הוא הלך בשדות / משה שמיר

[…]

והנה אטל!

וכמובן אינה הולכת לבדה אלא צופנת, מהעבר השני של הוייתה הפוסעת, איזו נערה שחורה בכחול, מסתירה אותה מתחת לזרועה הימנית, דוחקת את ראשה לתוך מתנה כאשת-חיל, הנושאת סל של כביסה אל התליה.

אילמלא שחם כל כך היה אורי מחייך. אטל, לעולם עם אחת טפלותיה צמודה אליה וחבוקה באהבה רבה. הנערה צייצה:

"זה אורי", ולא יספה.

ואילו אטל פרצה בחיבוקים:

"אוריק! נו, הביטו עליו! הרי כולנו מחכים לך! אלה כל המיטלטלים שלך, ככה חיית שם שנתיים? מנטשנסקינד?! הקומוניסטקות שלנו! ומה שלומך, אוריק? נעשה לכם כבר מסיבה משותפת. את רואה, נועה-נועיק – את רואה? וילי נוסע ואוריק בא. תמיד יהיה לנו כהנא במשק…ולאן אתה עכשיו? עוד מקום לצהרים…מה השעה?"

אטל היתה מאושרת מאוד. היא חיבקה את אורי, אוריק, רורי, שהיתה מטפלת ראשונה שלו, שהיה מטופל ראשון שלה.

רכה מדי, חמה מדי, חביבה אבל לא נעימה. אורי תיקן את התרמיל על שכמו ונשמט מחיבוקה. ניסיון נוסף מצדה, מהיר, פזור-רוח, נדחה ללא ערעור.

"אז עם אילנה הגעת. באמת מזל. לי אף פעם לא יוצא לפגוש את אחד הנהגים שלנו בדרך. הא, עכשיו אני יודעת…הוא הרי הוביל את הנוער לכנרת. משם הם יוצאים לטיול. הנוער של וילי…הם יצאו לטיול-גמר, לסיום השנתים".

"גם וילי יצא אתם?" התרעומת, שהאטה את מירוץ המלים, הכניסה שתיקה ממושכת בין ה"גם" ובין הבאות אחריה. גם…וילי יצא אתם? איך זה, הגידי, אטל, אטל שעשויה היית להשיב לי כל-כך הרבה תשובות בחייך.

"אטל!"

העבירה את אורי למדרכה אחרת והם נכנסו לשכונה צחה של צריפי רוקים קטנים, מטופחי-גינות ומשעולים.

"לא. וילי לא יצא. הוא הרי מחכה להודעה כל רגע. הוא לא יצא אתם. הוא גמר אתם לפני שבוע-שבועיים. וילי עובד היום, אינני יודעת – ודאי אינו עובד. מתכונן…אצל רותקה בחדר מהפכה. אתה תניח אצלי את התרמיל. אחר-כך תגש לאכול. אחרי הצהרים תנוח אצלי. אני עובדת עד שמונה. תתקלח ותנוח אצלי. תקח לבנים בקומונה. בוא לכאן. זהו החדר החדש של הרופא. יש לו רדיו. מקשיבים לפעמים. תוכל לבוא לשמוע דרישות שלום מוילי בפינת החייל. הא? הא? – נו, מה תאמר, שוב היה אצלי מישהו מהילדים…הם או שהופכים לי את החדר או שמביאים פרחים. הנה, לא חשוב, בין כה וכה עדיין לא שטפתי את הרצפה. שב!"

אורי ישב בכורסת-בד, תרמילו בין רגליו, ומולו, על המיטה הנמוכה כדרך הספות, ישבה אטל קורנת, מטפיחה שפתותיה, אומרת לשאת נאום חדש.

תפוחים ובקבוק של סזאן והנערה האלמונית הלבנה, מן הסינה כמדומה, תלויה על הקיר כמו צלחת. על החלונות וילאות גסים ושוליהם רקומים צבע אחר. החיפוי המעובה של הספה עשוי דוגמת הוילאות ואחר-כך הכורסה שעליה אתה יושב. על השולחן מפה וקנקן בלא פרחים. ספרים בגרמנית, פסיכולוגיה מסתמא. כשהיה כועס על אטל, על המחנכים, על נואם, היה דומה לו שאת החוכמה הזאת האחרונה המכעיסה לקחו מספר גרמני, בעל כריכה ירוקה ואותיות מעוקלות, תרבות חתומה עד כדי פחד.

הקולות הממלאים את החצר ממלאים אותה תוך ריתוי ורגש כבוד: הם משיירים מקום רב, מרווח בשביל אור השמש הגדול בעצמו, במילואו, בשלותו. עוד מעט יצלצלו לארוחת צהרים.

"וילי, כמו תמיד, אינו עוזר לה כלל. מסתובב כל היום במשק בבגדי עבודה. ויליק, אמרתי לו, תראה, תגש לראות. אולי אין דברי הצמר לפי מידתך. תראה מה מכניסים לך שם למזוודה. ואומרים שהכינו לו איזו מתנה, הפתעה…".

רצון פתאומי לקפוץ מן המקום, למצוא את וילי, לאחוז בידו, למשוך אותו אל חדרה של רותקה, שיהיו יושבים שלשתם יחד. תסלק רותקה אמא את המזוודות אל מתחת למיטה, וילי ישב על סף החדר ויחלוץ את נעלי עבודתו, אורי ישקע בצעצ..חה-חה. הבלים, לעזאזל, אבל העיקר עודו מלחץ בין צלעותיך כמכבש: פעם אחת שלשתינו יחד. בוא, וילי, בוא. –אמא!

"אז אתה מבין, רורי, כזהו אבא שלך. והנה אוהבים אותו כולנו בקיבוץ…"

חדר של רוקה.

הצלצול!

אורי קם והניח לאטל שתסתרק ותתקן את המטפחת הלבנה של שערה. היא הקפידה בידים חופזניות על החיפוי וישרה את פניו. חייכה אל אורי כך שפתאום הרגיש כי מה-זה-אתו הרי לא שמע מלה ממה שהיתה מסיחה כל העת.

"אחרי האוכל תבוא לנוח כאן. אני עובדת כל אחרי הצהרים. הנח, הנח את התרמיל".

יצאו הולכים פוסעים לחדר-האוכל. אנשים נפגשו להם בדרכם: "אורי – שלום. מה שלומך…אורי…אורי – מתי הגעת…אורי, תן יד!"

אטל הלכה לה למטבח הקטן וה"פראגו" עמד באותו מקום בו זנח אותו אורי לאחרונה. נותן את ראשו, אם אין אילנה מבלה עתה עם אילנה הקטנית.

ככל שקרב לחדר-האוכל רבתה והלכה מלאכתו, ככל שרבו השאלות דמו והלכו לאלה שקדמו להן. ובכל-זאת יש אנשים שלבך ממש קופץ לקראתם. ידידים סתם, אבל לכל העומק. עומד אורי לפני חדר האוכל וידידיו אינם מניחים לו להיכנס. ומי שוהה על ידו ואינו מניחו בכלל? השבאב! אחדים מן הצעירים נשארו בבית (כולם במוסד, במשמר-העמק, בבית ישנם רק מועטים). עומדים ליד אורי ונהנים עמו מן הפגישה הנמשכת ונשזרת ללא הפוגות. עוד יד ועוד כתף, עוד חיוך ועוד קריצה. רפתנים ותיקים, עגלונים, מזכיר המשק, מטפלות ומורים – כולם.

"יאללה- בוא לאכול".

"אתה כאן תלחץ ידים – ושם יגמרו לך את הקציצות…"

אורי נכנס עם אשכול של חבריא ועמד בתוך חדר-האוכל. מירי, חסרות פה כפות! מרק מהביל אל התקרה, הודעות המזכירות על נעץ שנשמט. לדיאטה מנקשים וקוצבים כף של תפוחי-אדמה מדויסאים והבשר שם חיור, כבעלי הדיאטה עצמם. היכן יכול להיות וילי עכשיו? – איך הזדקנה מירי! שלום, תיכף אשב. טוב. הנה וילי!

הוא היה משוקע בדייסת קטניות ובאשת-שיחו. היא צחקה פתאום, סתם-חייקה-אחת מעובדות הקומונה בסינר לבן ומצנפת צחורה. וילי היה לבוש בגדי עבודה, אכל את הדייסה בסבר תנועות שאינו מחכה לאיש.

אורי הלך אליו. השולחן נשתתק והביט בוילי. וילי נטל פלפל ירוק מאלפס הציבור. אורי הניח עליו יד ברכות ומיד חשש שלא הרגיש בה כלל. הוא חש את עצמות הכתף בין אצבעותיו ואת קמטי החולצה העבה.

"הי!"

"או—רי! נו, מה תגידו, בוא! רגע…כך, אוריק – ומה שלומך? מתי הגעת? ואני רציתי לנסוע אליך הערב. לקחת את ה'פורד' ולגשת אליך. ראית את רותקה כבר? אורי. חה-חה – לא שמתי לב איך ניגשת. סיפרתי בדיחות ובלעתי שעועית. נו, בחור, עוד לא אכלת, מה? בוא נשב. נקח מקום חדש…לא יאכלו אותי בשל כך…יש לשנינו חצי תריסר תאבונים. נו, מה תגידו?"

האב ובנו פרשו לשולחן חדש, ווילי חבק את כתפו של אורי וקרב אליו מאוד.

"אז מה אתה מספר, תכשיט?"

"מה מספרים שהתגייסת?"

"אל תאמין להם. אבל הפעם זה נכון. מירי, שתי מנות בבקשה. מה? מתרגלים לסגנון של חוץ-לארץ, מה? קשה להסביר…"

"גמרתי היום את כדורי…"

"כן, אני יודע. תעודה קיבלת? – ובכן – קיבלת? טוב מאוד. לך הסק בה את התנור. נסתיימו השנתיים, מה? ואתה לא רצית לצאת".

"הנוער שלך יצא לטייל?"

"כן, גמרתי אתם כבר לפני עשרה ימים. רותקה אינה אוכלת כאן בצהרים, כרגיל. אוכלת עם הכיתה. הנה שוב קציצות. מירי – ופודינג בשבילי אין לך?"

מנות וסועדים חברו עליהם מסביב. אפשר שהיו מרוצים בכך. אורי פכר בסכין ומזלג, רידד את קציצתו, יצק לה רוטב – וסייע בפת. וילי לא שכח את חובתו לפלפל הירוק. הוא מצא לו פלפל מרבק עסיסי, רענן ומעוגל והתחיל נכנס בו חוצץ.

וילי אותת לאורי אותות חיבה רכים מועטים. יצק לו מים בספל שנבחר בשקידה (אף אוגן נמצא לו), קלף לו אשכולית מצומקת, פליטת מחסן הקירור והניחה פלוחה לפניו, התקין לו את חולצתו על ערפו. אורי השיב בשאלה:

"אז מה, אבא, כבר נשבעת וכל זה? ממש מגויס? ובינתיים עובד, הא, אבא?"

(אבא, איפה אתה עובד היום? אתה עובד על טרקטור? אבא, קח אותי על הטרקטור. אבא, נכון שאתה רוכב יותר מאבא של נורית? אז למה אבא של נורית רוכב כל היום על אצילה? אבא, תן לי קצת את הכובע שלך…)

היה הכרח לשאול עוד פעם כדי להיחלץ מן הטיט ששקע בו מבלי משים.

"מה?"

"כן", חזר וענה וילי, "אתה מרים מזלגות מהרצפה – ואני צריך להגיד לך כל דבר פעמים, הא? אני עובד קצת בקציר תירס לסילאז'. קוצר בחלקה ב'. תירס נהדר שם. מחליף עכשיו, בצהרים, את אברהם…"

"אני ארד איתך. חלקה רחוקה?"

"למה לך? תנוח יותר טוב. יורדים ב'פורד'. כבר שתים עשרה וחצי. קמנו?"

שניהם קמו ועמדו – אורי גבוה מוילי כדי חצי ראש.

"אין דבר אבא. אני יורד איתכם. הרי יכולים לגזול אותך כל רגע. מזמן לא ראיתי את השטחים. זה העיקר. אני אחזור עם ה'פורד'. כמה זה? לכל היותר שעה". (עמ' 20-16)

[…]

ה'פורד' נעזבה לגמרי. היה בה מחנק, וריפוד-העור המהוה שלה הזיע והפיק חמימות לחה. וילי ואורי נשארו לבדם, זה בכה וזה בכה. וילי הסמיך עצמו אחורה, אל דלת המכונית. אורי, שיכל ידיו על הריפוד שלפניו, הציץ במחוג-הדלק השחרחר והעבה, נימנם.

"אז מה, אורי?"

"אין חשק לרדת. אותו סילאז' כל שנה".

"השנה תירס יפה…"

וילי הניח יד במוך למרפקו של אורי, על ריפוד המושב הקדמי.

"צריך לרדת ולקבל את העבודה…"

"חכה קצת. אל תמהר…אל תמהר לברוח".

"ממה יש פה לברוח?"

"למה התגייסת, אבא? מה הכריח אותך?"

"אורי, אורי, למה לך לעשות מזה פרובלמה? התגייסתי. אלפים מתגייסים. במה אני יותר גרוע מבן-דויד? מראובהלה? מסונקה? התגייסתי. מישהו צריך להתגייס!"

"לא ביקשו ממך! איש לא ביקש ממך. מגיע לך לנוח פעם…"

"אינני רוצה לנוח. בן כמה אני, אתה חושב?"

אורי הרגיש משחק. היו משליכים זה אל זה כדור אחד, כדור אחד בלבד, זה אל זה אותו כדור כל העת, כדור גומי מנופח, מלא אויר.

"לא היית צריך להתגייס. אם כבר – אז אני!"

אפשר היה עליו לומר: "שוב זריז אתה ממני. שוב אין ברירה בידי אלא לחקותך. מתי תשב כבר ותתחיל להביט בי כיצד אני מטלטל ענינים בעולם הזה?"

"אני, למשל, אומר שדוקא לא אתה. לא הספקת להיות חבר בבית. אבל לו התגייסת לא הייתי אומר לך מלה".

"אתה רוצה שגם אני לא אומר לך מלה? בסדר. אבל אני אינני מבין מה פה בכלל התרחש אצלכם, אצלך אני מתכוון ואצל כולם. אני, למשל, בטוח, כי הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עכשיו הוא לשבת בבית, לעבוד בבית, לשבת בגת-העמקים…לא הייתי הולך להרוס את חיי בשביל המלחמה הזאת. אינני יודע, קשה לי להסביר לך את זה. חשבתי שנבלה סוף סוף כמה שנים ביחד…"

וילי הניח ידו על מרפקו של אורי ותחב את אצבעותיו אל מתחת לשרוולו, מקום שעורו קריר יותר ובשרו רך וחלק. הוא חפן את קיבורת זרועו באגרופו ולחץ אותה לחיצה חזקה וממושכת.

"אוריל'ה, – אל תדאג. יבוא יום לשיחות ארוכות. אני חושב שלא תיעלב – אבל עד היום אתה רואה את כל עניני החיים והקיבוץ רק מצד אחד. בכמה דברים הבחנה יותר טובה ויותר מדוקדקת, ובכל זאת הבחנה של ילד, הבחנה של שתיל. תאר לך איך רואה את המטע הנוטע ואיך רואהו אחד השתילים. יש קצת הבדל, הא? השתילים אינם זזים מן המטע אף פעם. הנוטע הוא יצור זזני מאוד. אך הוא תמיד חוזר עם השקאה, זיבול, עיבודים, טיפולים חדישים…".

מלהקת הפלחים באו קריאות אל וילי. אהרונצ'יק ועוד מישהו קרבו אל ה"פורד". הגיעה שעת החילופין. וילי קם לצאת.

"משל ישן נושן – אתה מבין. אבל עוד שוה משהו. ואתה, אורי, שסברה אתה, צפצף עלי ועל המשלים שלי. נו, אני יורד לעבודה. אינך רוצה לרדת?"

"לא, אני חוזר אתם עכשיו. עייף. נשכב קצת לישון ובענין הזה עוד אינני מסכים אתך".

"עזוב את 'הענין הזה'…תנוח קצת – זה יותר חשוב. אם נגמור היום מוקדם איכנס להעיר אותך. אתה ישן אצל אטל, הא? כשתקום תגש אל רותקה, אורי, אל אמא…"

ומרחוק:

"שלום, אורי, תישן טוב".

"שלום. —איזה חום אצלכם. נוסעים?"

וזה כבר אל אהרונצ'יק ואברהם שבאו והתחילו מתעסקים אצל ה"פורד". (עמ' 28-27)

[…]

אורי חפז אל המקלחת. בדחיפת-ברך נקרעה לפניו הדלת ומיד – מסובנת, שעירה, מזיעה, שטופת-זרמים, רוחשת, מקובקבת, לחה, מקציפה, ערומה, בתחתונים, בגופית-עבודה אפורה או בלעדיה. עם צריבות של מלח לבנות בחמוקי זרוע ושרירים, זועפת, נושמת בחטיפה ובנשיפה מתחת לסילוני מים, אנוכיית ורכת-לב להשאיל פלח-סבון או קבקב, מלהגת, מזמרת, שורקת פאסאג'ים תוך סקאלות כרומאטיות של שופן, מסרסת כללי-דקדוק, עזפנית – דהרה לקראתו שאגה אחת: – "תסגור את הדלת – מי שם?"

מתמיה – שעה כזאת ומקלחת גדושה? אך מיד עמד אורי על טיב הענינים. פסח היה כאן עם כל הטפליא שלו, כובשי-התירס ממגדל הסילו.

הוא עצמו עמד מול הראי וסיבן את פרצופו בכוונה רבה, כאילו ביקש לדחוס מעט סבון אל מתחת לעורו פנימה. גלימת-רחצה מושלכת לו על כתפיו ומתנפנפת עם כל תנועה ותנועה. החבריא שאגו מסביב, רובם מן התלמידים, מחנה-העבודה, אינם נזקקים עדיין לגילוח, ומיעוטם כל מיני אסופי-חצר ונידחי-ענף שנתלקטו ונעשו תחת ידיו של פסח קבוצת-הסילו של העונה.

אורי היה מחבב ומכבד את פסח. משהניח את כליו וחלץ את כלי-הגילוח קרב ועמד אצלו מול הראי.

"שלום, פסח".

"מי זה? – הו, אורי! שמעתי שהגעת. אברהם סיפר. אז שלום-שלום. נו, אני באמצע הגילוח. מה נשמע?"

אורי שיטח את כליו על כנם והטפיח פניו במים.

"אין מים חמים, הא?"

"תשמח אם יהיו לך בחורף".

המקלחת אינה שאלה בכלל לכובשי הסילו. לא רק שהגוף כולו קולח קילוחים מלוחים וצובטים, ולא רק שהגרון, האף, האזניים מלאים אבק-קש דק ועוקצני, אלא שהנשמה עצמה כאילו נסחטה ממנה טיפה אחרונה של לחלוחית, בלי המקלחת – אהה, טוב, לעזאזל, איזה מים נהדרים אצלנו, רגע, תן עוד קצת, תן לעמוד קצת תחת הזרם! – בלי המקלחת היתה הופכת חררה שדופה נושלת וגוועת. עליזים מכל היו התלמידים. הטיחו זה בזה נתחי-סבון, התנדנדו על הקורות המבריחות, התיזו מים…יום-עבודתם נסתיים לפי שקצבתו היתה קצרה יותר. אחרי הצהרים יבואו במקומם כל הגיוסים והמתגייסים למיניהם – עובדי הענפים שיקדימו משום כך לחזור, מטפלות בתי-הילדים, שני מזכירים וחצי-גזבר, כל אלה יתלקטו, יכרכרו על-פני מצעי-התירס הנשפך, יחוללו הוי של ותיקים, יגידו שבחי הסילאז', יאמרו תהילי הרפת…

פסח התחיל מנגב את כליו ואורי הציץ בו – חושש להפסידו.

"הגד, פסח…"

"נגיד, נגיד…"

"גמרת לעבוד?"

"להיום מספיק. התחלנו בחמש. חשבתי לתת מנוחת-צהרים יותר גדולה, החום הוא זועה שם בצהרים".

"אז מה? – הולך לנוח?"

"מי לנוח? – עכשיו יש לי חצי יום סידור-עבודה הרי. רשימות, סיכומים והתכנית של מחר. ישיבה בחמש…חיים, הא? סדרן-עבודה! שלא תפול בפח הזה אף פעם, אורי!"

"מה אתה רוצה? מזמן כבר לא הייתי סדרן".

"מה מזמן?! לפני ארבע שנים. בדיוק ארבע שנים. זה מזמן זה?!"

אורי זכר.

עדיין למד במוסד – ופסח גייס את כל השבאב לדילול תירס. מבעוד לילה קם והכין את עשרות המנות. עם בוקר רתמו ובשתי עגלות – אחת הוא עגלון והשניה אורי – יצאו לשטחים. זימר להם בדרך, הלהיב את מצב-רוחם עד שגעון, על התירס הסתער עמהם ואיש לא היה משיגו. קצר-קומה היה וזריז וממולח במלאכת הדילול. עוד לא תהו כה וכה – וכבר ישבו לפת-של-עשר. שתו מיץ קר ולעטו פרוסות גדולות מרובבות ריבה.

אחרי הצהרים קרא פסח את השבאב להתחרות. אורי היה הבכור. וזו אחריות! איך רץ! וזכור: כלב מי שרץ סתם! רוץ ודלל, רוץ והקפד ודלל!

פסח "לקח" אותו כל הזמן, החברה נשארו מאחור. כשהחשיך נפלו שניהם הרוגים על רגבי האדמה המקולטרת וכבשו פניהם בשתילים רעננים של תירס.

בדרך הביתה חייכו זה אל זה כל העת ובחדר-האוכל, בלילה, העביר פסח את הרינה כי אורי "לקח" אותו בדילול. הילדים היו מסיחים בתחרות יומיים-שלושה. אמא אמרה ששטות היא. להעמיד נער רך במבחן כל-כך קשה, אמרה, ולמה?

פסח עבר אל תאי המקלחת. אורי חיסל את כלי-גילוחו ועבר שמה גם הוא. הנערים התלבשו במהומה רבה. הסתפקו בגופיות כולם וברגלים יחפות יצאו, הורסים ונדחקים, מן המקלחת לחדר-האוכל, לארוחה.

אברהם היה מתקלח לאיטו וסבון רב ועבה גולש אט על-פני גופו הרך. פסח עמד מתחת לזרם המים, קטן-קומה, מגויד, שעיר בהפתעות-הפתעות, קרח במין קרחה שזופה-חומה כאגוז בשל ופריך.

אורי פתח גם הוא את זרם המים ונמצאו שלושה גברים מתקלחים בבת-אחת.

אורי: "מה המצב בפלחה, פסח?"

פסח: "סילאז' אתה רואה! שאל את אברהם!"

אברהם: "אורי היום ברוגז!"

אורי: שתיקה. זרם המים נפסק.

פסח: "מה פתאום?"

אורי: שטויות! ואיך הסילאז'?"

פסח: "לא רע! אתה יודע, אורי…רציתי…אני…אתה יודע…ישנם כמה ענפים…אתה למדת פלחה, לא? במה השתלמת?"

פסח מסתבן ויוצא את תאו, מתקרב אל אורי ומתבונן בו. שניהם מסבנים זה נוכח זה.

אברהם: "מצאת מה לשאול! מן השאלה הזו נתגלגל היום ברוגז קטן בינינו. מוטב אולי שאני אענה לך. אורי הוא פלח, פלח משובח ומדופלם, מן הראוי להכניסו לפלחה. מקומו יכירנו!"

פסח: (בחיוך טוב שבאמת אינו מתכוון להרע לאיש, ורק מנסה לומר בדיחה, כניסיונם חסר-האונים של טובי-הלב, שעה שהם מחליטים פתאום להעמיד עצמם עוקצניים או מסוכנים) "טוב, זוהי ההגדרה הטקטית, האסטרטגית – אבל אני רוצה תשובה פשוטה, לענין, חה-חה… נו, אברהם, מה אתה אומר?"

אברהם: "כמעט כמו דינקה. מומחיות!"

אורי: "אגיד לך את האמת, פסח, הייתי רוצה להיכנס לפלחה…אבל אינני יודע בכלל כמה אוכל להיות קבוע בענף…אתה מבין…אני קצת מגויס. יקראו לנו אולי כל שבוע. לפעמים לזמן ממושך יותר. היה כדאי אולי שאעבוד בהתחלה ככה, בענפים…שאסתובב קצת…"

פסח: "נראה, תנוח כמה ימים. תטייל קצת במשק. חופש אינך רוצה? – תקח חופש. לכבוד… (ודאי – הדבר החשוב באמת עדיין לא נאמר. מן הדין לאמרו, שהרי הוא דוחק עצמו להיאמר ולכן: ) לכבוד הנסיעה של וילי…ומה בנוגע לוילי – שמעתי שאתה עשית קצת סקנדל בענין זה".

אורי: מפסיק להסתבן. מאזין בכל מה שיש בו, לא נעים, מאוד-מאוד ובהחלט לא נעים.

פסח: "ומה שנוגע לוילי – אתה מבין, אינני רוצה להיכנס לענין. הייתי יכול להגיד לך שנים-שלושה דברים אולי גם קצת ממה שאמרתי לו עצמו. אתה יודע שוילי אינו נתון למעשה, כמו שאומרים, למרות הקיבוץ. אתה אינך יכול לבוא ולצעוק סתם: נתתם לו, שלחתם אותו, הסכמתם שילך! לא, לא…זה לא בדיוק ככה. אך יש בינינו כמה חברים שברור ביחס אליהם, כי מצבם הוא כזה או אחר, למשל: והם כבר מעבר לדיונים, למשל. למעשה, כלומר, להלכה זה אחרת. ואינך יכול להאשים ביחס אליהם את הקיבוץ, מבין? הא לך דוגמה: יציעו פעם את אברמק להחלפה באחד הענפים? לדוגמה. או את ברושי – יהיה מי שיציע, למשל, לברר מה מצבו בסידור-העבודה? – לא יהיה. וזה אולי טוב ככה. למה לנו צרות בסידור-העבודה? – הרי האנשים האלה מועילים. הם באמת מועילים. זו איננה שאלה בכלל אם הם מועילים, אתה מבין?"

ואחרי הפסקה של זרם-מים עז מופיע שוב פסח רטוב, מגשש אל מגבתו, פורע את ראשו. ממשיך: "וילי הוא כזה. כשהוא בא ומודיע בקיבוץ שהוא נוסע לטהראן להביא נוער – יאמרו לו משהו? – ואם הוא נוסע לארגן איזו מגבית בעיר – יאמרו לו משהו?

"ואם – תשמע ואל תתרגז, כי אתה יודע שפסח אומר לך זאת – ואם הוא סידר את אורי בנו בכדורי בלי תשלום ובהנחות גדולות – כעסנו עליו? לא. הסכמנו שאורי יהא עוד שנתיים מחוץ לבית".

שלושת הגברים היו מתנגבים עתה בשפשוף נמרץ ובהכנעת-גו זה כנגד זה. אורי ואברהם ראו שלא לאבד מלה.

"וילי בא והודיע למזכירות החברתית שהוא נשבע. אז מה? אגיד לך – הקיבוץ נראה בית-עבדים רק לאלה שאינם חברים בו, בשביל וילי הקיבוץ הוא בית. יש לו חירות מסוימת – שהיא איננה הפקרות. בשום אופן איננה הפקרות – בכל-זאת לא הייתי נותן אותה בידי כל אחד, אפילו לא בידי אורי או נועה או אפילו לא בידי אברהם גורן מפני שמי-יודע בידיהם היא יכולה ליהפך הפקרות. אתה מבין?

"וילי הוא אחד מאלה העושים את הקיבוץ יום-יום. ויש לו פינה חשובה מאוד משלו, והוא עשה הרבה מאוד, ולפעמים גם משפחה במשבר, המשפחה האידיאלית ביותר אולי. ואם וילי הולך לכמה זמן לצבא, אגיד לך את האמת, אנחנו באמת מרוצים מהענין. אבל זה לא סקנדל – זה להיפך! זה יפה! הרגשנו שאחד מהחברה ותיקים צריך ללכת, אחד מאתנו, מהגרעין הראשון, אחד מאלה – אז נרגיש קצת יותר בטחון שהענינים שם ילכו בסדר. יהיה שם מישהו עם ראש צונן, בחור מבין ענין. ואם מכיר אתה את וילי תהיה בטוח שהוא רק יבוא – מיד יהיה שם הקנאקער הראשי ודוקא ככה טוב; יארגן תרבות ושביתות-רעב ועניני דגלים, ואוכל, ומשכורת, וחופש – אנחנו מכירים אותו, סמוך על וילי, אורי; שלא יבייש לא אותך ולא אותנו.

"אז מה רציתי לומר? זהו מה שרציתי לומר. במה שנוגע לוילי – אל תחשוש ובעיקר אל תעשה סקנדלים בחצר ולא לאהרונצ'יק ולא לאברהם. מפני שאהרונצ'יק אחר-כך לא יישן כל הלילה ויקלקל חמש מקצרות בגללך, ואברהם – הו, על אברהם אל תשאל! חה-חה…"

זה היה חדש. הכביד כמגבעת טיפשית על הראש. הגרוע בדברי פסח היה שהנה, כביכול, עשה הוא סקנדל בחצר לאברהם ואהרונצ'יק; ואברהם היה עתה שותק ומתלבש כאילו באמת עד עכשיו לופת ומחנק בו אותו עלבון. משמע, יש להבין שנשתנו כמה דברים. אין הוא שוב אותו תינוק הרוצה להכעיס את הגדולים ורץ אחריהם וקורא "בה-בה, בה-בה!" והללו נוזפים בו כביכול ומרקעים כביכול ברגלם נגדו – אלא מלה שלו היא מלה ושוקלים אותה ומהרהרים בה. ואולי אותה כניסה שהחמיץ אותה, שחשב יקבלוהו במצילתים ובתופים, הנה זכה בה מצד אחר לגמרי: שנכנס בבת-אחת לתוך עולם דיוניהם, לתוך שיחה רצינית הדדית של רעות, לתוך כך שבשעה שיאמר מלה מרה – תהא מרתה מחלחלת באמת ומעמיקה ונוקבת.

אברהם התלבש ויצא מן המקלחת, ופסח עסק תוך גניחה מאומצת בביריות גרביו. ודוק, שדוקא מראהו שהיה עתה, כתמיד, כל-כך צנום, לא-חברהמני, מרושל ועם זאת קצת בעל-ביתי – דוקא אותה התעסקות נואשת בביריות ואותה קופסת-פח מטושטשת של סיגריות פשוטות העוברת מכיס לכיס, כל אלה עשו את פסח גיבור וקורן באיזו משמעות צנועה שהיא, היית אומר, למד-ווית. כאילו גבורת-המשק מתרכזת ומצטמצמת דוקא בסדרני-העבודה היגעים הללו, אנשים שיש להם קצת יותר זכויות וקצת יותר עצבים, ונשותיהם העייפות והמגוידות המכינות חבילות לשעה הנאותה תמיד. כאילו הגבורה מתרכזת בדאגה האטית והיומיומית למילוי מאתיים-שלוש-מאות צנצנות הלבן, מתרכזת דוקא באלה שאינם מתרגשים כל-כך מהליכתו של וילי ואוהבים אותו בעמקי-לבם.

דוקא באלה שאינם מתרגשים כל-כך… (עמ' 42-36)

מתוך: משה שמיר, הוא הלך בשדות, עם עובד תשל"ג, עמ' 20-16, 28-27, 42-36

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם

ספרו של משה שמיר מתאר קורות חייו את הצבר הראשון זה שאינו מי שהגיע משם מהגולה אלא מישהו אחר.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת