תרגום אונקלוס
שמות טז
(א) וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וַאֲתוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְּמַדְבְּרָא דְסִין דִי בֵין אֵילִם וּבֵין סִינָי בְּחַמְשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא תִנְיָנָא לְמִפָּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם:
(ב) וְאִתְרָעָמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בְּמַדְבְּרָא:
(ג) וַאֲמָרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַי דְמִיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יָתְבִין עַל דוּדֵי בִסְרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וְשָׂבְעִין אֲרֵי אַפֶּקְתּוּן יָתָנָא לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָּלָא יָת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא:
(ד) וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מָחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָא וְיִפְקוּן עַמָא וְיִלְקְטוּן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ בְּדִיל דַאֲנַסִנוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרַיְתִי אִם לָא:
(ה) וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה וִיתַקְנוּן יָת דְיַיְתוּן וִיהֵי עַל חַד תְּרֵין עַל דְיִלְקְטוּן יוֹם יוֹם:
(ו) וַאֲמַר משֶׁה וְאַהֲרֹן לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרַמְשָׁא וְתִדְעוּן אֲרֵי יְיָ אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ז) וּבְצַפְרָא וְתֶחֱזוּן יָת יְקָרָא דַיְיָ כַּד שְׁמִיעַ (קֳדָמוֹהִי) יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְנַחְנָא מָא אֲרֵי אַתְרַעַמְתּוּן עֲלָנָא: (ח) וַאֲמַר משֶׁה בִּדְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בְּרַמְשָׁא בִּסְרָא לְמֵיכַל וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע בְּדִשְׁמִיעַן קֳדָם יְיָ יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן דִי אַתּוּן מִתְרַעֲמִין עֲלוֹהִי וְנַחְנָא מָא לָא עֲלָנָא תֻּרְעֲמוּתְכוֹן אֶלָהֵן עַל מֵימְרָא דַיְיָ:
(ט) וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן אֱמַר לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁמִיעַן קֳדָמוֹהִי יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן:
(י) וַהֲוָה כַּד מַלִיל אַהֲרֹן עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵלּ וְאִתְפְּנִיוּ לְמַדְבְּרָא וְהָא יְקָרָא דַיְיָ אִתְגְלִי בַּעֲנָנָא:
(יא) וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יב) שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מַלֵיל עִמְהוֹן לְמֵימַר בֵּין שִׁמְשַׁיָא תֵּיכְלּוּן בִּסְרָא וּבְצַפְרָא תִּשְׂבְּעוּן לַחְמָא וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
(יג) וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּסְלֵיקַת סְלָיו וַחֲפַת יָת מַשְׁרִיתָא וּבְצַפְרָא הֲוַת נְחָתַת טַלָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא:
(יד) וּסְלֵיקַת נְחָתַת טַלָא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַעְדַק מְקַלַף דַעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא:
(טו) וַחֲזוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוּהִי מַנָא הוּא אֲרֵי לָא יְדָעוּ מָא הוּא וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִי יְהַב יְיָ לְכוֹן לְמֵיכַל:
(טז) דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ לְקוּטוּ מִנֵהּ גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ עֻמְרָא לְגֻלְגַלְתָּא מִנְיַן נַפְשָׁתֵיכוֹן גְבַר לְדִי בְמַשְׁכְּנֵהּ תִּסְבוּן: (יז) וַעַבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְקָטוּ דְאַסְגֵי וּדְאַזְעֵר:
(יח) וּכְלוֹ בְעוּמְרָא וְלָא אוֹתַר דְאַסְגֵי וּדְאַזְעֵר לָא חַסִיר גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ לְקָטוּ:
(יט) וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אֱנַשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא:
(כ) וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה וְאַשְׁאָרוּ גֻבְרַיָא מִנֵה עַד צַפְרָא וּרְחֵשׁ רִיחֲשָׁא וּסְרִי וּרְגַז עֲלֵיהוֹן משֶׁה:
(כא) וּלְקָטוּ יָתֵהּ בִּצְפַר בִּצְפָר גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ וּמָא דְמִשְׁתָּאַר מִנֵהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשָׁר: (כב) וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקָטוּ לַחְמָא עַל חַד תְּרֵין תְּרֵין עֻמְרִין לְחָד וַאֲתוֹ כָּל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא וְחַוִיאוּ לְמשֶׁה:
(כג) וַאֲמַר לְהוֹן הוּא דִי מַלִיל יְיָ שְׁבָתָא שְׁבַת קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ מְחָר יָת דִי אַתּוּן עֲתִידִין לְמֵפָא אֲפוֹ וְיָת דִי אַתּוּן עֲתִידִין לְבַשָׁלָא בַּשִׁילוּ וְיָת כָּל מוֹתָרָא אַצְנָעוּ לְכוֹן לְמַטְּרַת עַד צַפְרָא:
(כד) וְאַצְנָעוּ יָתֵהּ עַד צַפְרָא כְּמָא דְפַקִיד משֶׁה וְלָא סְרִי וְרִיחֲשָׁא לָא הֲוָה בֵהּ:
(כה) וַאֲמַר משֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ יוֹמָא דֵין לָא תַשְׁכְּחֻנֵהּ בְּחַקְלָא:
(כו) שִׁתָּא יוֹמִין תִּלְקְטֻנֵהּ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא לָא יְהֵי בֵהּ:
(כז) וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה נְפָקוּ מִן עַמָא לְמִלְקָטּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ:
(כח) וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי אַתּוּן מְסָרְבִין לְמִטַר פִּקוּדַי וְאוֹרָיָתַי:
(כט) חֲזוֹ אֲרֵי יְיָ יְהַב לְכוֹן שַׁבְּתָא עַל כֵּן הוּא יָהֵב לְכוֹן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְחֵם תְּרֵין יוֹמִין תִּיבוּ אֲנַשׁ תְּחוֹתוֹהִי לָא יִפּוֹק אֲנַשׁ מֵאַתְרֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
(ל) וְנָחוּ עַמָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
(לא) וּקְרוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵהּ מָן וְהוּא כְּבַר זְרַע גִדָא חִוָר וְטַעְמֵה כְּאִסְקְרֵיטָוָן בִּדְבָשׁ:
(לב) וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ מִלֵי עֻמְרָא מִנֵהּ לְמַטְרָא לְדָרֵיכוֹן בְּדִיל דְיֶחְזוּן יָת לַחְמָא דִי אוֹכָלִית יָתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַפָּקוּתִי יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(לג) וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב צְלוֹחִית חֲדָא וְהַב תַמָן מְלֵי עֻמְרָא מָן וְאַצְנַע יָתֵהּ קֳדָם יְיָ לְמַטְרָא לְדָרֵיכוֹן:
(לד) כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמשֶׁה וְאַצְנְעֵהּ אַהֲרֹן קֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטְרָא:
(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכָלוּ יָת מַנָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְמֵיתֵיהוֹן לְאַרְעָא יָתְבָתָא יָת מַנָא אֲכָלוּ עַד דְאָתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִכְנָעַן: (לו) וְעֻמְרָא חַד מִן עַסְרָא בִּתְלָת סְאִין הוּא:
התרגום לארמית שזכה לשימוש רב לאורך כל הדורות והיום נמצא בכל החומשים.
רקע
מימי בית שני עברו על ישראל מגוון גָלויות וחילופי שלטון, ומקומה של העברית נדחק לטובת שפות אחרות. גלות בבל, למשל, דחקה את מקומה של העברית לטובת הארמית, השלטון ההלניסטי בארץ ישראל גרם להטמעתה של היוונית אצל חלקים מהעם, ולימים הייתה הערבית לשפתם של יהודים רבים. כדי להשאיר את התנ"ך ספר חי נאלצו היהודים לתרגמו. תרגום עתיק המוכר היטב עד ימינו הוא תרגום אונקלוס.
השם "תרגום אונקלוס" ניתן לתרגום משום שהתלמוד מייחס תרגום זה ל"אונקלוס הגר": "תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרוֹ מפי ר' אליעזר ור' יהושע" (תלמוד בבלי, מגילה ג, א).
ההקשר ההיסטורי
כבר בסוף ימי בית ראשון היו יהודים שלא ידעו כלל עברית ושפתם הייתה ארמית. יש להניח כי בתקופה זו נוצרו תרגומים שאפשרו ליהודים להבין את התנ"ך. אף על פי כן, התרגום הראשון לארמית המוכר לנו, תרגום אונקלוס, נכתב ככל הנראה בתקופת התנאים. המקדימים סבורים שהוא נכתב במאה הראשונה, ואילו המאחרים נוטים לשייכו למאה החמישית. מקובל שלתרגום הערוך והמסודר שבידינו קדמה שכבה קדומה יותר, שבאה לידי ביטוי בתרגום אונקלוס. נראה שביסודו נוצר התרגום בארץ ישראל, אך החוקרים סבורים שאת צורתו הסופית קיבל בבבל.
רעיונות מרכזיים
כל עבודת תרגום היא במידה רבה מעשה פרשנות. העברת טקסט משפה לשפה מחייבת את המתרגם להכריע בין אפשרויות להבנת הטקסט. לצד הפרשנות הנסתרת שבעצם מעשה התרגום, לעתים מוסיף המתרגם פרשנות גלויה כדי להבהיר נושא מסוים, ונוטל לעצמו חירות להתרחק מהטקסט שהוא מתרגם.
תרגום אונקלוס הוא תרגום של חמשת חומשי התורה, והוא מתאפיין בתרגום מילולי הצמוד למקור העברי, ורק לעתים נדירות, בפסוקים קשים במיוחד, עשה המתרגם פרפרזה כדי להבהיר את הפסוק. אף על פי כן, בכמה מקומות סטה אונקלוס בעקביות מהתרגום המילולי, בעיקר לשם הרחקת ההגשמה (אנתרופומורפיזם), כלומר תיאור האל במונחים אנושיים. כך למשל לאחר יציאת נח מהתיבה מסופר שנח הקריב קורבנות: "וירח אלוהים את ריח הניחוח ויאמר ה' בלבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה" (בראשית, ח', כ"א). אונקלוס היה מעוניין להרחיק את התיאור הפיזי של אלוהים המריח את ריח הניחוח, ותרגם: "וקיבל ה' ברצון את קורבנו של נח ויאמר…".
קו אחר המאפיין את תרגום אונקלוס הוא הניסיון להרחיק ביטויים המציגים את אבות האומה באור שלילי. כך למשל הפסוק "ותגנוב רחל את התרפים" תורגם: "ונסיבת (=ותיקח) רחל ית צלמניא".
למעט השינויים שהזכרנו, יש כמה פרשנויות והרחבות אגדיות לפסוקים. הופעות אלו מצויות בעיקר בקטעי נבואה, שירה וברכה המופיעים במקרא, אם כי קשה לקבוע אילו שיקולים הנחו את המתרגם לסטות מדרך הפשט דווקא במקומות אלה.
השפעה והתקבלות
תרגום אונקלוס קיבל גושפנקא רשמית כבר בתקופת האמוראים ונקבע כי זהו התרגום המקובל. על תרגום זה נאמר בתלמוד הבבלי "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ח'). הוא אף מכונה בתלמוד "תרגום דידן" – "תרגום שלנו". גם בדורות שלאחר מכן נותר תרגום אונקלוס מרכזי כל כך, עד שבכל מהדורות הדפוס הופיע תרגום אונקלוס לצד הטקסט המקראי. עד ימינו יהודים רבים מקפידים לקיים את המנהג ולקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" – קוראים פעמיים את פרשת השבוע במקור ופעם בתרגום אונקלוס.
לקריאה נוספת
מאק, חננאל (תשמ"ג). הפרשנות הקדומה למקרא. תל אביב: משרד הביטחון, פרק י"ג.
רבין, חיים (עורך) (תשמ"ד). תרגומי המקרא. ירושלים: ביאליק, פרק ב (עמ' 8–18).
רפל, דב (תשמ"ה). תרגום אונקלוס כפירוש לתורה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
שנאן, אביגדור (תשמ"ז). עולמה של ספרות האגדה, תל אביב: משרד הביטחון, פרק ט'.