שירים / רבי ישראל נג'ארה

אמונה ויצר, קודש וחול, שכלתנות ומיסטיקה, שירת ספרד האמנותית ושירה עממית, מילים של פיוט ומוזיקה של שירי חול טורקיים, ערביים וספרדיים – ר' ישראל נג'ארה התיך ביצירתו את כל אלו לכדי מקשה אחת. שיריו חידשו, פרצו דרך והשפיעו על דורות המשוררים שבאו אחריו. לא בכדי הוא נחשב לגדול המשוררים העבריים אחרי גירוש ספרד.

ההקשר ההיסטורי

ר' ישראל נג'ארה נולד בצפת בשנת 1550 לערך למשפחה של צאצאי מגורשי ספרד. בנעוריו הוא למד תורה מפיהם של אביו ר' משה נג'ארה וסבו ר' ישראל די קוריאל, שהיו מחכמי צפת. ב-1575 נג'ארה עבר לדמשק משום שאביו קיבל שם משרת רב. ככל הנראה אביו של נג'ארה החזיק בדמשק אף במשרת "סופר הקהילות", ולאחר מותו נג'ארה נתמנה למשרה זו. באותן שנים הוא אף שימש דרשן בכפר ג'ובאר הסמוך לדמשק.

בשנת 1587 חזר נג'ארה לצפת. לאחר שאשתו ובתו נפטרו ממחלה הוא נישא בשנית, ונולדו לו שלושה בנים. בצפת הושפע נג'ארה מחבורת המקובלים, אימץ את מנהגיהם והתייחס אל האר"י כאל רבו. האר"י העריך את שירתו, ובספר חמדת ימים מסופר כי כשנג'ארה שר, ראה האר"י "מלאכים לאלפים ורבבות עולים ויורדים בביתו לשמוע אל הרינה, כי כל שיריו היו ברוח הקודש". בד בבד אהב נג'ארה להאזין למוזיקה זרה, והוא נהג לשבת בבתי קפה ולהאזין לשירי חול פרוצים. רבי חיים ויטאל כתב עליו בספר החזיונות שהוא היה שיכור הולל ונואף. בערוב ימיו התיישב בעזה לבקשת בני הקהילה ונתמנה שם למשרת 'מרביץ תורה'. שם גם נפטר, בשנת 1625.

כל אותה עת היה ר' ישראל נג'ארה פורה בכתיבתו. בהיותו בן 37 הוא הביא לדפוס בצפת את ספר שיריו הראשון זמירות ישראל, ובתוך תריסר שנים הדפיסוֹ בעוד שלוש מהדורות: בקושטא, בסלוניקי ובוונציה. במהדורת ונציה יש בספר 346 שירים בשלושה חלקים: "עולת תמיד" (ובו שירים לכל עת); "עולת שבת"; "עולת החודש". נג'ארה קיבץ את כל השירים שכתב מ-1599 (השנה שהודפס הספר זמירות ישראל במהדורה המורחבת בוונציה) בספר בשם "שארית ישראל" (שלא נדפס).

נג'ארה כתב גם חיבורים רבים. בתחום הדרשה והפירוש הוא כתב את פצעי אוהב – פירוש לספר איוב (רובו אבד); מערכות ישראל – פירוש על התורה (שלא הגיע לידינו) ומקוה ישראל ובו ארבעים דרשות. בתחום ההלכה והמוסר הוא כתב את כלי מחזיק ברכה על מהות ודיני ברכת המזון; שוחטי הילדים ובו דיני שחיטה בחרוזים כדי להקל על הילדים לזכרם ושו"ת. בשנת 1604 הדפיס נג'ארה במימון ר' חיים אבן חיים את ספר מימי ישראל, ובו אוסף מכתבים, איגרות ושירים שכתב. כן הוא קיבץ לספרים איגרות שבח ששלח למשוררים (מי השלוח); איגרות ברכה שכתב לאישים שונים (מי מנוחות); איגרות בקשת עזרה לנזקקים (מי זהב) ולקהילות בעתות מצוקה (מי מצור); דברי מוסר ותוכחה שכתב כדי להשכין שלום בין ניצים (מי מריבה) וקינות ואיגרות ניחומים על צרות אישיות (מי המרים).

בתחילה כתב נג'ארה שירי חול – בעיקר שירי ידידות ושירי חשק – ועיצבם בתבנית שירת תור הזהב בספרד. בהדרגה הוא חידש בתכנים, בצורות ואף במשקל. משיכתו לקבלה מתבטאת בשיריו: רבים מהם נכתבו לטקסים של מקובלי צפת (כגון קבלת שבת ותיקון חצות), ושפת הרגש האלגורית המירה בהם את לשון שירת ספרד הברורה והשכלתנית.

נג'ארה הכניס לשירת הקודש שכתב מוטיבים משירת החול. בעיקר תיבל את תיאורי אהבת הדוד והרעיה במשפטים מסוגת שירת החשק שבשירת החול, למשל תיאורים ארוטיים (כגון "שִׂפְתוֹתַיִךְ שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מֹר אַהֲבָה, עֵינַיִךְ כְּמוֹ יוֹנִים בּוֹעֲרוֹת אֵשׁ לֶהָבָה" בשיר "יונתי זיו יפעתך"; "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ" בשיר הנועז "ירד דודי לגנו"; "חִכֵּךְ מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ / וְחִשְׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי" בשיר "ישנה בחיק תאוה").

כן פרץ נג'ארה את תחום האלגוריה בכך ששם ביטויי חשק בפי המתפלל-החושק (שאהבתו אהבת בשר ודם!) לאלוהיו (כגון: "וְאֶסְעַר כָּאֳנִי / תּוֹךְ יָם תְּשׁוּקָתְךָ […] אִינַק שְׁדֵי יָפְיֵךְ / צְמָאִי אֶשְׁבְּרָה (…) נִתְעַלְּסָה אַהַב / בְּגִיל נִתְאַזְּרָה […] אַשְׁקִיט יְקוֹד חִשְׁקָךְ" בשיר "ידד שנת עיני"). זיקתו של נג'ארה לקבלה מתבטאת אף בכתיבת שירים בארמית (כגון: "יה רבון עלם") ובשכיחות נושא הגאולה, כולל התחושה שהנה היא קרבה, כדברי האל המבטיח בפתח השיר "יערת דבש" לכנסת ישראל: "עַתָּה אָמִיר לָךְ זְמַנֵּךְ / אַחֲרֵי בְלוֹתֵךְ עֶדְנָה" ובשיר "יעלה יעלה": "וְחִישׁ אֶשְׁלַח לָךְ אֶת סְגָנִי" – המשיח מבשר הגאולה.

גם מהבחינה המוזיקלית היה נג'ארה פורץ דרך: הוא אהב מוזיקה עממית ואמנותית כאחד, והכיר אותה במסגרות שונות (מבתי הקפה עד למסגדים הסופיים). הוא צירף לחנים של שירי חול טורקיים, ערביים וספרדיים לשיריו, ואף כתב שירים ללחנים שאהב, והתאימם במשקל, בחרוז ואף בדמיון בצליל למילים הלועזיות שבמקור (כגון המרת ה' הידיעה הערבית – "אל" – ב"אֵל", ומילת הקריאה "יא" ב-"יה").

במהדורת זמירות ישראל שהדפיס, הוא כתב בכותרות השירים הן את המקאם שיש לשיר את השיר, הן את מילות הפתיחה של השיר הזר שעל לחנו חובר. נג'ארה הסביר מעשה זה ברצון "להציל" את אלו שחפצים לשיר את הלחן האהוב-הזר, בתתו בפיהם מילים עבריות במקום הלועזית, ובהמירו מילות עגבים בשבח לאל.

שמו של נג'ארה יצא למרחוק עוד בחייו, במידה רבה בזכות העובדה שהוא הדפיס את שיריו (ובכך היה למשורר העברי הראשון שעשה זאת אי-פעם). הספר זמירות ישראל התפרסם במהירות בארצות האימפריה העות'מאנית והעולם המוסלמי והגיע עד הודו ומזרח אירופה. חידושיו בכתיבה השפיעו על יוצרים בעיצוב השירה העברית כשונה משירת ספרד. כן הייתה להם השפעה מכרעת על שירת המפטירים בטורקיה ועל שירת הבקשות בחלב ובעירק.

אולם דמותו של נג'ארה, ביטוייו הארוטיים בפנייה לאל, שימושיו בלחנים זרים והעובדה שהשתמש בשיריו במילות פתיחה הדומות בצלילן למילות הפתיחה בלחנים הזרים, הקימו לו מתנגדים רבים, בהם בני דורו ר' חיים ויטאל והגאון מנחם די לונזאנו. ויטאל השמיץ בספר החזיונות את פריצותו של נג'ארה, ודי לונזאנו טען בספרו שתי ידות: נג'ארה "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" (דף קמב).

גם במאה ה-20 חילון הקדושה בפנייה לאל בדברי עגבים הפריעה לביאליק, והוא קבל במאמר "שירתנו הצעירה" על: "האנחה הגלותית, המשונה והמיוחדת, שטבעה ליהד במגע אפילו שירי עגבים איטלקים וניגוניהם". ביאליק הסביר: "רוב פזמוניו הדתיים של ר' ישראל נג'ארה, הפזמונים עם ניגוניהם, הם מיני סירוסים ושנויים מסוג זה; ומה שה'דון ז'ואן' האיטלקי עם צרור הפרחים שבידו מזמר לסיניורא שלו באיטלקית מאחורי החלון בליל אביב – ר' ישראל נג'ארה עם האפר שעל ראשו מזמר באותו ניגון עצמו ובלשון הקדש כלפי קודשא-בריך-הוא ושכינתיה אצל ארון הקדש בשעת תיקון חצות".

את המהדורה האחרונה של זמירות ישראל הוציא בשנת תש"ו יהודה פְרִיס-חורב בהוצאת מחברות לספרות. פיוטיו של נג'ארה נפוצים בקרב כל קהילות המזרח, והפיוט "יה רבון עלם" מושר בערבי שבת גם בקהילות אשכנזיות. פיוטיו זוכים לעיבודים חדשים ומוצאים בדיסקים, כגון: "נג'ארה – פיוטים מיסטיים" שהוציא בשנת 2013 אנסמבל היונה. כמה רחובות בערי ישראל קרויים על שמו.

בארי, ט' (תשנ"ב). "היסודות הספרדיים בשירת ר' ישראל נג'ארה". פעמים, 49, עמ' 54–67.

בהר, א' (7 בפברואר 2013). "רבי ישראל נג'ארה, פייטן ומהפכן" [בלוג].

יהלום י' (תשמ"ב). "ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד", פעמים, 13, עמ' 96–124.

פדיה ח'. "ר' ישראל נג'ארה – עיון בשירתו", בתוך הזמנה לפיוט.