שירים / שלמה אבן גבירול

שירי שלמה אבן גבירול (רשב"ג) מרתקים בקוטביהם: יש בהם שירים שהמשורר מהרהר בהם במוות ואף מתאווה אליו, ובצדם – שירי אהבה, יין וטבע – חיים, צבעוניים ותוססים. בכמה מהם המשורר העיד על עליונותו בחוכמה ובכישרון הכתיבה, התנשא על מי שהיטיבו עמו והכריז כי לעולם לא יכוף ראשו מול בני אדם – ובאחרים כתב למחייתו שירי שבח ובהם כזב-חנופה. בשירים אחדים המשורר קונן על בדידותו, ובאחרים ציין את סלידתו מחברת בני האדם והצהיר שהוא בוחר בחיי פרישות כדרך להשגת חוכמה משום שזו ניחמתו בצר לו. בשיח גלוי הוא פונה לאל, מתלונן על סבלותיו ומביע כעסו על שהוא רודף אותו, בעוד בשירי קודש שכתב הוא מכריז על אפסותו מול הבורא: " כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה".

כל אלה יש בהם לשרטט קווים לדמותו של הכותב, משורר מוכשר שהוערך אף בתקופתו, אך במעשיו הביא את בני עירו לידי כך שלא די שלא דאגו לו כפי שהיה עליהם לעשות מפני שהיה יתום, עני וחולה – אלא שהם אף נידוהו, ולבסוף גירשוהו מעירם.

ההקשר ההיסטורי

שלמה אבן גבירול הוא משורר והוגה דעות יהודי שחי ופעל בספרד בתקופת "תור הזהב" של שירת ימי הביניים. על חייו ידוע לנו מעט, בעיקר מדברי משה אבן עזרא בספר העיונים והדיונים, מהסברים שהוסיפו מעתיקים לפני כמה משיריו ומשירתו עצמה. אבן גבירול נולד במלגה בשנת 1021/2, אך כשהיה ילד עברה משפחתו לסרגוסה, ושם התגורר רוב חייו. אביו נפטר עליו בנעוריו, והוא עצמו חלה במחלה כרונית, ככל הנראה מחלת עור, וסבל בגינה סבל עז ובדידות חברתית. אלה מתוארים ברבים משיריו. כישרונו של אבן גבירול בכתיבה התגלה בגיל צעיר – כשהיה רק בן 19 חיבר ספר בשם מחברת הענק ובה 400 בתי שיר (מהם נותרו כמאה בלבד), המתארים את הלשון העברית ואת דקדוקה. הוא התפרסם וכתב למחייתו שירי שבח וקינה מוזמנים, אך אופיו הגאה ומהיר החֵמה הרחיק ממנו את הבריות, עורר סכסוכים רבים (בין היתר עם שמואל הנגיד) והקשה עליו לשמש "משורר חצר" לנדיבים. תקופה קצרה היה אבן גבירול לבן חסותו של השר יקותיאל אבן חסאן, והוא היה לו פטרון נדיב, תחליף אב וידיד נאמן, אך אושרו הסתיים עד מהרה – כשהיה אבן גבירול בן 18 הוצא אבן חסאן להורג בידי אויביו.

אבן גבירול כתב גם שירי קודש. הוא נחשב לממציא פיוטי הפתיחה (ה"רשויות"), והוא הטביע חותם ייחודי בפיוט העברי ביצירתו כתר מלכות. אבן גבירול כתב גם בערבית – ספרי מוסר, משלים והגות, מהם שרדו והגיעו לידינו הספרים תיקון מידות הנפש, מבחר הפנינים וספר מקור חיים (השמות בתרגום). הגותו של אבן גבירול הושפעה מהפילוסופיה הנאו-אפלטונית, ונראה שהיו שראו בדבריו יסודות של כישוף זר ליהדות. אנשי קהילת סרגוסה החרימוהו, ובדידותו גברה עד שנאלץ לברוח (ואולי גורש) מהעיר. אבן גבירול נפטר ונקבר בעיר הנמל ולנסיה. ייתכן שהיה בדרכו לעזוב את ספרד. כשנפטר היה בן 31–35.

כרבים ממשוררי תור הזהב בספרד, שלמה אבן גבירול כתב "שירה חצרנית" בנושאי טבע, יין, אהבה ושבח. סוגות אלו הכתיבו תכנים. אך גם בסד המוסכמות אבן גבירול הפליא לעשות, ושיריו עתירי קישוטים, שנונים ובעלי ברק מטפורי. למשל בשירו "כתב סתיו" השתמש אבן גבירול בדימויים מקובלים בשירת הטבע: הגשמים כמכתב שכותבים השמים לאדמה, פרחים כרקמה ופרחים בדמות כוכבים. אולם הציור שצייר במילותיו עשיר, מרהיב בצבעוניותו ומציג את מעשי הטבע בגשמי החורף ובפריחת האביב הן כסיפור אהבה: חיזור השמים אחר האדמה החושקת בהם, נעתרת להם ומעמידה צאצאים בדמותם, הן כקנאה בין יוצרים בשתי אמנויות חצרניות: כתיבה ורקמה.

טשטוש הגבולות בין סוגות מאפיין רבים משיריו. כך למשל בשירו "ראה שמש" מתוארת שקיעה, ונדמה תחילה כי מדובר בשיר טבע. רק בסוף השיר אבן גבירול השווה את קדרות השמים לאבל על מות יקותיאל (אבן חסאן): "וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה". מתוך כך, בקריאה שנייה מתחוורת הסמליות הטמונה בכל מילה בשיר, והוא מתגלה כשיר קינה אישי ועז-הבעה, שהטבע כולו שותף בו לאבל הכבד של המשורר על מות פטרונו האהוב. דוגמה אחרת היא השיר "אני האיש", שאבן גבירול מביע בו את תשוקתו לחוכמה, מתאר את דרך חייו ומתוך כך מצייר במילים מסע לילי המתחיל בצעדים בוטחים לאור הירח, ומסתיים בגישוש בעלטה ובמאבק רצוף תלאות בעבים המסתירים את האור.

אבן גבירול הכניס פרטים ביוגרפיים לשיריו והִרבה לכתוב שירים אישיים, כגון "נחר בקראי גרוני", ובהם התגאה בחוכמתו ובכישרונו בכתיבה, תיאר את כאביו בגוף ובנפש, חרץ דעתו על סובביו שפגעו בו ושטח את מאווייו. בכמה משירים אלו השתמש אבן גבירול בטכניקה של דיאלוג דרמטי: הוא שם בפי בני שיחו דברי ביקורת על התנהגותו, ואחר סתר אותם בדברי האני-השר. למשל בשירו "מליצתי בדאגתי" האני-השר פותח בתינוי מצוקתו על שאין הוא יכול לשמוח ועל כן אין הוא יכול לכתוב מליצה, ואפילו בראותו אחרים נהנים – לבו בוכה בקרבו על נשמתו הקטופה ממנו. קול של ידיד גוער בו שנער בן 16 אמור להימשך אחר הנאות הילדות ולא לספוד על יום מותו, והאני-השר משיב כי אין ביכולתו לעשות זאת שכן מנעוריו שכלו מושל בו וכופה על נפשו את דרך הבינה והמוסר. הידיד שב ומוכיחו, הפעם באמירה כי כעס ותלונות לא יועילו, ואם זה מצבו – עדיף שישתוק ויקווה לטוב. על כך משיב האני-השר כי ייסוריו כה גדולים, עד כי ימות טרם תבוא הרפואה.

רעיון מרכזי אחר בשירתו של אבן גבירול הוא הפנייה הישירה לנשמתו בדברי עידוד ונחמה, כגון בשירים "מַה לָּךְ יְחִידָה תֵּשְׁבִי / דוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי?" ו"מַה תִּפְחֲדִי, נַפְשִׁי, וּמַה תָּגוּרִי?" כן הוא פונה מתוך אינטימיות גדולה, גם בשירת החול, לאל עצמו. הוא מונה לפניו את סבלותיו, מקונן על גורלו, מאשימו על שהוא כביכול רודף אותו, ומבקש-מתחנן שהאל ישים לבו אליו, וכך יאפשר לו לשאת הכול מתוך אהבה.

עוד בתקופתו טען אבן גבירול ש"גונבי השיר" ניכסו לעצמם מבתי שיריו. אם דבריו נכונים, אפשר להסיק מהם על פרסומו. שירת הקודש שכתב התחבבה על המתפללים ונדפסה בסידורים של כל עדות ישראל מימי הביניים עד היום. ספרו מקור חיים תורגם מערבית ללטינית במאה ה-12 והשפיע על דורות של הוגי דעות נוצרים שייחסו את כתיבתו למחבר ערבי. לעומת זאת, שירת החול של אבן גבירול נותרה בגניזה ונחשפה לראשונה רק ב-1837, בידי י"ל דוקס. משנתגלתה עסקו בה חוקרים רבים, היא נדפסה באנתולוגיות ואף זכתה לכמה מהדורות (בהן מהדורת ביאליק ורבניצקי, בשנים 1892–1932, ומהדורה מדעית של שירי החול במהדורה של בראדי ושירמן, בשנת 1974).

מתחילת המאה ה-17 עד ימינו סופרים ומשוררים רבים שילבו את דמותו של שלמה אבן גבירול ביצירותיהם (לפירוט ראו אשד בקישורים להלן), ואף נכתב עליו רומן לגיל הנעורים (שם). שיריו מולחנים (כגון בידי ברי סחרוף ורע מוכיח באלבום "אבן גבירול, אדומי השפתות"), וקרויים על שמו רחובות בתל אביב ובערים אחרות.

לוין, י' (עורך) (תשס"ז). שלמה אבן גבירול: שירים. תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב. http://www.taupress.tau.ac.il/index.php?cat=3&name=all&book=1031&nav=1

ר' שלמה אבן גבירול (ח"ת). אתר פרויקט בן יהודה. אוחזר מ: http://benyehuda.org/rashbag/ בתאריך 8 בדצמבר, 2012.

שירמן, ח' ופליישר, ע' (תשנ"ו). שלמה אבן גבירול. בתוך: ח' שירמן (עורך), תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית. (עמ' 257–345). ירושלים: י"ל מאגנס.