ספר היובלים
פרק א
ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחודש השלישי בשישה עשר בו וידבר ה׳ אל משה לאמור:
עלה אלי פה ההרה ואתנה לך את שתי לוחות האבן, והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם:
ויעל משה אל הר האלוהים וישכון כבוד ה׳ על הר סיני ויכסהו ענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן:
וירא את כבוד ה׳ כאש אוכלת על הר סיני בעלותו לקחת את לוחות האבן והתורה והמצוה, על פי ה׳ אשר אמר אליו עלה אל ראש ההר:
ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ויורהו ה׳ את אשר היה ואת אשר יהיה:
וילמדהו את חלוקת הימים, על פי התורה והעדות לאמור:
הסכת את כל הדבר אשר אנכי דובר אליך וכתבהו על ספר, למען ידעו דורותיהם כי עזבתי אותם על כל הרעה אשר עשו כי סרו מן הברית אשר אנוכי כורת היום ביני וביניך בהר סיני לדורותיהם:
והיה כי תמצאן אותם רעות רבות וצרות וענה הדבר הזה לפניהם לעד, וידעו כי צדקתי מהם בכל משפטם ובכל מעשיהם וידעו כי הייתי עמהם:
ואתה כתוב לך את כל הדברים אשר אנכי דובר היום באזנך, כי ידעתי את מריים ואת עורפם הקשה בטרם אביאם אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעכם אתן את הארץ זבת חלב ודבש:
ואכלו ושבעו ופנו אל אלהים אחרים אשר לא הצילו אותם מכל צרתם:
ונשמעה העדות הזאת והיתה להם לעדה, כי ישכחו את כל מצוותי אשר אנכי מצוה אותם:
וזנו אחרי שיקוצי הגוים וגילוליהם ועבדו לאלוהיהם והיו להם למכשול צרה וצוקה לפח ולמוקש:
ורבים יאבדו וילכו שבי לפני צר וייפלו ביד אויביהם, עקב אשר שכחו חוקותי ומצוותי ומועדי ובריתי הפרו:
ואת שבתותי וקדשִי אשר הקדשתי בתוכם, ואוהלי ומקדשי אשר הקדשתי בארץ לשכן שמי שם:
ועשו להם מצבות אבן ופסילי עץ והשתחוו להם לחטוא בנפשותם, וזבחו בניהם לשעירים ולכל מעשי תעתועי לבבם:
ושלחתי להם עדים להעיד בם והמה לא ישמעו וימיתו את עדי:
וגם בשומרי תורה יתגרו והמיתום, ועל תורתי יפשעו ויעשו הרע בעיני:
ואנוכי הסתר אסתיר את פני מהם ונתתים ביד הגוים ורדו בהם והיו להם למוקש ואכלום, וגרשתים מן הארץ והפיצותים בגוים:
והמה ישכחו את כל תורתִי ואת כל מצוותַי ואת כל משפטַי ולא ישמרו חודש ושבת מועד ויובל ויזנחו כל משמרת:
ואחרי כן ישובו ופנו אלי מקרב הגוים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם:
וקבצתי את נדחיהם מתוך הגוים, והמה ישובו ובקשו פני ונמצאתי להם:
והיה כי ישחרוני בכל לבבם ובכל נפשם אטה להם שלום רב בצדקה, ונטעתים לצמח מישרים[1] בכל לבי ובכל נפשי:
והיו לברכה ולא לקללה, והיו לראש ולא לזנב:
ובניתי מקדשי בקרבם ושכנתי בתוכם, והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם באמת ובצדקה:
ואני לא אמאסם ולא אגעלם, כי אני ה׳ אלהיהם:
(מתוך ויקיטקסט)
בימי בית שני רווחה בעם ישראל ספרות מקבילה לספרות המקרא. ספרות זו, שלא התקדשה, נקראה "ספרות חיצונית" – ספרים שנמצאים מחוץ לקנון של ספרי הקודש.
רקע
בימי בית שני רווחה בעם ישראל ספרות מקבילה לספרות המקרא. ספרות זו לא התקדשה כספרות המקרא ונקראה "ספרות חיצונית" – ספרים שאינם בקנון של ספרי הקודש. בספרות זו כמה סוגות – ספרים המספרים מחדש את הסיפור המקראי, ספרים המרחיבים אותו, ספרי מוסר ועוד.
ספר היובלים הוא ספר חיצוני והוא חלון ראווה לעולמן של הכתות שפעלו בתקופת הבית השני. בספר תפיסות קוסמולוגיות, תאולוגיות ואידאולוגיות שונות מאלה שבזרם המרכזי ביהדות, כפי שהוא מוכר לנו כיום.
ההקשר ההיסטורי
החברה היהודית בימי בית שני התאפיינה בריבוי זרמים. כיתות רבות פעלו זו לצד זו וכל אחת הבחינה את עצמה מחברותיה (תיאור מלא הומור של תקופה זו מוכר לנו מסרטם הנפלא של חבורת "מונטי פייתון" – "בראיין כוכב עליון"). לאחר חורבן המקדש נטל את ההנהגה הזרם הפרושי והוא נותר הזרם הראשי וכמעט הבלעדי.
לדעת החוקרים, ספר היובלים נכתב באמצע המאה השנייה לפני הספירה. ההלכות המופיעות בספר שונות מאוד מההלכה הפרושית שבכתבי חז"ל, ועל כן סבורים החוקרים שכתב אותו אחד מבני הכיתות האחרות.
ספר היובלים נכתב במקורו בעברית. המקור העברי אבד, ורק כשהתגלו מגילות קומראן במאה העשרים, נמצאו עמן גם כמה קטעים בעברית מספר היובלים. העותקים שנמצאו היו מפוזרים במערות רבות, דבר המלמד על תפוצתו של הספר בתקופת בית שני. גרסה מלאה של הספר מצויה בידינו רק בשפת הגעז (חבשית), וגם מקור זה אינו תרגום ישיר מעברית, אלא תרגום של התרגום היווני, שגם הוא אבד. המהדורות העבריות שבידינו היום הן ניסיון לשחזר את המקור העברי שאבד.
רעיונות מרכזיים
הספר נקרא ספר היובלים (או "היובלות") מפני שהוא מציג את ההיסטוריה ביחידות של חמישים שנה (יובל). על פי הספר, כאשר עלה משה לקבל את התורה הוא קיבל מהשמים תורה נוספת. תורה זו חקוקה ב"לוחות השמים", ו"מלאך הפָּנים" לימד אותה את משה בימים ששהה בהם על ההר. הספר מספר את סיפור ההיסטוריה העולמית מבריאת העולם ועד ליציאת מצרים, ממלא פערים המצויים בסיפור המקראי ומרחיב אותו.
כאמור, ספר היובלים משקף תפיסות שונות מאלו המוכרות לנו מעולמם של חז"ל. מחלוקת מרכזית מתבטאת ביחס לקביעת הזמן: ההלכה הפרושית קבעה את המועדים על פי תצפית אנושית במולד הירח, ואילו בספר היובלים אומץ לוח השנה השמשי. על פי לוח זה בכל שנה יש 52 שבועות בדיוק, והמועדים חלים בימים קבועים בשבוע. ראש השנה, למשל, חל על פי ספר היובלים תמיד ביום רביעי. בספר היובלים מתבטאת תפיסה שלפיה קביעוּת הזמן היא ביטוי לנצחיות החוק האלוהי, ויש בו ביקורת חריפה כלפי "השחתת הזמנים" הנובעת משימוש בלוח הירחי.
כן מחמיר ספר היובלים בהלכות כיסוי דם (הלכות שחיטה), בהלכות אישות ובהלכות שבת, אוסר לגמרי נישואים לגויים, אף אם התגיירו, ועוד.
ספר היובלים מתייחד בתיאור קיום המצוות של האבות לאורך ההיסטוריה, עוד בטרם מתן תורה. "האבות", לעניין זה, אינם מתחילים באברהם, אלא באדם הראשון ובנח. כך למשל נזכר שנח חגג את חג השבועות בעקבות הברית לאחר המבול, אברהם חגג את חג הפסח לאחר העקדה ויעקב ייסד את חג הסוכות בבית אל.
מעניין היחס של הספר לסיפור יעקב ועשו. נראה שמחבר הספר לא רווה נחת מהתנהלותו ה"פחדנית" של יעקב כלפי אחיו. על פי ספר היובלים, כאשר רבקה ביקשה מיעקב לברוח מפני עשו פן זה יהרגהו, הודיע לה יעקב: "לא אירא! אם יבקש להרגני, אהרוג אותו" (כז, ה). הסיפור מסתיים, לפי ספר היובלים, בכך שעשו מתפתה להילחם ביעקב ויעקב שולח בו חץ והורגו. עמדה לוחמנית זו עולה גם בעניין אחר – מעשה ההרג של שמעון ולוי בשכם. במקרא מסתייג יעקב ממעשיהם של בניו בשכם, ואילו בספר היובלים יש תמיכה מלאה במעשה. יש לציין שהעמדה המרוממת את השימוש בכוח מאפיינת במידה רבה את ספרות הבית השני, בניגוד לספרות חז"ל שהעדיפה את הספר על פני החרב.
השפעה והתקבלות
הספרות החיצונית, מטבע הדברים, לא זכתה לתפוצה רבה כשל כתבי הקודש, ומקצתה אף אבד. חז"ל ראו בספרות החיצונית ערעור על כתבי הקודש והכריזו במשנה: "הקורא בספרים חיצונים… אין לו חלק לעולם הבא" (משנה סנהדרין י, א). מאז תקופת ההשכלה גבר העניין בהחזרת הספרות האבודה לחיק ישראל, והספרות החיצונית זוכה להתייחסות ולמחקר המעשיר את ידיעותינו לגבי התפיסות שרווחו בעם ישראל בימי הבית השני.
לקריאה נוספת
ורמן, כנה (ינואר–מארס, 1995). עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים. תרביץ, 64. אתר "מקראנט".
כהנא, אברהם (תרצ"ז, 1956). הספרים החיצוניים לתורה נביאים כתובים, ושאר הספרים החיצוניים. תל אביב: מקורות ומסדה.