דמוגרפיה יהודית בת-זמננו: הציונות והקמתה של מדינת ישראל
לציונות הייתה השפעה עצומה על ההיסטוריה היהודית בת זמננו מבחינות רבות ושונות. אין כמעט תחום בקיום היהודי, שלא השתנה, בצורה זאת או אחרת, כתוצאה מעלייתה של הציונות ומהקמתה של מדינת ישראל. בין אלה כדאי לציין במיוחד את המהפכה הדמוגרפית, שעוצבה על-ידי הציונות.
לציונות הייתה השפעה עצומה על ההיסטוריה היהודית בת זמננו מבחינות רבות ושונות. אין כמעט תחום בקיום היהודי, שלא השתנה, בצורה זאת או אחרת, כתוצאה מעלייתה של הציונות ומהקמתה של מדינת ישראל. בין אלה כדאי לציין במיוחד את המהפכה הדמוגרפית, שעוצבה על-ידי הציונות.
ההופעה של מרכז יהודי גדול בארץ הישנה-חדשה בפלסטינה היא לא רק שינוי דמוגרפי גדול, אלא הדמוגרפיה עצמה מתגלה במספר דרכים שונות. בשנת 1800 חיו בפלסטינה רק כמה אלפי יהודים. מספר זה הגיע בקושי ל-25,000 לפני התחלתה של העלייה ה"ציונית", שבאה בעקבות הפוגרומים ב-1881.
יחסית להגירה ההמונית למערב, ובמיוחד לארצות הברית, בעשורים שלאחר 1881, אשר, כאמור, הביאה מיליוני מהגרים למערב, העליות הציוניות (גלי הגירה לארץ ישראל) היו קטנות. עד 1914 (סוף העלייה השנייה) רק כ-65,000 הצטרפו לקהילה היהודית בפלסטינה ונשארו בה. המספרים גדלו באופן ניכר באמצע שנות ה-20, ובסוף שנות ה-30 הם הגיעו ליותר מ-425,000. העשור הבא מביא קצת פחות מ-200,000 יהודים, כך שבערב העצמאות מנתה האוכלוסייה היהודית מעל 600,000.
לא פחות חשוב בהתפתחות התמונה הוא הרקע האתני של האוכלוסייה היהודית. לפני שגלי העלייה הציונית התחילו לשנות את הארץ, היה בה אחוז גדול של ספרדים, שרבים מהם חיו בה במשך דורות. אבל מלבד כמה קבוצות חשובות של עולים תימנים, הרוב הגדול של מהגרי טרום-המדינה, היו ממוצא אירופאי. ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו. הציונות נוצרה באירופה. מבחינה אידיאולוגית היא יצאה מאירופה, שהייתה אחוזה התרגשות לאומנית עזה במשך המאה ה-19. העולם המזרחי היה פחות מושפע מהגורמים שיצרו את הציונות. הוא היה רדום למדי במשך מאות שנים, והחל להתעורר לרעיונות חדשים רק במאה ה-20. לפיכך, המדינה החדשה הייתה יצירה כמעט בלעדית של יהדות ציונית אשכנזית, אשר מרדה בעיקר בדרך החיים האירופאית שלה.
אחת מההחלטות הראשונות של המדינה החדשה הייתה להפוך על-פיה את מדיניות ההגירה של הבריטים, שהטילה הגבלות מחמירות על ההגירה היהודית בשנים שלפני המלחמה. עולים חדשים זרמו אל הארץ. בשנים אלה ההגירה הגיעה משני מקורות בעיקר. המקור הראשון היה יהודים ניצולי שואה, שרבים מהם נכלאו במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין. המקור השני היה המוני יהודים מן המזרח, שעד עתה שיחקו רק תפקיד משני בתולדות הציונות. תערובת של סיבות שונות גרמה לתנועה של קהילות אלה: תעמולה ציונית, התלהבות משיחית ותחושות אנטי-יהודיות ואנטי-ציוניות, שהתלקחו בארצות ערב בשנים האחרונות.
היה זה בשנים אלה, שהחלו לערער על אופייה של המדינה היהודית כיצירה אירופאית של ציונות אידיאולוגית. מאות אלפי יהודים באו בשנים שלאחר העצמאות מאסיה ומאפריקה. שלוש הקהילות המזרחיות הגדולות ביותר בשנים אלה היו מעיראק (הגדולה ביותר), מתימן וממרוקו. הם הצטרפו ליהודים שבאו מאירופה של אחרי השואה, ובראשם קבוצות גדולות מרומניה ומפולין. כאשר ישראל החלה להתמלא בקליטת כ-680,000 עולים בארבע השנים שלאחר העצמאות, היה זה על חשבונם של חלקים גדולים של העולם היהודי במזרח ובמזרח-מרכז אירופה. אלה החלו להתרוקן מיהודיהם לאחר מאות שנים ואפילו אלפי שנים של קיום יהודי קהילתי. שורשיהן העתיקים של הקהילה העיראקית (הבבלית) ושל הקהילה התימנית היו בני 2,500 שנה. שנים אלה היו התחלת הסוף של קהילות אלה ומיקומן מחדש בארץ אבותיהם, ארץ ישראל.
בשנים הראשונות של המדינה גדלה אוכלוסיית היהודים יותר מפי שניים. זהו גידול מהיר, אשר גרם מתחים חברתיים עזים ובעיות, ואלה ממשיכים להשפיע על ישראל עד היום. ב-30 שנים הבאות ירד קצב העלייה לכמויות שניתן להתמודד אתן. יהודים רבים המשיכו להגיע בשנות ה-50, במיוחד מפולין, מרומניה וממרוקו.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) הייתה עלייה ניכרת מארצות המערב, במיוחד מעולם דוברי אנגלית וממערב אירופה. עולים מברית המועצות החלו להגיע בתחילת שנות ה-70, כאשר רוסיה, תחת הלחץ העצום של העולם המערבי, הרשתה ליהודים לצאת לישראל. עד סוף שנות ה-70, הגיעו לישראל כ-140,000. עלייה זו, שהייתה ניצחון ליהודים בכל העולם, ואשר כללה אנשים מפורסמים – אסירי ציון, שהתפרסמו בשנות מאבקם – גרמה מתח חברתי רב בישראל, בשל תרעומת כלפי העולים החדשים, שהתפתחה בקרב רבים מן האוכלוסייה המקופחת. הייתה זאת הקדמה לגל גדול הרבה יותר של עלייה מברית המועצות, שיתפתח בסוף שנות ה-80, השנים האחרונות של המשטר הקומוניסטי, ולאחר נפילתה של המדינה הסובייטית. השיא של העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר היה בשנים 1990 ו-1991, ועד סוף המאה ה-20 היא הגיעה ל-750,000.
עוד גלי עלייה שראוי לציין, הם העלייה האתיופית, ובעיקר בשנת 1984 (מבצע משה) ובשנת 1991 (מבצע שלמה). עלייה זו הביאה יסודות חדשים לא מוכרים למדינת ישראל וגם לתודעתו של העולם היהודי. היה זה, בעת ובעונה אחת, מקור של גאווה גדולה למדינת ישראל וגם מקור לתסכול רב ולקושי רב, כתוצאה מקשיי הקליטה, המורגשים היטב בחלקים גדולים של הקהילה עד היום. ממש לאחרונה הגדילו הקהילות בארגנטינה ובצרפת, הסובלות מקשיים שונים, את מספר העולים שלהן באופן ניכר. בסך הכול, מיליוני המהגרים, שהגיעו לפלסטינה/ישראל, חיזקו את העובדה שהמאה שעברה היא המאה של ההגירה היהודית, ובמידה רבה, הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית.
מדוע כל האנשים האלה באו? על מנת להבין מדוע אנשים זזים ממקום "א" למקום "ב", עלינו לבחון שני סוגים של גורמים: גורמי דחיפה וגורמי משיכה.
גורמי דחיפה הם הדברים שמאלצים אדם לעזוב את ביתו; גורמי משיכה הם הדברים שמושכים אדם למקום מסוים חדש. אין זה מספיק להסביר שאדם חש שהוא נדחף לצאת ממקום "א", אלא צריך להסביר גם מדוע הוא בוחר להגיע למקום "ב" ולא למקום "ג". אם נבדוק זאת אצל העולים החדשים, שבאו לפלסטינה/ישראל, נקבל מושג על המורכבות של הנושא.
בעליות הראשונות היו בעיקר אנשים, שחשו שהם אינם יכולים להמשיך לחיות במזרח אירופה, וגם שהם נמשכים מבחינה אידיאולוגית לרעיון של חברה יהודית או של מדינה יהודית. אצל רבים מהם הסיבות לכך שהם לא יכלו עוד לחיות כיהודים במזרח אירופה, היו קשורות לתפיסה שלהם על המשמעות של חיים יהודיים, רעיון שהושפע על-ידי הציונות. לעומתם, היו שרצו שינוי גיאוגרפי יותר מאשר שינוי אידיאולוגי. רבים מאלה הגיעו לארץ ישראל בתקופה שהציונים הגיעו, אבל המניעים שלהם לא היו ציוניים. בקבוצה האחרונה הרוב נמשכו אל הרעיון של חיים בארץ ישראל אך לא רצו לקחת חלק ברעיון הציוני של חברה יהודית או של מדינה יהודית. כל העולים האלה נמשכו, בדרך זו או אחרת, לרעיון של חיים בארץ ישראל, אבל היו להם מושגים שונים על מהי אותה ישראל, שאליה הם ביקשו להגיע. די בכך כדי ליצור קונפליקטים רבים לשנים הבאות. גם אחרי קום המדינה הגיעו יהודים לישראל לאו דווקא בשל היותה מדינה אלא למרות זאת!
רבים באו לפלסטינה/ישראל, מפני שהם נדחפו אל מחוץ לארץ מולדתם ולא הייתה להם אפשרות טובה יותר. הדבר נכון לגבי רבים מיהודי מרכז אירופה, שבאו לפלסטינה כפליטים מהיטלר ומהפשיזם באמצע שנות ה-30. רובם לא באו כציונים פעילים. הם היו רוצים מאוד להישאר בקהילות שלהם, ואכן היו עושים כך, אלמלא נאלצו לצאת משם. הם באו לפלסטינה, מפני שמעט מאוד מקומות היו פתוחים לפניהם, ופלסטינה הייתה נגישה יותר ממקומות אחרים, עד שהשלטון הבריטי הגביל את כניסת היהודים לארץ. אבל, כאשר הם באו לפלסטינה, וכאשר פגשו את המציאות שם, רבים מהם נעשו ציוניים מאוד. בדרך זו גורמי המשיכה פעלו עליהם במידה רבה, לאחר שכבר עשו את הצעד! קבוצות אחדות – תימנים בתחילת המאה ה-20, אתיופים בסוף המאה ה-20 – הגיעו מצוידים בידע מועט ביותר על המציאות, אבל נמשכו על-ידי חלומות משיחיים בני אלפי שנים.
היו רבים שעלו מסיבות כלכליות – יהודים מפולין בתחילת שנות ה-20, יהודים מברית המועצות לשעבר בשנות ה- 90, ולאחרונה יהודי ארגנטינה. רבים מהם עברו שינוי כאשר הגיעו לישראל, ואילו אחרים המשיכו הלאה, כאשר מצאו הזדמנויות כלכליות טובות יותר.
כאן חשוב לציין את יחסי הגומלין בין הקבוצות השונות, שבנו את החברה בישראל. אם ניקח בחשבון לא רק את המספר הרב של הקבוצות השונות שהגיעו לכאן, אלא גם המגוון של סיבותיהם לכך, אין פלא שהיחסים בין הקבוצות ותת-הקבוצות לא היו חסרי קשיים.
לקשיים אלה יש סיבות רבות, ולא נוכל לדון בהן כאן, אך נציין שאחת התוצאות המעניינות והחשובות שלהם הייתה חיזוקן של קבוצות זהות נפרדות מתוך הקבוצות הרבות – כמה עשורים אחרי שהגיעו לישראל. האבות המייסדים של המדינה הציונית ייסדו דגם של כור היתוך, שיגרום לכל קבוצה להשליך את הזהות הקבוצתית הנפרדת שלה, במטרה לכלול אותה בזהות משותפת באומה העברית החדשה. על כל פנים, השאיפות השונות של החברים בקבוצות השונות והעימותים, שהתעוררו בשל הקשיים בהידוד (אינטראקציה) בין הקבוצות השונות, גרמו לשמירה על הזהות הנפרדת של רבות מן הקבוצות. זה נכון במיוחד לגבי קבוצות רבות שחשו, בדרך זו או אחרת, שזהותם נראתה נחותה בעיני הממסד השולט. התוצאה הייתה לא רק שמירה על זהות הקבוצה אלא שלעתים קרובות לשמירה על הזהות התלווה יחס של תוקפנות ושל שנאה כלפי הממסד, שנחשב בעיניה ספק הרעיון של תרבות אחידה.
כך נוצרה תופעה מרתקת: הפזורה היהודית נעלמה מאזורים רבים בעולם, אך הזהות המיוחדת של רבות מן התרבויות אלה נשמרה, אם כי בצורה שונה מאוד, בישראל. ללא ספק, אחת השאלות החשובות ביותר שישראל מתמודדת אתה, היא באיזו מידה יהיו הזהויות התרבותיות הנפרדות האלה משמעותיות בעוד דור. מוקדם מדי לדעת. כיום האוכלוסייה היהודית בישראל מונה קצת יותר מ-5,250,000 מתוך כלל האוכלוסייה, המונה כ-6,500,000.
אחת השאלות הגורליות בדמוגרפיה היהודית בת זמננו היא מאזן הכוחות בין הקהילה היהודית של ישראל לבין שאר העולם היהודי. במבוא אמרנו שבסביבות סוף תקופת הבית השני היה העם היהודי עם שחי בגלות. זה קרה במשך שלושה שלבים. עוד לפני חורבן בית המקדש ישבו רוב היהודים בגולה. נראה, שמבחינה מספרית היה יתרון ברור לקהילות הגולה לקראת התחלת הספירה, שני דורות לפני חורבן בית המקדש. אף על פי כן, מבחינת כובד המשקל והחשיבות, המרכז היה בכל זאת ביהודה. חורבן בית המקדש שינה במידה עצומה את המאזן בין הקהילה היהודית בישראל לבין היהודים בשאר העולם, אך הנהגת הרבנים שצמחה לאחר החורבן, המשיכה לספק מרכז, שסביבו נבנו ואורגנו חיים יהודיים. בסופו של דבר, אי שם במאה השלישית לספירה, לאחר חתימת המשנה, השתנה המצב לטובת יהדות הגולה. בעזרת תלמידים שעזבו את ארץ ישראל, הקהילה הגדולה של בבל, שכבר הייתה קיימת בשקט במשך מאות רבות, החלה להתחזק. זאת הייתה התחלת השלב הסופי של המעבר אל מרכזיותה של הגולה. ארץ ישראל הפכה להיות מרכז רגשי ודתי יותר מאשר מרכז של חיים, וכך היא תישאר עד להתחלת הציונות. בנקודה זאת, לאט אך בבטחה, החל המאזן להשתנות שוב. ב-120 השנים האחרונות עברו עוד ועוד יהודים מן הגולה לפלסטינה/ישראל. יותר ויותר קהילות מהגולה התחילו להתרוקן, ומספר היהודים ב"ציון" גדל בהתמדה.
במונחים מספריים התמונה משתקפת בנתונים הבאים. מספרים אלה מבוססים על ההתפתחויות מסוף שנות ה-30. חלק מהנתונים על האוכלוסייה היהודית בעולם שנויים במחלוקת. בחרנו במספרים, שנראים לנו המתקבלים ביותר על הדעת.
| שנה | אוכלוסייה יהודית בכל העולם | מספר בישראל |
| 1800 | 2,500,500 | 6,000 |
| 1880 | 7,750,000 | 25,000 |
| 1939 | 16,620,000 | 445,000 |
| 1945 | 11,000,000 | 565,000 |
| 1948 | 11,530,000 | 650,000 |
| 1950 | 11,373,000 | 1,203,000 |
| 1955 | 11,800,000 | 1,591,000 |
| 1975 | 12,742,000 | 2,959,000 |
| 1985 | 12,871,000 | 3,517,000 |
| 1990 | 12,869,000 | 3,947,000 |
| 1993 | 12,963,000 | 4,335,000 |
| 1995 | 13,000,000 | 4,550,000 |
| 2001 | 13,254,000 | 4,952,000 |
| 2002 | אין מספרים מדויקים | 5,292,000 |
מה הן ההשלכות של מספרים אלה על המאזן הכולל של העולם היהודי כולו? אם נזכור שהמעבר מן ההנהגה של קהילת ארץ ישראל אל השליטה של הגלות הושלם באופן הדרגתי בסדרה של שלבים, אשר נמשכו מאות שנים, ברור לנו שאסור להיחפז בהסקת מסקנות. מספרים מוחלטים אינם מראים את כל התמונה. ארץ ישראל המשיכה להיות המנהיגה והמרכז בעולם היהודי, כאשר קהילות הגולה היו כבר הרוב. באופן לא מחייב אפשר להציע שלפנינו אותו התהליך במהופך. על-פי הנתונים, יעברו עוד מספר דורות לפני שלישראל תהיה עליונות מספרית על הגולה כולה. אנחנו מתקרבים לזמן, שמבחינה מספרית ישראל צפויה לעלות על הקהילה הגדולה ביותר בגולה – קהילת ארצות הברית. אולם, ניתן בהחלט לטעון, שברוב ההיבטים החשובים ביותר עברה ההנהגה לישראל בזמן לא מוגדר כלשהו בעבר.
באיזו מידה מגמות אלה נמשכות? לכך עוד אין תשובה, אך נראה שאם המגמות לא ישתנו בשל התפתחות דרמתית כלשהי, אנחנו נמצאים בתהליך של היפוך תהליך ההגליה מלפני אלפי שנים.