צמאון בארות / אלמוג בהר
סב וסב
א. יִצְחָק בֶּהַר (1917–2002)
בְּיַלְדוּתִי
גּוּף סָבִי
בְּחוֹף-יָמָהּ שֶׁל תֵּל-אָבִיב
הָיָה שׁוֹבֵר-גַּלִּים.
וְכָל גּוּפוֹ זִכְרוֹנוֹת-קְפִיצָה
מֵעַל גֶּשֶׁר בְּבֶּרְלִין
אֶל מֵי נָהָר קָפוּא
וְשֶׁבֶר-רֶגֶל שֶׁצָּפָה
אֶת שֶׁבֶר הַלֵּב וְהַמִּשְׁפָּחָה.
וְעֵינַי בְּיַלְדוּתִי הָיוּ מַבִּיטוֹת
הוֹלְכוֹת עִם קַו הַחוֹף
מֵאַבְנֵי יָפוֹ וְעַד עֲשַׁן רִידִינְג וְשֶׁפֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַרְבֵּה בָּתִּים
לֹא חוֹׁשְׁבוֹת עֲדַיִן
עַל כָּל הֶעָרִים הָאֲחֵרוֹת
בְּיַלְדוּתִי.
לֹא נִשְׁבָּרוֹת בַּגַּלִּים.
ב. עֶזְרָא גַּחְטָן (1904–1986)
בְּיַלְדוּתִי
כַּפּוֹת-יְדֵי סָבִי
אוֹחֲזוֹת אָחוֹר.
וּבַתְּמוּנָה עִם אִמִּי
עַתָּה בַּחֲדַר שְׁנָתָהּ
חֲלִיפַת חַיָּיו
תּוֹפֶרֶת אֶת גּוּפוֹ
גַּעֲגוּעֵי פָּלִיט.
שְׁמוֹנִים וּשְׁתַיִם שָׁנִים
אָרַךְ מַסַּע חַיָּיו
מִן הַדְּקָלִים שֶׁלְּחוֹף הַחִדֶקֶל
וְעַד לַמִּזְרָקָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁבֵּינְתַיִם נֶהֶרְסָה
בִּקְצֵה הַטַּיֶּלֶת הַמּוֹבִילָה
אֶל חוֹף-יָמָהּ שֶׁל נְתַנְיָה.
זִכָּרוֹן הוּא קֶרַע בִּבְשַׂר הַהוֹוֶה
וּבַתְּמוּנָה בִּתּוֹ מְחַיֶּכֶת וְיָדָהּ עַל כְּתֵפוֹ
וְהוּא מַרְצִין פָּנִים
מֵאֲחוֹרֵיהֶם הַמִּזְרָקָה הַיְּשָׁנָה.
וְהָאֹפֶק הוּא גִּיגִית הַיָּם-הַתִּיכוֹן
אֲשֶׁר אֵינָהּ רוֹחֶשֶׁת כָּבוֹד לַנְּהָרוֹת.
בָּרֶקַע כַּמָּה דְּקָלִים שֶׁל נוֹף
אוֹתָם שָׁתְלָה הָעִירִיָּה
וּבִבְשָׂרוֹ שָׁתַל זִרְעֵי שָׂפָם לָבָן
וַעֲנִיבָה שְׁחֹרָה
מְסַמְּנִים אוֹתוֹ עוֹלָם אָחֵר.
וְעוֹד רֶגַע הוּא פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו
אוֹמֵר חוּסָה-לָאָרֶס
וּמִתְכַּוֵּן לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ג.
וַאֲנִי שָׁנִים מִתְאַמֵּן אַחֲרֵיהֶם
בַּהֲלִיכָה עִם יָדַיִם אֲסוּפוֹת
מֵאֲחוֹרֵי גַּב
זָקוּף תָּמִיד.
שָׁנִים אֲנִי כְּבָר מִתְאַמֵּן
לִהְיוֹת שׁוֹבֵר-גַּלִּים
לִנְכָדַי.
שָׁנִים אֲנִי מִתְאַמֵּן
בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים בְּאוֹלָר
בִּישִׁיבָה עַל סַפְסְלֵי גִּנּוֹת-צִבּוּרִיּוֹת
וַאֲכִילָתָם פְּלָחִים פְּלָחִים.
שָׁנִים אֲנִי מִתְאַמֵּן בְּצִיּוּר פְּרָחִים
בְּמִלִּים עִבְרִיּוֹת
מְפַחֵד לְאַבֵּד
אֶת כָּל צִבְעֵי הַשָּׂפוֹת הָאֲחֵרוֹת.
שָׁנִים אֲנִי נִזְכָּר
בְּכָל הֶעָרִים הָאֲחֵרוֹת
אוֹתָן לֹא זָכַרְתִּי בְּיַלְדוּתִי
מְחַבֵּר תְּפִלּוֹת
וְקוֹרֵם עַל גּוּפִי עוֹר וְגִידִים
שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
הַנִּשְׁבָּרִים בְּגַלִּים.
הערבית שלי אילמת
הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת
חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן
מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ
בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה
יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחְנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי
מִסְתַּתֶּרֶת
מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.
הָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת
מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים
מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים
מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים
וְדַחְפּוֹרִים
וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן
חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ
גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ
כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ
רֶגַע עֲרֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה
הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָה
מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּה.
הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת
מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית
וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים
עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:
"אַהַלַן אַהַלן".
וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב
שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת
מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:
"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד. אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".
וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת
לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאוֹד.
שיר על המטבח של סדנאות שירה
"מִזּוּג שְׁבָטִים? וַדַּאי. אַךְ גַּם תַּחֲרוּת נִצַּחַת
שֶׁל שֵׁבֶט בְּמִשְׁנֵהוּ כְּחֻקּוֹת חֲזִית.
הֶמְיַת עָתִיד גְּנוּזָה שְׁרִירֶיהָ מְנַפַּחַת. . .
אַמְּצִי כּוֹחֵךְ הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִּית"
נתן אלתרמן
"אוּסְקוּט יָא חָרָא מִוַּאדִי מוּסְרַרַה,
אֲנִי הַשַּׁמֶּנֶת אַתָּה הַבְּרָרָה"
דוד אבידן
עַכְשָׁו אֲנִי הַפִּלְפֵּל הַמְּמֻלָּא
שֶׁל גְּבֶרֶת אַלְמוֹזְלִינוֹ
שֶׁנִּכְנָס כָּךְ פִּתְאוֹם לַשִּׁיר שֶׁל וִיזֶלְטִיר
שֶׁנִּכְנָס כָּך פִּתְאוֹם אֶל סַדְנַת הַשִּׁירָה.
וְלֹא יָדַעְתִּי אִם שָׂמַחְתִּי
לִמְצֹא כָּאן לְפֶתַע פִּלְפְּלִים מְמֻלָּאִים
בְּאֶמְצַע הַסַּדְנָה הַזֹּאת
וְהָרָעָב הַזֶּה
אוֹ שֶׁאֲנִי כּוֹעֵס עַל וִיזֶלְטִיר
שֶׁהִשְׁאִיר מִגְּבֶרֶת אַלְמוֹזְלִינוֹ
רַק פִּלְפְּלִים מְמֻלָּאִים
אוֹ שֶׁאֲנִי כּוֹעֵס
עַל הַמַּנְחָה בְּסַדְנַת הַשִּׁירָה
שֶׁלֹּא הֵבִיא שׁוּם שִׁיר
שֶׁל גְּבֶרֶת אַלְמוֹזְלִינוֹ עַל עַצְמָהּ
אוֹ עַל מְשׁוֹרְרִים אֲחֵרִים
רַק וִיזֶלְטִיר, וְאַלְתֶּרְמָן, וְזַךְ, וְעַמִּיחַי, וַאֲבִידָן, וּפָּגִיס.
אוֹ אוּלַי אֲנִי לוֹמֵד עַכְשָׁו מָקוֹם בְּחַיַּי
הַרְחֵק מִוִּיזֶלְטִיר
הַרְחֵק מִן הַשִּׁירָה
קָרוֹב לַמְּמֻלָּאִים וְלַמִּטְבָּח
אִם רַק הַמְּמֻלָּאִים וְהַמִּטְבָּח
נוֹתְרוּ מִמֶּנִּי בְּסַדְנְאוֹת הַשִּׁירָה.
מתוך: אלמוג בהר, צמאון בארות, עם עובד, 2008.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
אלמוג בהר מתאר בשיריו את הפיצולים והחיבורים בחייו בין החול לקודש, בין היהודי לערבי.
רקע
צמאון בארות (2008) התקבל בארץ בהתלהבות גדולה. בהר התגלה בספר זה כמשורר צעיר ומבטיח מאוד, הנושא בכנפיו גם משנה פוליטית סדורה. זהו ספר שבו מתגלה כמעט לראשונה הקול השירי הצעיר, המזרחי והעכשווי.
ההקשר ההיסטורי
בהר נולד ב-1978, וספרו צמאון בארות הוא ספר השירים הראשון שלו. אחריו ראו אור ספר שירים שני (חוט מושך מן הלשון) רומן (צ'חלה וחזקאל) וספר סיפורים קצרים (אנא מן אליהוד). בהר החל להתפרסם כשזכה סיפורו "אנא מן אליהוד" בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתוןהארץ בשנת 2005. כפי שרומז שמו של הסיפור,הוא עוסק במתח בין ערביות ויהודיות, מתח המכונן את זהותם של יהודים מזרחים רבים. מתח זה שזור ביצירתו של בהר כולה.
רעיונות מרכזיים
בהר הוא פעיל נמרץ בשיח המזרחי החדש, ומרבה להתבטא ולכתוב בנושא. רעיונות אלו מובעים גם ביצירותיו הספרותיות. הוא הקדיש שירים הן לפייטן המרוקני הנודע רבי דוד בוזגלו, הן למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. הוא חש קשר למסורות הפיוט ולמורשתו של הרב עובדיה יוסף, אך מחובר גם לחילוניות התל-אביבית. עם שיריו נמנים גם שירי מחאה כנגד תיוג סטריאוטיפי, תיוג מזרחים רבים בישראל סובלים ממנו.
הנה מילות השיר "שיר על המטבח של סדנאות השירה" אשר כמוטו לו הוא הביא ציטטות מפי אלתרמן ואבידן:
"מיזוג שבטים? ודאי. אך גם תחרות ניצחת/ של שבט במשנהו כחוקות חזית/ המיית עתיד גנוזה שריריה מנפחת […] / אמצי כוחך הגמוניה אשכנזית […]", לנתן אלתרמן, וגם ממילותיו של דוד אבידן: "אוסקוט יא חרא מוואדי מוסררה,/ אני השמנת אתה הבררה". השיר עצמו מתייחס לשיר של מאיר ויזלטיר, "הפלפלים המפורסמים של הגברת אלמוזלינו". הנה מילות שירו של בהר:
עכשיו אני הפלפל הממולא/ של גברת אלמוזלינו/ שנכנס כך פתאום לשיר של ויזלטיר/ שנכנס כך פתאום אל סדנת השירה/ ולא ידעתי אם שמחתי/ למצוא כאן לפתע פלפלים ממולאים/ באמצע הסדנה הזאת/ והרעב הזה/ או שאני כועס על ויזלטיר/ שהשאיר מגברת אלמוזלינו/ רק פלפלים ממולאים (עמוד 93).
שירו של בהר שולח חצים אל הפרקטיקה של סדנאות השירה ומצביע על הפוליטיקה הסמויה המנהלת אותה. אילו שירים מובאים לסדנה ומדוע? מי הוא המנחה? מה המסר הסמוי המועבר בה? כך נוצר מהלך פואטי של גילוי הזהות העצמית על דרך השלילה. עבור אלמוג בהר האתר הטעון "מטבח" הוא כן-שיגור להרהורים על ארס-פואטיקה, סימון אתני, קאנוניזציה והדרה.
השפעה והתקבלות
ספריו של בהר זכו להערכת הביקורת ומאמרים וביקורות רבים עוסקים ביצירתו. סיפורו הראשון של בהר התפרסם בשנת 2004 בכתב העת הכיוון מזרח, תחת השם אלמוג ב. זהו סיפור חריג, העשוי כולו משברי ציטוטים משיריה של אמירה הס. שיריה של הס שימשו לבהר טריגר לפרסום יצירתו העצמאית, והקשר שנוצר בין השניים הוביל את בהר לכתוב עבודת תזה לתואר שני על שירת הס, ולהיות לעורך של ספרה האחרון (בדפוס, הוצאת עם עובד).
לקריאה נוספת
אביבי, יובל (3–10 בפברואר, 2011). תהודות זהות. Time Out תל אביב, 431, 118.
בן, מנחם (י"ז בכסלו תש"ע, 4 בדצמבר, 2009). קו המשווה: עכשיו יש את הזמן במזרחית. מעריב, תרבות, ספרות, עמ' 25.
בראל, נוית (אייר-סיון תש"ע, מאי 2010). לא לפחד לומר: יש לי עבר. מאזנים, פ"ג, 5–6 (ניסן תש"ע, מארס 2010), 91–92. (נדפס גם בעתון 77, 346–347 עמ' 14–15).
הירש, אלי (25 בדצמבר, 2009). חוט מושך מן הלשון. ידיעות אחרונות, 7 לילות, מדור הספרות.
קלדרון, נסים (25 בינואר, 2010). מושך את המזרחים בלשון. Ynet.
שחורי, דפנה (ח' בטבת תש"ע, 25 בדצמבר, 2009). שיר או שיעור? ישראל היום, שישבת, עמ' 46.