהנקה של תינוק בחיקי.

בתוך כל היופי הזה

בקרבת ילדַי

 ובקרבת אהובִי

מול נוף אלוהִי

בחיק אדמה רועדת

אני רואה שהַינו הך

אם אחיה או אמות.

בעצם יותר נוח לי למות.

לשקוע עם האי כולו

במיתת נשיקה

בלי ללחום ולהרוג.

בלי לגסוס  ביסורים.

סתם לשקוע עם הכל.

ועם הקרקע הרועדת.

אני מהרהרת בכתָבַי

שהשארתי שם

בתוך מה שהיצלתי מן הבערה.

וחושבת על השלום

שעשיתי עם העולם

עכשו שסקאי התקשר

וביקשתי סליחה.

עכשו אני יכולה כבר למות.

וסקאי אומר שמגיע לי שבתון.

אבל עכשו אפשר גם לחיות

וזה אולי לא יכאב לי כל-כך

אחרי שחדלתי לריב עם כולם.

אחרי שהפסקתי לשנוא את כולם.

אולי זה כבר לא משנה יותר

אחרת לא הייתי יכולה

להסתדר בבית אחד

עם חברה עצבנית

ותינוק מפונק

ופוליטיקאי חלק

ובני נוער נלהבים

 לבילויים

ולכיבוש עולמות.

פעם לא הייתי יכולה להעביר יום

בעתיד מעורפל

בהווה קשה

ועם עבר כה מכאיב.

מציאות היום נראית  זרה כחלום.

הכנות הבוקר של אנה ומשפחתה

שירת התינוק ובכיותיו.

שעשועי הנערים

ודיבורי הסרק של עיתונות

ויחסי ציבור.

הכל נראה לי משחק.

לא לעניין.

ובתוך כל זה.

רק השלום שלי עם סקאי קובע.

רק אהבתי לילדַי.

רק רשימותַי קובעות

ולא עוניי הרב

ולא הבטחונות – שלי אין

לאחרים יש למכביר.

בתוך כל זה

לא חשוב מה אלבש

ואיפה אשכב

ומה אוכַל

העיקר להתקיים בבריאות

ולהקשיב לסודות הבריאה.

בתוך כל זה כמעט לא כשוב

מי חי ומי מת.

השלום עם אבי ואימי

לא פחות חשובים

מהשלום עם סקאי

ואהבַת ילדַי.

אחַי שבאים גם הם בחלומותַי

קרובים לא פחות מכל חברַי.

ואדם ידידי כמו אחי הבכור

עם אותה חמימות

ונימה של רכוּת בקולו.

וצביה גיסתי מתחלפת

באנה חברתי.

  ותינוק  שלה

הוא גם בנִי

בשעה שהוא איתי

ותלוי באחריותי.

כל הגבולות נפרצים

ואני בעתם

לא ענייה ולא עשירה

לא חכמה ולא טיפשה

לא יפה ולא מכוערת

לא צעירה ולא זקנה.

אני סתם חיה לפי שעה

בתחנה הזאת

במקום שהניחוני לחיות

לפי שעה.

שעה ברוכה

שסקאי מתקשר

כשאני בוכה

ושואל אם אני מעדיפה לדבר איתו

או לבכות.

ואני מעדיפה לשתוק

ומניחה לו לענות.

ומעבר לכל ההבדלים בינינו

ולכל הדרישות והאכזבות

הוא האיש היחיד

היחיד בעולמי

בכל עולמותי

שאני מנסה לחיות איתו בשלום

חוץ מילדַי

ושאני מקדישה לו את ספר אהבותַי.

מתוך: עדנה, ירושלים: הוצאת האור הגנוז, 2005.

כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם


ספר שירים קטן ובו קולן של נשים שמתארות בקול שקט את הצעקות של עצמן.

רקע

עדנה, כמו כל ספרי השירה של סרי, מעמתים את הקורא עם שלל הציפיות שהוא מביא למפגש עם "ספר שירה". עדנה מודפס בפורמט קטן, בהוצאה עצמית, ללא ניקוד, מלווה בפסוקים ובהערות "בכתב יד". מכלול החיים של סרי נפרש לעיני הקורא, והוא כמו צולל פנימה, אל לב-לבה של הפואטיקה הייחודית של סרי. דומה כי הישירות והכנות של סרי מדברים אל כל אחד ואחת, ואין מי שלא יזדהה עם שיריה הנוקבים.

ההקשר ההיסטורי

ברכה סרי נולדה בתימן ועלתה לישראל בגיל עשר. עד כה פרסמה יותר מעשרה ספרי שירה. את פרסומה הראשון, הסיפור "קריעה", פרסמה בשם בדוי (פועה מרידור) בכתב העת הפמיניסטי נגה ב-1980. ספר שיריה הראשון, שבעים שירי שוטטות (1983), בולט בחריגותו הגרפית והתכנית אל מול ספרי השירה שיצאו בשנים אלו בהוצאות הממוסדות. עדנה הוא ספר שיריה השביעי, והוא יצא לאור במתכונת של ספרים קטני ממדים, מתכונת שכבר התבססה. הפואטיקה של סרי ישירה ופשוטה מאוד לכאורה, אך למעשה היא מציעה מודוס פואטי ישיר, נוקב וכן, שאינו מושג בקלות. בספריה מופיעים לצד השירים פסוקים הכתובים בגופן "כתב יד" ופסוקים הלקוחים מן המקרא ומצולמים ממנו. עדנה יצא לאור לאחר שני ספרים חלקים: ספרי הבינה והחסד, קידושין (2000) ונורית (2001).

רעיונות מרכזיים

רעיונות עיקריים

סרי עסקה מראשית דרכה בשאלות של אמונה, מעמד האישה, מקומה בקהילה התימנית בירושלים, וחיי היום-יום הקשים. בעדנה הגיעה שירתה לכדי זיכוך ולמעין "סיכום ביניים". אין בו צעקה ומחאה עצומה כבקריעה, וגם לא את הממד האנרכיסטי של שבעים שירי שוטטות. בעדנה מצויה שירה מיוחדת וייחודית, אשר בכל זאת מצאה לה ערוץ והשתגרה בו.

בשיר הארוך "לקום אני לא אני על הבוקר" מצליחה ברכה סרי ללכוד במילים הנכחה סיסמוגרפית ממש של זִקנה ועוני. שיריה יוצרים פואטיקה שכמו מתקוממת כנגד רצף פעולות הגניזה, ההצפנה, ההעלמה והסגנוּן, פעולות המכוננות את המערך הסימבולי של השיר הראוי. שפתם הישירה, כמעט נטולת דימויים ומטפורות, מטעימה את הכוח הטמון במילים ההולמות בנו כבקורנס, ומנכיחים חירות קומפוזיציונית כמעט מוחלטת. הנה חלקו הראשון של השיר הארוך מאוד:

9.2.89

"לקום אני לא אני / על הבוקר. / להיות מפוזרת כל כך / ולא לדעת / היכן דעתי הולכת. / אולי הלכה לה לאיבוד. / גם המשקפיים אבדו. / לא הייתי בטוחה אפילו / שהשיניים במקום. / לא יודעת מה לעשות שקַר לי. / מפחדת שהטלפון יצלצל. / מפחדת שלא יצלצל / ואני לא ארצה לקום. / ואני אתחיל לדבר עם עצמי / לפני שאקום. / לא מסוגלת לחפש מספר טלפון / ולפתוח בשיחה. / לא ממוקדת. / אפילו המילה הזאת קשה לי. / מה זה? / לעלות על המוקד? / אולי הכאב יכול לקבוע נקודת אחיזה. / היום אני לא יודעת מה כואב אפילו. / העינים כמעט לא מבחינות. / אכלתי סתם. / תפל בלי טעם. / בלי תיאבון. / —-במציאות הארצית / עד שכל תלמידַי / יכולים ללמד אותי הליכות. / שונאת לבקש טובות. / מתנשאת. שחצנית / אבל בצורה אלגנטית. / בתחכום. / עד שאיש לא מרגיש / כביכול צנועה. ענייה. / לא מהודרת. / אבל הפגנה שלי מהי? / מהי אם לא התנשאות גמורה?! / רוצה לעזור לכל העולם / ואין לי מים חמים. / רוצה לטלפן לכולם / ואין לי כסף."

השפעה והתקבלות

למרבה הצער סבלה שירתה של ברכה סרי מהתעלמות במשך שנים רבות. כאשר נואשה סרי מניסיונותיה להתקבל בהוצאות הספרים הממוסדות, החליטה להוציא את ספריה הרבים בהוצאה עצמית, הוצאת האור הגנוז. בימים אלו עומד לצאת בהוצאת כרמל ספר מחקר ראשון העוסק בשירתה.

לקריאה נוספת

בהר, אלמוג (28 בספטמבר, 2007). לפוצץ בצחוק כל מי שמנסה ברצינות להופכן לקורבן, אתר הארץ. 

שמואלוף, מתי (11 בפברואר, 2006). על השירה מלאת החסד של ברכה סרי, בבלוג המבוקש מס' 2.