תוספתא
תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת פֶּרֶק א
הלכה א
מֵאֵמָּתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בַּעֲרָבִין?
מִשָּׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָן נִכְנָסִין לוֹכַל פִּתָּן בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת.
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים זַכָּאִין לוֹכַל תְּרוּמָתָן.
סִימָן לַדָּבָר, צֵאת הַכּוֹכָבִים.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר:
(נְחֶמְיָה ד,טו) "וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים,
מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא אוֹתָהּ שְׁתֵּי פְעָמִים בַּלַּיְלָה,
אַחַת, עַד שֶׁלּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר,
וְאַחַת, מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
וְנִמְצָא יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלַּיּוֹם וְשֶׁלַּלַּיְלָה.
רַבִּי אוֹמֵר:
אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת בַּלַּיְלָה.
הָעוֹנָה אַחַת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשָּׁעָה,
הָעֵת אַחַת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָעוֹנָה,
וְהָרֶגַע אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּעֵת.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר:
שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
(שׁוֹפְטִים ז,יט) "רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה".
אֵין תִּיכוֹנָה אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
הלכה ב
מֵאֵמָּתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בַּשְּׁחָרִים?
אֲחֵרִים אוֹמֵר:
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חֲבֵרוֹ רָחוֹק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַכִּירוֹ.
מִצְוָתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סוֹמֵךְ לָהּ תְּפִלָּה,
וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
"פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ
אַחַר רַבִּי עֲקִיבָה וְאַחַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה,
וְהִגִּיעַ זְמַן קִרְיַת שְׁמַע.
כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִלִּקְרוֹת,
אֶלָּא שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר.
קָרִיתִי וְשָׁנִיתִי, וְאַחַר כָּךְ הִתְחִילוּ הֵן,
וּכְבַר נִרְאָת חַמָּה עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים."
הלכה ג
הַחֲתָנִים וְכָל הָעֲסוּקִין בַּמִּצְווֹת,
פְּטוּרִין מִן קִרְיַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים ו,ז) "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ", פְּרָט לָעֲסוּקִין בַּמִּצְווֹת;
"וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ", פְּרָט לַחֲתָנִים.
הלכה ד
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה,
שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִין בְּמָקוֹם אֶחָד,
וְהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מֻטֶּה,
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה זָקוּף.
הִגִּיעַ זְמַן קִרְיַת שְׁמַע,
נִזְקַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
וְהִטָּה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:
מַה זֶּה אֶלְעָזָר?
אָמַר לוֹ:
יִשְׁמָעֵאל אָחִי,
לְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ:
מִפְּנֵי מָה זְקָנָךְ מְגֻדָּל?
וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם:
יִהְיֶה כְּנֶגֶד הַמַּשְׁחִיתִים.
אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי זָקוּף, הִטֵּיתִי,
וְאַתְּ, שֶׁהָיִיתָ מֻטֶּה, נִזְקַפְתָּ.
אָמַר לוֹ:
אַתָּה הִטֵּיתָ, לְקַיֵּם דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּי,
וַאֲנִי נִזְקַפְתִּי, לְקַיֵּם דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.
דָּבָר אַחֵר:
שֶׁלּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים,
וְיַעֲשׂוּ קֶבַע הֲלָכָה כִּדְבָרֶיךָ.
הלכה ה
לָמָּה אָמְרוּ "אַחַת קְצָרָה"?
מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁי לְקַצֵּר;
לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁי לְהַאֲרִיךְ.
לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁי שֶׁלּא לַחְתֹּם;
לֹא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁי לַחְתֹּם.
לָשׁוּחַ, אֵינוֹ רַשַּׁי שֶׁלּא לָשׁוּחַ;
וְשֶׁלּא לָשׁוּחַ, אֵינוֹ רַשַּׁי לָשׁוּחַ.
לִפְתֹּחַ בְּ"בָרוּךְ", אֵינוֹ רַשַּׁי שֶׁלּא לִפְתֹּחַ בְּ"בָרוּךְ";
וְשֶׁלּא לִפְתֹּחַ בְּ"בָרוּךְ", אֵינוֹ רַשַּׁי לִפְתֹּחַ בְּ"בָרוּךְ".
הלכה ו
אֵילוּ בְרָכוֹת שֶׁמְּקַצְּרִין בָּהֶן?
הַמְבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת וְעַל הַמִּצְווֹת,
בִּרְכַּת הַזִּמּוּן וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
וְאֵילוּ בְרָכוֹת שֶׁמַּאֲרִיכִין בָּהֶן?
בִּרְכּוֹת תַּעֲנִיּוֹת וּבְרָכוֹת שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה,
וּבְרָכוֹת שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
מִבְּרָכוֹת שֶׁאָדָם נִכָּר אִם בּוּר הוּא,
אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא.
הלכה ז
אֵילוּ בְרָכוֹת שֶׁאֵין חוֹתְמִין בָּהֶן?
הַמְבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת וְעַל הַמִּצְווֹת,
וּבִרְכַּת הַזִּמּוּן, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
רַבִּי יוֹסֵה הַגְּלִילִי הָיָה חוֹתֵם בַּבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן,
וּמַאֲרִיךְ בָּהּ.
הלכה ח
אֵילוּ בְרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִין בָּהֶן?
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה תְּחִלָּה וָסוֹף,
'מוֹדִים' תְּחִלָּה וָסוֹף.
הַשָּׁח עַל כָּל בְּרָכָה,
מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלּא יִשְׁחֶה.
הלכה ט
אֵילוּ בְרָכוֹת שֶׁפּוֹתְחִין בָּהֶן בְּ"בָרוּךְ"?
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן פּוֹתְחִין בְּ"בָרוּךְ",
חוּץ מִבְּרָכָה הַסְּמוּכָה לִ"שְׁמַע",
וּבְרָכָה הַסְּמוּכָה לִבְרָכָה אַחֶרֶת,
שֶׁאֵין פּוֹתְחִין בָּהֶן בְּ"בָרוּךְ",
וְאֵין עוֹנִין עִם הַמְבָרֵךְ.
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה עוֹנֶה עִם הַמְבָרֵךְ:
"קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יי צְבָאוֹת,
מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ",
וּ"בָּרוּךְ כְּבוֹד יי מִמְּקוֹמוֹ".
כָּל אֵלּוּ הָיָה קוֹרֵא רַבִּי יְהוּדָה עִם הַמְבָרֵךְ.
הלכה י
מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת.
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:
הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה,
וְלֹא זָכִיתִי שֶׁאֶשְׁמַע שֶׁתֵּאָמַר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת,
עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים טז,ג)
"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ",
"יְמֵי חַיֶּיךָ", הַיָּמִים;
"כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הַלֵּילוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
"יְמֵי חַיֶּיךָ", הָעוֹלָם הַזֶּה;
"כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא:
וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (יִרְמְיָה טז,יד-טו)
"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יי,
וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד:
חַי יי אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
כִּי אִם:
חַי יי אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן"!
אָמְרוּ לוֹ:
לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ,
אֶלָּא שֶׁתְּהֵא יְצִיאַת מִצְרַיִם מוּסָף עַל מַלְכִיּוֹת,
מַלְכִיּוֹת עִקָּר וִיצִיאַת מִצְרַיִם טְפֵלָה.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (בְּרֵאשִׁית לה,י)
"לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב,
כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ",
לֹא שֶׁיֵּעָקֵר שֵׁם יַעֲקֹב מִמֶּנּוּ,
אֶלָּא שֶׁיְּהֵא יַעֲקֹב מוּסָף עַל יִשְׂרָאֵל,
יִשְׂרָאֵל עִקָּר, וְיַעֲקֹב טְפֵלָה.
הלכה יא
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (יְשַׁעְיָה מג,יח-יט)
"אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ",
"אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת", אֵלּוּ שֶׁלַּמַּלְכִיּוֹת.
"וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ", אֵלּוּ שֶׁלְּמִצְרָיִם.
"הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח", זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.
מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וּפָגַע בּוֹ זְאֵב, וְנִצַּל מִמֶּנּוּ,
וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה הַזְּאֵב.
פָּגַע בּוֹ אֲרִי, וְנִצַּל מִיָּדוֹ.
שָׁכַח מַעֲשֵׂה הַזְּאֵב, וְהָיָה מְסַפֵּר מַעֲשֵׂה הָאֲרִי.
אַחַר כָּךְ פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ, וְנִצַּל מִיָּדוֹ.
שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה הַנָּחָשׁ.
אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל,
צָרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת.
הלכה יב
כַּיּוֹצֵא בָּהֶן: (בְּרֵאשִׁית יז,ה)
"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם,
וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם",
כַּתְּחִלָּה הֲרֵי אַתְּ אָב לַאֲרָם,
עַכְשָׁו הֲרֵי אַתְּ אָב לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
"כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ."
הלכה יג
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (בְּרֵאשִׁית יז,טו)
"שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי,
כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ."
כַּתְּחִלָּה, הֲרֵי הִיא שָׂרָי עַל עַמָּהּ.
עַכְשָׁו הֲרֵי הִיא שָׂרָה עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
"כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ."
הלכה יד
אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְקָרָא אֶת אַבְרָהָם 'אַבְרָם',
אֵינוֹ לִגְנַאי אֶלָּא לְשֶׁבַח;
לִיהוֹשֻׁעַ 'הוֹשֵׁעַ', אֵינוֹ לִגְנַאי אֶלָּא לְשֶׁבַח.
הוּא אַבְרָם עַד שֶׁלּא נִדְבַּר עִמּוֹ,
וְהוּא אַבְרָהָם מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ.
הוּא הוֹשֵׁעַ עַד שֶׁלּא נִכְנַס לִגְדֻלָּה,
וְהוּא יְהוֹשֻׁעַ מִשֶּׁנִּכְנַס לִגְדֻלָּה.
"מֹשֶׁה מֹשֶׁה", "אַבְרָהָם אַבְרָהָם",
"יַעֲקֹב יַעֲקֹב", "שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל",
כֻּלָּן לְשׁוֹן חִבָּה, לְשׁוֹן זֵרוּז.
הֵן הֵן עַד שֶׁלּא נִדְבַּר עִמָּהֶן,
וְהֵן הֵן מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמָּהֶן.
הֵן הֵן עַד שֶׁלּא נִכְנְסוּ לִגְדֻלָּה,
וְהֵן הֵן מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לִגְדֻלָּה.
הלכה טו
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (תְּהִלִּים עו,ג)
"וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן."
וְכִי מָה רָאָה הַכָּתוּב לְהַחְזִיר לָהּ שֵׁם הָרִאשׁוֹן?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה לב,לא)
"כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר
יָכוֹל אַף עַכְשָׁו הֲרֵי הִיא בְּאַף וּבְחֵמָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תְּהִלִּים סח,יז)
"הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ
הֲרֵי הִיא בְּחֶמְדָּה וּבְתַאֲוָה.
מְלַמֵּד שֶׁכִּפֵּר לָהּ חָרְבָּנָהּ.
וּמְנַיִן שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה חוֹזֶרֶת לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה הַר?
שֶׁנֶּאֱמַר:
"וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ",
מצינו כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם, קרויה הַר,
הָא אֵין הַשְּׁכִינָה חוֹזֶרֶת לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה הַר.
וְאוֹמֵר: (בְּרֵאשִׁית כב,יד)
"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יי יִרְאֶה,
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יי יֵרָאֶה."
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים קלז,ז)
"זְכֹר יי לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם."
אֵימָתַי?
כְּשֶׁיֵּעָקְרוּ יְסוֹדוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה:
"הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ."
מתוך ויקיטקסט. הטקסט מוגש בכפוף לרישיון Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0; ייתכן שיש תנאים נוספים. ראו תנאי שימוש לפרטים.
החיבור שמשלים ומוסיף על המשנה ולעיתים המקור לחומרים שבה.
רקע
ברוב מהדורות התלמוד עשוי הלומד למצוא בסוף כל כרך חיבור הקרוי "תוספתא". חיבור זה אלינו מכתבי יד בימי הביניים והוא דומה למדי למשנה וערוך במתכונתה. בדומה למשנה, גם התוספתא מחולקת לסדרים ולמסכתות, ובמידה רבה סדר ההלכות בתוספתא מקביל לסדר ההלכות במשנה. מהי, אם כן, התוספתא, ומהו היחס בינה לבין המשנה?
ההקשר ההיסטורי
לשונה של התוספתא מלמדת כי נכתבה בתקופת התנאים. בימי הביניים סברו כי את התוספתא ערכו ר' חייא – חכם שחי בתקופת המעבר בין התנאים לאמוראים, ותלמידו – ר' הושעיא. החוקרים שוללים עמדה זו וסבורים שאין לדעת מיהו עורך התוספתא. הדמיון בין התוספתא למשנה עורר מחלוקת בין החוקרים לגבי זמן עריכתה המדויק – האם קדמה למשנה או שהיא מאוחרת לה?
רעיונות מרכזיים
התוספתא כוללת אוסף של ברייתות. מקור המילה "ברייתא" במילה הארמית "בר" = חוץ. הברייתות הן מקורות תנאיים שנותרו מחוץ למשנה שבידינו, משנה שערך ר' יהודה הנשיא. אם כן, התוספתא היא האוסף הגדול ביותר של ברייתות, אם כי יש ברייתות אחרות המופיעות בתלמודים ובמדרשי ההלכה.
כאמור, התכנים שבתוספתא דומים לאלו המופיעים במשנה. גם בתוספתא שישה סדרים המחולקים למסכתות, וגם בה דיונים, דעות ומחלוקות בענייני הלכה, לצד דברי אגדה – סיפורים ומעשי חכמים. היקפה של התוספתא גדול מזה של המשנה ולא פעם דברים המופיעים במשנה בקיצור זכו להרחבה בתוספתא.
כדי שנוכל להבין את התוספתא עלינו להבין מה תפקידה ומה יחסה אל המשנה. פירוש המילה הארמית "תוספתא" הוא תוספת. שם זה משקף תפיסה שלפיה התוספתא היא תוספת למשנה והיא נועדה להרחיב את המשנה ולבארה. לפי גישה זו, התוספתא נערכה לאחר המשנה. יש הסבורים כי ערך אותה תלמידו של ר' יהודה הנשיא ויש המאחרים את זמן עריכתה לראשית תקופת האמוראים. אולם קשה לקבל עמדה זו כפשוטה: לעתים סדר ההלכות בתוספתא שונה במעט מזה המופיע במשנה ולעתים ההלכות המופיעות בתוספתא זהות לאלו המופיעות במשנה. לפיכך קשה להניח שכותבי התוספתא הכירו את המשנה כצורתה ובאו רק להוסיף עליה.
דעה אחרת גורסת כי כותבי התוספתא הכירו גרסה אחרת וקדומה יותר של המשנה, ולה הוסיפו. לפי עמדה שלישית, התוספתא היא אוסף של מקורות המאורגנים סביב המשנה. מקצתם קדומים לה, כמה מפרשים ומרחיבים אותה ואחרים חולקים עליה. לפי העמדה הרביעית, התוספתא והמשנה הן שתי גרסאות של חיבור יסודי אחד.
השפעה והתקבלות
על אף חשיבותה של התוספתא היא לא זכתה לעיסוק נרחב כספר עצמאי. שאול ליברמן סבור שבתקופת התלמוד נלמדה התוספתא באופן סדיר כחיבור עצמאי לצד המשנה, אך בתקופת הראשונים נזנח לימוד התוספתא וכמעט לא חוברו פירושים עליה. בדורות האחרונים נכתבו כמה פירושים לתוספתא – שאול ליברמן תרם תרומה רבה וחשובה לחקר התלמוד בסדרת הספרים תוספתא כפשוטה. סדרה זו מציעה מהדורה ביקורתית של התוספתא ובה שינויי נוסח ופירוש מחקרי מקיף.
לקריאה נוספת
אפשטיין, יעקב נחום (1957). מבואות לספרות התנאים: מדרש, תוספתא ומדרשי אגדה. ירושלים: מאגנס.
ליברמן, שאול (תשט"ו). הקדמה לתוספתא. בתוך תוספתא כפשוטה (עמ' 7–12), ניו יורק: מ"ל רבינוביץ'.
פרידמן, שמא יהודה (תשס"ג). תוספתא עתיקתא: מסכת פסח. רמת גן: בר אילן.