ספר הכוזרי / רבי יהודה הלוי
תרגם יהודה אבן תיבון
מַאֲמָר רִאשׁוֹן
א אָמַר יְהוּדָה בֶן שָׁאוּל ז"ל, אָמַר הַמְחַבֵּר: שָׁאוֹל שָׁאֲלוּ אוֹתִי עַל מַה שֶּׁיֵשׁ אִתִּי מִן הַטְּעָנוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת עַל הַחוֹלְקִים עָלֵינוּ מִן הַפִּילוֹסוֹפִים וְאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת, וְעַל הַמִּינִים הַחוֹלְקִים עַל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּוֹם כְּאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנוֹדָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלוֹם פְּעָמִים רַבּוֹת כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי".
וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּתוֹרַת הַכּוּזָר עַד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּש בַּעֲבוֹדַת הַהֵיכָל וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּעַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם, הָיָה הַמַּלְאָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי", וְגָרַם לוֹ זֶה לַחֲקֹר עַל הָאֱמוּנוֹת וְהַדָּתוֹת וְהִתְיַהֵד בַּסּוֹף הוּא וְעַם רָב מֵהַכּוּזָרִים, וְהָיוּ מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר מַה שֶּׁנִּתְיַשְּׁבָה נַפְשִׁי עֲלֵיהֶם וְהִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי. וְרָאִיתִי לִכְתֹּב הַדְּבָרִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר נָפְלוּ וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. – אָמְרוּ כִּי כַאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ כּוּזָר בַּחֲלוֹמוֹ כִּי כַוָּנָתוֹ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא אֲבָל מַעֲשֵׂהוּ אֵינוֹ נִרְצֶה וְצִוָּהוּ בַחֲלוֹם לְבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שָׁאַל פִּילוֹסוֹף אֶחָד עַל אֱמוּנָתוֹ. וְאָמַר לוֹ הַפִּילוֹסוֹף: אֵין אֵצֶל הַבּוֹרֵא לֹא רָצוֹן וְלֹא שִׂנְאָה כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנוֹת, כִּי הַכַּוָּנָה מוֹרָה עַל חֶסְרוֹן הַמְכַוֵּן וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמוּת לוֹ וּבְעוֹד שֶׁלֹּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר, וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים וְאֵין בִּידִיעַת הַבּוֹרֵא שִׁנּוּי. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתְךָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִיָלְתָך וְיִרְאֶה תְנוּעוֹתֶיךָ, וְאִם יֹאמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁהוּא בְרָאֲךָ הֵם אוֹמְרִים זֶה עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִלַּת הָעִלּוֹת בִּבְרִיאַת כָּל נִבְרָא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכַוָּנָה מֵאִתּוֹ. וְלֹא בָרָא מֵעוֹלָם אָדָם, כִּי הָעוֹלָם קַדְמוֹן וְלֹא סָר הָאָדָם נוֹלָד מֵאָדָם שֶׁקְּדָמוֹ, מִתְרַכְּבוֹת בּוֹ צוּרוֹת וּמְזָגִים וּמִדּוֹת מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ וּקְרוֹבָיו וְאֵיכֻיּוֹת מִן הָאַוִּירִים וְהָאֲרָצוֹת וְהַמְּזוֹנוֹת וְהַמֵּימוֹת עִם כֹּחוֹת הַגַּלְגַּלִּים וְהַמַּזָּלוֹת וְהַחֲיָלִים בָּעֲרָכִים הַהֹוִים מֵהֶם, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה לֹא בַעֲבוּר כַּוָּנָה מִמֶּנָּה, אֲבָל – הוּא אֲצִילוּת, נֶאֱצֶלֶת מִמֶּנָּה סִבָּה שֵׁנִית וְאַחַר כָּךְ שְׁלִישִית וּרְבִיעִית, וְהִתְדַּבְּקוּ הַסִּבּוֹת וְהַמְסוֹבָבוֹת וְהִשְׁתַּלְשְלוּ כַאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם. וְהַדְּבֵקוּת קַדְמוֹן כַּאֲשֶׁר הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה קַדְמוֹנִית, אֵין לָהּ תְּחִלָּה. וּלְכָל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָעוֹלָם סִבּוֹת שֶׁבָּהֶם יִגָּמֵר, וְיֵשׁ אִישׁ שֶׁנִּשְׁלְמוּ סִבּוֹתָיו וּבָא שָׁלֵם, וְאִישׁ שֶׁחָסְרוּ סִבּוֹתָיו וּבָא חָסֵר. כַּכּוּשִׁי אֲשֶׁר לֹא הוּכַן לְיוֹתֵר מִקִּבּוּל צוּרַת הָאָדָם וְהַדִּבּוּר בְּתַכְלִית הַחִסָּרוֹן, וְהַפִּילוֹסוֹף אֲשֶׁר לוֹ נִתְכְּנוּ תְּכוּנוֹת יְקַבֵּל בָּהֶם הַמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹתִיּוֹת וְהַמַּדָּעִיּוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת וְלֹא חָסֵר מְאוּמָה מִן הַשְּׁלֵמוּת, אֲבָל הַשְּׁלֵמוּת הַזֶּה בְכֹחַ צָרִיךְ בְּהוֹצָאָתוֹ לִידֵי מַעֲשֶׂה אֶל לִמּוּד וּמוּסָר עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַהֲכָנָה עַל הָעִנְיָן אֲשֶׁר הוּכְנָה לוֹ מִן שְׁלֵמוּת וְחִסָּרוֹן וְאֶמְצָעִיִּים אֵין לָהֶם תַּכְלִית. וְהַשָּׁלֵם יִדְבַּק בּוֹ מִן הַמִּין הָאֱלֹהִי אוֹר שֶׁהוּא נִקְרָא הַשֵּׂכל הַפּוֹעֵל, יִדְבַּק בּוֹ שִׂכְלוֹ הַנִּפְעָל דְּבֵקוּת-הִתְאַחֲדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה הָאִישׁ הַהוּא כְּאִיּלּו הוּא הַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל אֵין בֵּינֵיהֶם שִׁינּוּי. וְיָשׁוּבוּ כֵלָיו, רְצוֹנִי לוֹמַר אֶבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא, לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ אֶלָּא בַמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר שְׁלֵמִים וּבָעִתִּים הַיּוֹתֵר נְכוֹנִים וּבַטּוֹב שֶׁבָּעִנְיָנִים, וּכְאִלּוּ כָל כֵּלָיו הֵם כֵּלִים לַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל לֹא לַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלִי הַנִּפְעָל שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְהָיָה מִטִיב פַּעַם וְחוֹטֵא פְעָמִים וְזֶה מֵטִיב תָּמִיד. וְהַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הִיא תַכְלִית הַהַגָּעָה הַמְקֻוָּה לָאָדָם הַשָּׁלֵם. אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּשׁוּב נַפְשׁוֹ מְטֹהָרָה מִן הַסְּפֵקוֹת, מְבִינָה הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם, וְתָשוּב כְּאִלּוּ הִיא מַלְאָךְ וְתָשׁוּב גַּם בַּמַּדְרֵגָה הַמַּלְאֲכוּתִית הַתַּחְתּוֹנָה הַנִּפְרֶדֶת מִן הַגּוּפוֹת. וְהִיא מַדְרֵגַתַ הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וְהוּא מַלְאָךְ מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִן הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה בְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ. וְהֵם שְׂכָלִים מָפְשָׁטִים מֵחֳמֳרִים קְדוּמִים עִם הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה. וְאֵינָם יְרֵאִים הַכִּלָּיוֹן לְעוֹלָם. וְתָשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם וְהַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל דָּבָר אֶחָד, וְלֹא יָחוּש לְכִלְיוֹן גּוּפוֹ וַאֲבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב הוּא וְאוֹתוֹ, דָּבָר אֶחָד וְנָחָה נַפְשׁוֹ בַּחַיִּים, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב בְּכַת הֶרְמֵס וְאֶסְקְלַבִּיּוּס וְסָקְרַט וְאַפְלָטוֹן וַאֲרִיסְטוֹ, כִּי הוּא וָהֵם וְכָל מִי שֶׁיַעֲלֶה אֶל מַדְרֵגָתָם וְהַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, דָּבָר אֶחָד. וְזֶהוּ אֲשֶׁר יְכֻנֶּה בִ"רְצוֹן אֱלֹהִים" עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה אוֹ עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב. רָדְפֵהוּ וּבַקֵּשׁ יְדִיעַת אֲמִתַּת הַדְּבָרִים עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׂכְלְךָ פוֹעֵל לֹא נִפְעָל, וְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הַצַּדִּיקִים בְּמִדּוֹת וּבְמַעֲשִׂים, כִּי הֵם עֵזֶר בְּצִיּוּר הָאֱמֶת וּדְבֵקוּת הַלְּמִידָה וְהַהִדַּמּוּת לַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּוֹעֵל. וְתֵכֶף לָזֶה תַּעֲלֶה בְיָדְךָ מִדַּת הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְכָל מִדָּה מְעֻלָּה, עִם הַהַגְדָּלָה לַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, לֹא כְדֵי שֶׁיָּחְנְךָ רְצוֹנוֹ וְלֹא לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ קִצְפּוֹ, אֲבָל בַּעֲבוּר הַהִדַּמּוּת אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל בִּבְחִינַת הָאֱמֶת וְסִפּוּר כָּל דָּבָר בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לוֹ וְהַאֲמָנָתוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא, וְאֵלֶּה הֵם מִמִּדּוֹת הַשֵּׂכֶל. וְכַאֲשֶׁר תִּהְיֶה עַל הַתְּכוּנָה הַזֹּאת מִן הָאֱמוּנָה אַל תָּחוּשׁ עַל אֵיזֹה תוֹרָה תִּהְיֶה וּבְאֵיזֹה דָת וּבְאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּבְאֵיזֶה דִבּוּר וּבְאֵיזֶה לָשׁוֹן אַתָּה מְרוֹמֵם, אוֹ בְדֵה לְעַצְמְךָ דָת לְעִנְיַן הַכְּנִיעָה, וּלְרוֹמֵם וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהַנְהָגַת מִדּוֹתֶיךָ וּבֵיתְךָ וְאַנְשֵׁי מְדִינָתְךָ, אִם הֵם סוֹמְכִים עָלֶיהָ, אוֹ קַח לְךָ לְדָת הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר חִבְּרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, וְשִׂים מְגַמָּתְךָ וְכַוָּנָתְךָ זֹךְ נַפְשֶׁךָ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – בַּקֵּשׁ זֹךְ הַלֵּב בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּתָּכֵן לְךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּבִין כְּלָלֵי הַחָכְמוֹת עַל אֲמִתָּתָם. וְאָז תַּגִּיעַ אֶל בַּקָּשָׁתְךָ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהִדָּבֵק בָּרוּחָנִי, רְצוֹנִי לוֹמַר – הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּנַבֵּא אוֹתְךָ וְיוֹדִיעֲךָ הָעֲתִידוֹת בַּחֲלוֹמוֹת אֲמִתִּיִּים וּמַרְאוֹת נֶאֱמָנוֹת.
ב אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ מַסְפִּיקִים, אַךְ אֵינָם מְפִיקִים לִשְׁאֵלָתִי, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי כִּי נַפְשִׁי זַכָּה וּמַעֲשַׂי יְשָׁרִים לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא, וְעִם כָּל זֶה הָיְתָה תְשׁוּבָתִי כִּי הַמַּעֳשֶׂה הַזֶה אֵינֶנּוּ נִרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה רְצוּיָה, וְאֵין סָפֵק שֶׁיֵשׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא נִרְצֶה בְעַצְמוּתוֹ לֹא כְפִי הַמַּחֲשָׁבוֹת. וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, מַה לֶּאֱדוֹם וּלְיִשְׁמָעֵאל שֶׁחִלְּקוּ הַיִּשּׁוּב נִלְחָמִים זֶה בָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִכָּה נַפְשׁוֹ וְכַוָּנָתוֹ לֵאלֹהִים וְנִבְדָּל וְנִפְרָשׁ וְצָם וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ, וּמְגַמָּתוֹ לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ, וְהוּא מַאֲמִין שֶׁהֲרִיגָתוֹ צְדָקָה גְדוֹלָה וְקוּרְבָה אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֶחָד מַאֲמִין כִּי הֲלִיכָתוֹ אֶל גַּן עֵדֶן, וְהַאֲמֵן לִשְׁנֵיהֶם זֶה דָבָר שֶׁלֹּא יִתָּכֵן אֵצֶל הַשֵּׂכֶל.
ג אָמַר הַפִּילוֹסוֹף: "אֵין בְּדַת הַפִּילוֹסוֹפִים הֲרִיגַת אֶחָד מֵאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁמְּגַמָּתָם הַשֵּׂכֶל".
ד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא נוֹטֶה מִן הָאֱמֶת אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים גָּדוֹל מֵאֱמוּנָתָם שֶׁהָעוֹלָם חָדָשׁ, וְשֶׁהוּא נִבְרָא בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁהַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, עִם הָרוֹמְמוּת שֶׁמְּרוֹמְמִים אוֹתוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת הַחֶלְקִיּוֹת. וְעִם זֶה הָיָה רָאוּי כְּפִי מַעֲשֵׂה הַפִּילוֹסוֹפִים וְחָכְמָתָם וַאֲמִתָּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּבוּאָה יְדוּעָה בָהֶם וְנִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי הִדָּבְקָם בָּרוֹחֲנִיּוֹת, וְשֶׁיְּסֻפַּר עֲלֵיהֶם נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה. וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים הַחֲלוֹמוֹת הַנֶּאֱמָנִים לְמִי שֶׁלֹּא הִתְעַסֵּק בְּחָכְמָה וְלֹא בְּזִכּוּךְ נַפְשׁוֹ, וְנִמְצָא הֵפֶךְ זֶה בְּמִי שֶׁטָּרַח בָּהּ. וְזֶה מוֹרֶה כִּי יֵשׁ לַדָּבָר הָאֱלֹהִי וְלַנְּפָשׁוֹת סוֹד אַחֵר זוּלַת מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, אַתָּה הַפִּילוֹסוֹף:
אַחַר כָּךְ אָמַר הַכּוּזָרִי בְלִבּוֹ, אֶשְׁאַל אֱדוֹם וְיִשְׁמָעִאל, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה מֵאֵין סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים דַּי לִי בְמַה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכֹּל מוֹאֲסִים אוֹתָם. וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי אֱדוֹם וְשָאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאוֹת, וּבְקַדְמוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וְשֶׁהוּא בָרָא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁכָּל הַמְדַבְּרִים צֶאֱצָאֵי אָדָם וְאַחֲרֵי כֵן צֶאֱצָאֵי נֹחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם, וְשֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְהִדַּבְּקוּת בַּמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרַחֲמִים וְדִבּוּר וְהֵרָאוֹת וְהִגָּלוֹת לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וְהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ רְצוּיָיו מֵהֲמוֹנֵי בְנֵי אָדָם. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בְּכָל מַה שֶׁבָּא בַּתּוֹרָה וּבְסִפְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָם, בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם וְהַתְמָדָתָם וְהִגָּלוֹתָם בַּהֲמוֹנִים גְּדוֹלִים. וּבְאַחֲרִיתָם וּבְעִקְּבוֹתָם נִגְשְׁמָה הָאֱלֹהוּת, וְהָיָה עֻבָּר בְּרֶחֶם בְּתוּלָה מִנְּשִׂיאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה אוֹתוֹ אֱנוֹשִׁי-הַנִּרְאֶה, אֱלֹהִי-הַנִּסְתָּר, נָבִיא שָׁלוּחַ בַּנִּרְאֶה, אֱלוֹהַּ שָׁלוּחַ בַּנִּסְתָּר, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא בֶּן-אֱלֹהִים וְהוּא הָאָב וְהַבֵּן וְהוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מְיַחֲדִים אֲמִתָּתוֹ, וְאִם נִרְאֶה עַל לְשׂוֹנֵנוּ הַשִּׁלּוּשׁ. נַאֲמִין בּוֹ וּבְשִׁכְנוֹ בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוֹד לָהֶם, כַּאֲשֶׁר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי נִדְבָּק בָּהֶם, עַד שֶׁמָּרוּ הֲמוֹנֵיהֶם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וְתָלוּהוּ, וְשָׁב הַקֶּצֶף מַתְמִיד עֲלֵיהֶם וְעַל הֲמוֹנָם וְהָרָצוֹן – לַיְחִידִים הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרֵי כֵן לָאֻמּוֹת הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַיְחִידִים הָאֵלֶּה וְאֲנַחְנוּ מֵהֶם. וְאִם לֹא נִהְיֶה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר רְאוּיִים שֶׁנִּקָרֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי דִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ. וַחֲבֵרָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, בִּמְקוֹם הַשְּׁבָטִים, וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ עַם רַב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הַשְּנֵים עָשָׂר הָהֵם וְהָיוּ כְּמַחְמֶצֶת לְאֻמַּת הַנּוֹצְרִים, וְהָיִינוּ אָנוּ רְאוּיִים לְמַעֲלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעָצְמָה בָאֲרָצוֹת. וְכָל הָאֻמּוֹת נִקְרָאוֹת אֶל הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, וּמְצֻוִּים לְהִדָּבֵק בָּה וּלְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לַמָּשִׁיחַ וּלִגַדֵּל אֶת עֵצוֹ אֲשֶׁר נִתְלָה עָלָיו וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְדִינֵינוּ וְחֻקֵּינוּ מִמִּצְוֹת שִׁמְעוֹן הֶחָבֵר, וְחֻקִּים מִן הַתּוֹרָה אֲשֶׁר אָנוּ לוֹמְדִים אוֹתָה וְאֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָה. וְשֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּכְבָר בָּא בָּאֶוַנְגִּליוֹן בְּדִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ: "לֹא בָאתִי לִסְתּוֹר מִצְוָה מִמִּצְוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה נְבִיאָם אֲבָל בָּאתִי לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם".
ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין בְּכָאן מָקוֹם לִסְבָרָא, אַךְ הַסְּבָרָא מְרַחֶקֶת רֹב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּתְאַמֵּת הָרְאָיָה וְהַנִּסָּיוֹן, עַד שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כָל הַלֵּב וְלֹא יִמְצָא דֶרֶךְ אַחֶרֶת לְהַאֲמִין בְּזוּלַת מַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ, יִתְחַכֵּם לַהַקָּשָׁה וִינַהֲלָה לְאַט עַד שֶׁיְּקָרֵב הָרִחוּק הַהוּא, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַטִּבְעִיִּים בַּכֹּחוֹת הַמֻּפְלָאִים אֲשֶׁר הֵם רוֹאִים, שֶׁאִם יְסֻפַּר לָהֶם עֲלִיהֶם מִבְּלִי רְאוֹתָם, מַכְחִישִׁים אוֹתָם, וְכַאֲשֶׁר רוֹאִים אוֹתָם, מִתְחַכְּמִים וְשָׂמִים לָהֶם סִבּוֹת מִן הַכּוֹכָבִים וְהָרוּחֲנִיּוֹת וְלֹא יִדְחוּ הָרְאוּת. אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי מוֹצֵא דַעְתִּי נוֹחָה לְקַבֵּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים לִי וְלֹא גֻדַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, וְחוֹבָה עָלַי לַחֲקֹר בִּשְׁלֵמוּת.
וְאַחַר כָּךְ קָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵאלֹהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב, עִם הוֹדָאָתֵנוּ, כִּי סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ דִבְרֵי אֱלֹהִים, וְהוּא בְעַצְמוֹ מוֹפֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלוֹ בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשָׁיוֹתָיו, וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חוֹתַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא כָל הָאֻמּוֹת אֶל תּוֹרַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁוֹמְעוֹ הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימוֹת, לֹא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, וְעֹנֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתוֹ אֶל אֵשׁ, וְלֹא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעוֹלָם.
ו אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱלֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱלֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם. וְאִם סֵפֶר תּוֹרַתְכֶם מוֹפֵת לָכֶם וְהוּא בִלְשוֹן עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מוֹפְתוֹ וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ, לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי, אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִלְּשׁוֹן הָעַרְבִי.
ז אָמַר לוֹ הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אַךְ לֹא הוּשְׂמוּ לְאוֹת בְּקִבּוּל תּוֹרָתוֹ.
ח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי זֶה לֹא יוּכלַ עָלָיו אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים מֵאַיִן, וְשֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלֹא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה, וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ-בּוֹ צַד דִּמְיוֹן אוֹ צַד כְּשָׁפִים, וְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁתְּקַבֵּלְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְהַשָּׁמַיִם וְהַמְּאוֹרִים יִתְחַבֵּר אֶל הַחֹמֶר הַנִּבְזֶה הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָאָדָם, וְשֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָיו וְיַעֲשֶׂה בַקָּשׁוֹתָיו.
ט אָמַר הֶחָכָם: וַהֲלֹא סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ מָלֵא מְדִּבְרֵי משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִדְחֶה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּפַרְעֹה וְשֶׁבָּקַע אֶת הַיָּם וְהִצִּיל אֶת בְּחִירָיו, וְטִבַּע אֵת אֲשֶׁר קָצַף עֲלֵיהֶם, וְהוֹרִיד לָהֶם הַמָּן וְהַשְּׂלָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשֶׁדִּבֵּר עִם משֶׁה בְּהַר סִינַי וְהֶעֱמִיד הַשֶּׁמֶש לִיהוֹשֻׁעַ וְעָזַר אוֹתוֹ עַל הַגִּבּוֹרִים, וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה קֹדֶם לָכֵן מִן הַמַּבּוּל וּמַהְפֵּכַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, הֲלֹא זֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם וְאֵין בְּכָל זֶה צַד סְבָרָא, שֶׁהָיָה בְתַחְבּוּלָה, וְלֹא בְדִמְיוֹן.
מתוך: פרוייקט בן יהודה
ספר הכוזרי - "ספר ההגנה על על הדת המושפלת" - עוסק בהתמודדות עם שאלות שמציב מלך כוזר כלפי היהדות. הספר שנכתב במאה ה-12 הנו אחד מספרי היסוד בהגות היהודית.
רקע
לילה אחד חלם מלך כוזר חלום ובו נאמר לו "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". תיאור החלום הזה פותח את ספר הכוזרי המתאר מסע של חיפוש אחר הדת האמיתית. במהלך המסע אנחנו נחשפים לתפיסתו של ר' יהודה הלוי (ריה"ל) את היהדות ואת הבסיס לאמונה. לשונו היפהפייה של ריה"ל, העומק ההגותי והחידות שהספר מעלה הפכו אותו לספר יסוד בהגות היהודית, ספר שממשיך להעסיק מלומדים וחוקרים רבים עד היום.
צוות תרבות il
* * *
תקציר
"הכוזרי" הוא ספרו הפילוסופי של ר' יהודה הלוי (ריה"ל) שנכתב במאה ה- 12 בספרד בשפה הערבית-יהודית ונקרא במקור: "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה". יהודה אבן תיבון, המתרגם הראשון של הספר לעברית, הוא שנתן לספר את שמו – "הכוזרי", על שם מלך הכוזרים. הספר כתוב במתכונת של דו שיח ארוך בין המלך – "הכוזרי" ובין החכם היהודי – "החבר"1. המלך מציג בספר שאלות נוקבות על תורת ישראל ועל גורל העם היהודי, והחכם היהודי משיב בכנות; ובהיעדר תשובה אף מוכן להודות "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר" 2. בספר זה מתווכח יהודה הלוי עם הפילוסופיה ועם שתי הדתות השליטות – הנצרות והאסלאם, במטרה להוכיח את אמיתותה של דת ישראל, לחזק את האמונה "בלב כל יחיד ובלב האומה כולה3" ולהדגיש את "טיבה וערכה של בחירת [עם] ישראל" כיסוד בהגותו4.
ספר הכוזרי: רקע היסטורי ומטרות
ספר הכוזרי נכתב על רקע אירועים חיצוניים: הייתה זו ראשיתו של הכיבוש מחדש של ספרד המוסלמית בידי הנוצרים, תקופה שבה סבלו היהודים לסירוגין או מרדיפות המוסלמים או מגזירות הנוצרים. במציאות שכזאת התגברה הרגשת הנחיתות והגלות בקרב היהודים, שמצאו את עצמם נרדפים ומדוכאים בידי מוסלמים ונוצרים כאחד. מכאן שמו המקורי של הספר: "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה". ספר הכוזרי נכתב גם על רקע התפתחויות בזירה הפנים-יהודית: ערעור על האמונה היהודית ומצוותיה הן מצד הַקָרָאִים הן מצד משכילים יהודים. יהודה הלוי החל בכתיבת "הכוזרי" כתשובה על שאלה שהפנה אליו חכם קָרָאִי,5 וגם כמענה לפילוסופיה היוונית, שאיימה לערער את יסודות האמונה היהודית בקרב משכילים בני דורו: "ברק הפילוסופיה החדשה בתקופה זו… משך את לבם יותר מכל דברי הנביאים ומאמרי חז"ל". בקרב המשכילים נחלשה התודעה ההיסטורית של עם ישראל כעם הבחירה. התקווה לגאולה ולשיבת ציון הלכה ודעכה, ובאופן כללי – גרמה הפילוסופיה "מבוכה בלבבות6". ועל כל הנסיבות, החיצוניות והפנימיות, מעיד יהודה הלוי בקיצור נמרץ בפתיחה לספרו: "שאול שאלוני לטענות ולתשובות אשר אתי נגד טענותיהם של החולקים על דתנו מבין הנמשכים אחר הפילוסופיה (=המשכילים) ומבין מאמיני דתות אחרות (=מוסלמים ונוצרים), ומבין המינים7 מבני ישראל (=הקראים)".8 בספר הכוזרי יוצא אפוא יהודה הלוי להגן על הדת היהודית המושפלת ולהוכיח כי "אין דת אמת אלא אחת – דת ישראל" וכי כל הדתות האחרות אינן אלא הזיות אליליות או חיקויים לדת ישראל9.
רעיונות מרכזיים
המסגרת הסיפורית של ספר הכוזרי
ספר הכוזרי פותח בסיפורו של מלך הכוזרים, שהיה אדוק בדתו. והנה קרה שבחלום הלילה, פעם אחר פעם, חזר ונגלה אליו מלאך ואמר לו: "כוונתך רצויה בעיני האלוה אך מעשך אינו רצוי10." המלך הבין שעליו לשנות את דתו ולבחור באחת מן הדתות האחרות שבסביבתו. כדי לזהות את הדת האמיתית פנה מלך הכוזרים לחכמים המייצגים את השיטות והדתות השונות. תחילה הזמין אליו את הפילוסוף כדי שיסביר לו את תורת הפילוסופיה, אך דחה אותה בטענה כי "דבריך נכוחים, אבל אינם נאותים למה שאני מבקש11". אחרי הפילוסוף הזמין המלך חכם נוצרי, שיסביר לו את עיקרי הנצרות. גם אותם דחה המלך בטענה שהנצרות "אינה מניחה מקום להיגיון12". אחר כך הזמין חכם מוסלמי, וזה הוביל אותו למסקנה כי "אכן אין לי לשאול כי אם את היהודים" – ושלח לקרוא לאחד החכמים היהודים כדי להכיר את הדת היהודית. בסופו של דבר השתכנע מלך הכוזרים כי היהדות היא הדת האמיתית והחליט להתגייר. וכך עשו, לפי הסיפור, כל בני עמו. יהודה הלוי השתמש בסיפור זה כדי להוכיח שמלך גדול, הוא וכל ממלכתו, קיבלו עליהם את הדת היהודית למרות מעמדה השפל והבזוי. זאת ועוד: מלך הכוזרים לא היה פילוסוף וגם לא השתייך לאחת משתי הדתות השליטות, ולפיכך יכול היה לשמש "שופט אובייקטיבי" בוויכוח העומד במרכז הספר בין היהדות לפילוסופיה ובין היהדות לשתי הדתות האחרות13.
מבנה ספר הכוזרי: הדיאלוג
ספר הכוזרי מציג דו שיח פילוסופי ארוך בחמישה חלקים, חמישה "מאמרים" בין מלך הכוזרים – "הכוזרי" ובין החכם היהודי – "החבר". במהלך הדיאלוג14 מציג המלך לחכם היהודי שאלות מהותיות וגם ביקורתיות על תורת ישראל ועל גורלו של העם היהודי, והחכם היהודי משיב לו בצורה כנה וגלויה. וגם כאשר אין לחבר תשובות על שאלה נוקבת של המלך, הוא אינו מנסה להתחמק אלא מודה בפשטות "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר". 15התבנית הדיאלוגית אפשרה ליהודה הלוי לשים בפי המלך דברי ביקורת על דתות אחרות מבלי להחשיד אותו עצמו או את היהודים ביחס מזלזל כלפי דתות אלו. ובה בעת להעלות שאלות ביקורתיות על האמונה היהודית בלי שייחשד כספקן. זאת ועוד: הכתיבה הדיאלוגית היא הקרובה ביותר לדיבור, ומכאן כוח השכנוע שלה: "כי בדברים הנאמרים בפה אדם נעזר בהפסקה שהוא מפסיק בדיבורו… וכן במידת הרוך והתוקף אשר בדיבורו, וכן בתנועות… ידיו וברמזים שונים16…". סגנון מיוחד זה של ספר הכוזרי "מלא חיים ותנועה, והוא עז וחריף בפולמוס, בוטח ושליו בסניגוריה, פעמים תקיף ופעמים עליז17…".
נושאים מרכזיים בספר הכוזרי
ספר הכוזרי עוסק במגוון רחב של נושאים מתחומי התיאולוגיה, ההיסטוריה, הפילוסופיה, הלשון, תורת הסוד,הלכה ומנהג. חלקו הגדול של ספר הכוזרי עוסק בנבואה – בהתגלות הנבואית, בדמות הנביא, בנביאים כנושאי החכמה האלוהית ובתפקידם, בעיצוב האומה היהודית, בדברי התוכחה שלהם לעם ובקשר שבין הנבואה לארץ ישראל18. הספר מתאר את ייחודו של עם ישראל שהוא לב העמים – "הלב שבאברים19", הזוכה להנהגה אלוהית ישירה20, ואת חשיבותה של ארץ ישראל כארץ הבחירה של העם הנבחר21. בהקשר זה מתוארת הגלות וחרפתה, אך גם כמיהתם של היהודים אליה והאמונה בגאולה הקרובה. הספר דן באמיתותה של תורת ישראל, בהתגלות האל, במעמד הר סיני ובחטא העגל ובקשר שאין לנתק בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל-פה. ספר הכוזרי משבח את הלשון העברית ומדגיש את ייחודה: "זאת היא הלשון אשר בה נגלה האלוה אל אדם ואל חוה22." הספר נחתם בהודעת החבר, החכם היהודי, על החלטתו לעלות לירושלים בשל געגועיו לארץ ישראל, "המיוחדת לאלוהי ישראל "ואין המעשים שלמים כי אם בה23".
השפעה והתקבלות
תגובות לספר הכוזרי
ספר הכוזרי עורר תגובות של הערכה והתפעלות במהלך הדורות, מאז כתיבתו ועד היום. יהודה אבן שמואל, בפתיחה לספר הכוזרי בתרגומו ובביאורו, מביא לקט של דברי חכמים ואנשי רוח בשבח ספרו של יהודה הלוי24. לדוגמה – ר' שם טוב בן שם טוב (המאה ה-15) המליץ כי "הרוצה לעבוד את אלוהיו יחשוק בספר ההוא (=ספר הכוזרי)"; עזריה מן האדומים (1511-1578, איטליה) השתמש בפסוק מספר דברים (יב 19) "הישמר לך פן תעזוב את הלוי25" ודרש אותו על יהודה הלוי ועל ספר הכוזרי, "אשר כל יהודי נאמן בבריתו יאות לו ללמדו לעצמו"; לגר"א (הגאון מווילנה) מיוחסת האמרה כי "ספר הכוזרי הוא קדוש וטהור. עיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו". אחד העם, במאמרו "שינוי הערכין", מזכיר כי "עוד לפני שמונה מאות שנה היה בישראל פילוסוף-משורר, אשר הכיר טיבה וערכה של בחירת [עם] ישראל ועשה אותה יסוד לשיטתו26". המשורר חיים נחמן ביאליק כתב כי "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית – הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה27." הסופר ש"י איש-הורוויץ (1862-1922) כתב מאמר נוקב נגד ספר הכוזרי, בעיקר על רקע עמדתו כי השיטה השכלתנית, הרציונליסטית, של רמב"ם היא זו הראויה – ולא גישתו הרגשית של יהודה הלוי. עם זאת, מצא לנכון לציין ברגשנות לא מעטה כי "ספר הכוזרי אינו ספר במובן הרגיל. הוא יותר מספר, זוהי השתפכות הנפש… זוהי פואמה אלוהית. שיר השירים של היהדות28." חוקרים בני ימינו העוסקים בפילוסופיה קובעים כי ספר הכוזרי "הוא אחת היצירות החשובות במחשבת ישראלבימי הביניים".29וגם מי שטוען כי "אין להתייחס אל ספר הכוזרי כאל חיבור פילוסופי, הוא לא נועד להיות כזה, והוא גם אינו רואה מעלה במעמד חיבור פילוסופי", מוסיף ואומר כי "יש הרואים בריה"ל את הוגה הדעות היהודי המובהק ביותר שקם בימי הביניים30".
תרגומים לספר הכוזרי
ספר הכוזרי נכתב כאמור בערבית-יהודית וזכה לשלושה תרגומים עיקריים: התרגום הראשון נעשה כ-30 שנה לאחר כתיבתו – בידי יהודה אבן תיבון. תרגום זה מבוסס על "נאמנות מוחלטת למקור", הקפדה על "רוח הלשון העברית", ועליו מבוססים "כל הפירושים שבידנו… גם התרגומים ללשונות לועזיות31". במשך כ- 800 שנה היה זה התרגום היחידי לעברית שנשמר הן בכתבי יד והן בדפוסים רבים32. תרגום בן ימינו של ספר הכוזרי נעשה בידי יהודה אבן שמואל ויצא לאור בהוצאת דביר בשנת תשל"ג-1972. תרגום זה משלב "נאמנות למקור [בערבית], קפדנות מדעית וסגנון עברי מעולה33". תרגום שלישי, אף הוא בן ימינו, נעשה בידי הרב יוסף קאפח ויצא בהוצאת מכון משנת הרמב"ם בשנת תשנ"ז-1997. ייחודו של תרגום זה בהצגת הטקסט בשני טורים, זה לצד זה: באחד המקור בערבית ובשני התרגום לעברית. החל במאה ה-17 תורגם ספר הכוזרי גם לשפות אירופה: לטינית (1660), ספרדית (1662), גרמנית (1865, 1869), אנגלית (1905), צרפתית (1932), ואיטלקית (1960).