עוגיות המלח של סבתא סולטנה / דן בניה סרי

ספרו של דן בניה סרי מתאר משפחה מזרחית החיה בשכונה ירושלמית ענייה, מסורתית ושמרנית. המזרחיות בספר עמומה ובלתי מוגדרת – לא ידוע לאיזו עדה משתייכות הדמויות – אך האשכנזים העשירים שנואים עליהן. החיים בשכונה קשים הן בגלל העוני והבוּרוּת, הן בגלל הנוקשות והיעדר החמלה המאפיינים את תושבי השכונה. רבות מהדמויות חולות או נכות, וחולשותיהן מתוארות בהקצנה. לשון המספר גבוהה ועשירה ברמיזות למקורות יהודיים, והיא מזכירה את לשונו של עגנון (שקד, 2009). לתוכה מוחדרים הדיאלוגים בין הדמויות בלשון מדוברת, נמוכה, מקוטעת ומגומגמת. לשון המספר ממחישה את האווירה המסורתית בשכונה, והפער בין הרבדים הלשוניים מעצים את עליבותן של הדמויות.

ההקשר ההיסטורי

דן בניה סרי נולד בירושלים ב-1935, וחי בה כל ימיו. סרי נולד במשפחה מסורתית וקשת-יום, ואמו האלמנה נאלצה לפרנס את שבעת ילדיה בעבודות ניקיון. הוא החל לכתוב בגיל מאוחר, ועוגיות המלח של סבתא סולטנה (1981, מהדורה מחודשת ב-1988) הוא ספרו הראשון. מאז יצאו לאור עוד שבעה מספריו, בהם קובץ הסיפורים ציפורי צל (1987), הרומן מישאל (1992) שבמרכזו גבר בהיריון, והקובץ האוטוביוגרפי אדם שב אל ביתו (2009). דמויות, מצבים ונושאים חוזרים בסיפורים השונים ומקשרים ביניהם.

במרכז העלילה בני שלושה דורות החיים בבית אחד: סבתא סולטנה הזקנה והמתעוורת, בנה יצחק וכלתה אמא זוהרה, והבן-הנכד אליהו ואשתו קלרה. אחיו הגדולים הקימו משפחות משלהם, ואילו אליהו נכה, מכוער ומוגבל בשכלו, ואינו מסוגל ללמוד או לעבוד. אביו שונא אותו, אך אמו מפנקת ומטפחת אותו. היא משיאה לו את קלרה בת ה-16, נערה פשוטה וצייתנית. אמא זוהרה חולמת לזכות לנכד מאליהו, ובכך לזכות בהוכחה לכך שגבריותו נורמלית. אולם אליהו וקלרה כלל אינם יודעים כיצד בא תינוק לעולם, ובמשפחה השמרנית אין מי שיסביר להם זאת. כאשר קלרה נכנסת לבסוף להיריון, אמא זוהרה חוגגת, אבל אז מתבררת האמת המרה על מקורו של ההיריון, והסיפור מסתיים בטרגדיה.

התקווה ליורש היא תקווה לתיקון, והיא נכזבת בשל חוסר התקשורת בין בני המשפחה. חוסר התקשורת מתבטא גם באופן הדיבור: בתחביר מקוטע, בשפה דלה ולעתים בשתיקה מוחלטת. דוגמאות לתחביר המקוטע יש בשפע: "חיות. עכשיו יאכלו. חזירים כולם. אפילו תעמידי להם פגרים, יאכלו. עצמות. זבל. הכול" (עמ' 8).

הכיעור, הנכות, הטמטום, העיוות והעקרות מתמקדים באליהו, אך ממלאים את הספר כולו. סרי מרבה לתאר מחלות, אובדן שליטה, עשיית צרכים בבגדים, עיוורון ואילמות. רוע לב, קטנוניות ואכזריות מאפיינים את יחסיהם של תושבי השכונה העניים. כאשר קלרה מגורשת מביתה של אמא זוהרה, אביה אינו מקבל אותה חזרה לביתו. רק סבתא סולטנה אוהבת את קלרה ומשמשת לה תחליף אם, על אף זקנתה המופלגת ועיוורונה.

על אף התכנים הקשים, הספר אינו לגמרי ראליסטי. כמה מבקרים זיהו בכתיבתו של סרי ראליזם פנטסטי, בנוסח גבריאל גרסיה מארקס. אמנם המרכיב הפנטסטי בעוגיות המלח של סבתא סולטנה אינו בולט כבספרים אחרים של סרי (דוגמת מישאל – הגבר בהיריון), אך החלומות וההזיות, הלשון המיוחדת והשימוש המרובה בסמלים מרחיקים את הספר מראליזם טהור.

הספר מרבה לתאר מזון, בישול, אכילה תאוותנית ורעב. מיניות מעוכבת מומרת במזון ובאכילה, בעיקר אצל אליהו, והוא מתואר כזללן המתמכר לסוכריות מתוקות. חוסר יכולתה של קלרה לבשל מסמלת את חוסר בשלותה המינית, וניסיונותיה של סבתא סולטנה ללמדה לבשל ולאפות – ניסיונות שאינם צולחים – מיועדים לסייע לה להתבגר ולהפוך לאישה. אחד המוטיבים החוזרים בספר הוא המלח, לעתים במשמעות של נותן טעם (כמו ב"עוגיות המלח", הכעכים המלוחים שאופה סבתא סולטנה), ולעתים בדמעות מלוחות, המקשרות בין המזון לרגשות שהוא מייצג.

מוטיב חוזר אחר הוא הנחושת, המשמשת כאן תחליף זול לזהב. קלרה מתאווה לכלי הנחושת של אמא זוהרה. היא נמשכת אל הנחושת הנוצצת, וסופה שהיא מתפתה לחסן, מוכר הנחושת הערבי. כלי הנחושת גם מסגירים לבסוף את סודה. עונייה של המשפחה מתבטא גם בכך שמושא התשוקה של קלרה הם כלי נחושת פשוטים, שמחירם פרוטות אחדות. בספר עוד סמלים ומוטיבים חוזרים רבים, בהם ראייה ועיוורון, ניקיון ולכלוך, סכינים, ציפורים, חמורים ועוד – תקצר כאן היריעה מלפרט את כולם.

המתח בין נשים וגברים מרכזי כמובן בסיפור. אמא זוהרה – שהמלה "אמא" מופיעה כחלק בלתי נפרד משמה – היא האם הגדולה, השולטת במשפחה ובסיפור. דמויות-אם כאלה מופיעות גם בסיפורים אחרים של סרי. אולם הכוחות הרבים שאמא זוהרה מגייסת מוכרעים בידי המציאות הקשה, והיא מפסידה בכל מאבקיה: על בעלה, על בנה, על הנכד שהיא מייחלת לו וגם על פרנסת המשפחה, הנמצאת לה בקושי מעבודתה ככובסת. למרות הכול, בסיום הספר היא מתפייסת עם כלתה ועם גורלה.

הספר הצליח, וסרי המשיך לכתוב ואף זכה בפרסים. כמה מספריו היו לרבי-מכר, וכמה מהסיפורים עובדו לסרטים (בהם "אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב", 1989, עיבוד ובימוי: מיכל בת אדם). קולו הייחודי זכה להערכה, אך לא לממשיכים, שכן לשונו המיוחדת וסגנונו מבוססים על נוף מולדתו בשכונות העניות של ירושלים המנדטורית ועל המטען התרבותי שספג בילדותו, ואלה אינם ניתנים להעברה.

בהר, א' (17 בפברואר 2009). "אדם שב אל ביתו, דן בניה סרי". הארץ.

חבר, ח' (1990). "סנדוויצ'ים של מהפכן: תנועה בין פרספקטיבות אצל דן בניה סרי", סימן קריאה, 20, עמ' 394–397.

סרי, בניה ד' (1988). עוגיות המלח של סבתא סולטנה. ירושלים: כתר.

שחורי, ד' (24 בינואר 2009). "דן בניה סרי שב אל ביתו" [ריאיון]. מעריב nrg.

שקד, ג' (2009). "חלכאים ונדכאים: על ספר אחד של דן-בניה סרי", בתוך תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה (עמ' 273–287). אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

נושאים קשורים: יצירות מקור [טקסט] | יצירות – העת החדשה