קמשונים / אסתר ראב

אסתר ראב, שלימים כונתה ״המשוררת הצברית הראשונה״, כתבה וחיה בעברית כשפת אם. בשישים שנות יצירה יצרה ראב, בשפה שופעת מכמנים ועושר לשוני נדיר, עולם שירי ייחודי שנדמה כי הופיע יש מאין. אף שחייתה בתקופה של ענקי שירה כביאליק, שלונסקי ואלתרמן, לא השתייכה ראב לאף אסכולה ספרותית. היא הייתה ונותרה סוגה (ז׳אנר) של אישה ומשוררת אחת.

כבר מספרה הראשון, קמשונים, מצטיירת דמותה של אישה חופשיה, משוחררת, עצמאית וחזקה. שיריה מלאים בארוטיות ובחושניות מתפרצת, ולכן כינו אותה מבקרים ועיתונאים ״סבתא של יונה וולך״. אף על פי כן, שירתה של אסתר ראב נותרה נחלתם של מתי מעט יודעי חן.

הרקע ההיסטורי

ראב נולדה ב-1894 במושבה פתח תקווה, שהוריה היו ממייסדיה. תחת השפעת חלוצי העלייה השנייה עזבה ראב את בית הוריה ב-1914 והצטרפה לקבוצת דגניה, אך לאחר כשנתיים חזרה לבית הוריה, ובתחילת שנות ה-20 החלה לכתוב את שיריה הראשונים. ב-1921 נסעה לקהיר, ושם נישאה לבן דודתה, יצחק גרין. ב-1925 חזרה ראב ארצה והשתקעה עם בעלה בתל אביב. בשנת 1930 יצא לאור ספרה הראשון – קמשונים. באותה שנה נפטר בעלה מדלקת בתוספתן.

בתקופה שבה הופיע ספרה שלטו בעולם השירה והספרות בארץ ישראל שתי אסכולות מרכזיות, אסכולת הוותיקים בראשות ביאליק, ואתו שטיינברג, שניאור, פיכמן ושמעוני, והמשוררים הצעירים בני העלייה השנייה – שלונסקי, א״צ גרינברג, לאה גולדברג ואחרים. ראב לא השתייכה לאף אחת מהאסכולות האלו, לא מבחינה חברתית ולא מבחינת אופי הכתיבה וצורתה.

החוקר צבי לוז אמר עליה: ״לא היו לה כלל אבות מבשרים ולא היו לה חברים קרובים בשירה העברית״.

שירי קמשונים רוויים בתיאורים מעולם הצמחים, החיות והנוף הארץ-ישראלי, הכתובים בעברית עשירה ושופעת להפליא. בשפה הרגישה לפרטי הפרטים של כל ענף ועלה ושל כל גיא וקמט על פני האדמה, ראב האנישה את הנוף כגוף ומילאה אותו בשלל רצונות, תשוקות ורגשות אנושיים, עד שלא פעם מוצא עצמו הקורא תוהה אם השיר עוסק בנוף, במולדת או באהוב נכסף. שירתה של ראב מחברת בין העולמות, ודימויים המופיעים בשיר הפותח את הספר פזורים בין שירים כ"גבעה תרום כשד עגול".

כמה וכמה שירים בספר הוקדשו לתיאור מערכת יחסים בין גבר לאשה, על שלל היבטיה. בתשוקה, באהבה, בענווה, בבדידות ובצער, בשירים אלו נדמה כי השפה העשירה והתיאורים הגדושים משמשים כדרך לגילוי ולהסתר לדברים שאפשר היה לכתוב עליהם בשירים בתקופה זו. מקצת המבקרים רואים בשירים אלו ובדימויים שבהם דרך שבה ביטאה ראב ארוטיות ומיניות.

בספר מתוארות כמה ערים: ירושלים, טבריה, תל אביב, חיפה ואפילו קהיר. בתיאור העיר העתיקה, טבריה, הצליחה ראב להפוך אפילו את האפל והדוחה לקסום – "דומן דורות, דשן, מתוק נשפך כדבש, במיטת סמטא".

גם קהיר מתוארת כסבך ניגודים בין האפל לטוב. אך בשיר אחר, כשמתוארת תל אביב, ראב הביעה עמדה רגשית ומבכה על הנוף העירוני אל מול הנוף החקלאי, ובעיר העברית הראשונה אין לא גורן ולא זית, ערוגות קלוקלות תסחטי כאן, ואבני מלט על חזך הרזה".

הנחמה היחידה שהיא מוצאת בעיר היא הערבים שבהם עוד זולף מעט "מיץ כוכבים או לחלוחית ים, על העיר".

מרגע שהופיע קמשונים הבחינו המבקרים בני דורה בייחודיות כתיבתה של ראב. הם שיבחו את שיריה על ראשוניותם ועל שנכתבו בשפה של מי שנולדה וגדלה במקום הזה, שפה ילידית. ראב הייתה המשוררת היחידה מבני דורה שהעברית שבה כתבה לא הייתה ״עברית לימודית״, כלומר עברית שהגיעה מספרות הקודש, או מספרות ההשכלה, אלא משפת דיבור יום-יומית.

ראב הייתה גם הראשונה להתייחס למולדת כאל מולדת אמתית, ולא כמולדת נכספת או מדומיינת. היא כתבה את חוויית הארץ כחוויה טבעית של מי שנולדה בה, ולכן נקראו שיריה כשירים מקוריים שאינם שואבים מחיי הגולה ומהשפעות נוכריות.

אף על פי כן, שירתה של ראב נדחקה ונשכחה עם השנים, ולא זכתה להכרה רחבה. אולי בשל העובדה שלא הייתה שייכת לאף חבורה ספרותית, או שהייתה קול מיוחד ושונה שאי אפשר לשייכו בקלות לדור זה או אחר בספרות העברית. רק בעשורים האחרונים החלו שיריה להתגלות לדור חדש של חוקרי ספרות ומבקרים, ואלה העניקו לה הכרה כמשוררת הילידית הראשונה בישראל. ואולם, שיריה אינם ידועים לציבור הרחב וכמעט שלא הולחנו או בוצעו בציבור.

לשונה הציורית של ראב, על שלל מכמניה, עושרה, נפלאותיה וסודותיה, נותרו נחלתם של מעטים.