העם היהודי ודתו – האם זו חתונה קתולית?

עם ודת בזיכרון ובהיסטוריה היהודית

שאלת יסוד הקשורה לכאן היא – בניסוח בן זמננו – שאלת היחס בין העם היהודי לדתו . לפי אמונה נפוצה, שרבים מקבלים כדוגמה ראשונית ללא ערעור, היהודים מתייחדים משאר העמים בכך שאצלם העם והדת היו מאז ומעולם דבר אחד, והסימביוזה הזו היא מהותית לעצם קיומם. עלינו לשאול אם יש לסברה זו בסיס מספיק לא רק במציאות ההיסטורית, אלא גם ברכיבי הזיכרון האימננטי של היהודים עצמם. מי שקורא את התנ"ך בלי להניח מראש אחדות סימביוטית של הדת והעם, רואה שהכתובים מכחישים אותה. לא כך העם היהודי זוכר את עצמו בספרו העיקרי. הזיכרון היהודי מדבר על מאות שנים, אולי יותר מאלף, שבהן סירב העם לקבל את דתו והשניים פעלו כגורמים נפרדים . דור אחר דור, מלך אחר מלך, עשו העברים "את הרע בעיני יהוה". הם עבדו את הבעל והאשרה, או הקטירו בבמות לאלילי כנען ולאלוהי ישראל כאחד. רוב מלכי ישראל ויהודה היו שותפים לפולחן האלילי, לא רק שליט עריץ כאחאב, אלא אפילו שלמה החכם, בונה המקדש ( אי אפשר לפטור את מעשי שלמה כ"סטייה" כי מושג זה מניח שדת יהוה המונותיאיסטית והאנטי–אלילית כבר התקבלה באופן מכריע בעם ובמנהיגות, וזה מנוגד לתיאורי המקרא עצמו.) עד ימי יאשיהו – מאות רבות אחרי זמנו של משה – ניהלה דת יהוה מאבק איתנים כדי להתקבל, וידעה נסיגות יותר מהצלחות  יאשיהו ,מגבוה, העניק לדת יהוה עדנה זמנית; אך אחרי מותו שוב נטשוה חלקית ממשיכיו, סימן לרפורמה דתית שלא נקלטה היטב בעם .

דת משה נעשתה דומיננטית בעם רק בתקופה הפרסית (מן המאה ה-6 עד למאה ה-2 לפני הספירה). המנוף העיקרי להצלחתה בא כנראה ממנהיגות הגולים בבבל, שהחזיקה בשלטון הפוליטי ביהודה באמצעות עזרא ונחמיה ובסיוע מרות השלטון הפרסי. עזרא ביקש לזהות את גבולות הדת והאתנוס, ולכן סילק מן הדת הנורמטיבית לא רק את בני הנכר שנספחו לה, אלא אף שבטים השייכים מבחינה אתנית לעממי העברים, כגון השומרונים – שרובם היו בלי ספק בני ממלכת ישראל שנשארו בארץ – רק בגלל ההבדל הדתי–פולחני שהיה ביניהם. אבל גם עזרא ונחמיה, אף שהביאו ל"טיהור" ולהדרה של חלקים בעם ההיסטורי, הצליחו רק באופן חלקי. בתקופה היוונית–רומית התפלגה הדת היהודית בין גרסאות רבות ומתחרות – צדוקית, פרושית, הלניסטית, איסיית ונוצרית, עד שלא ניתן לדבר על דת חד–משמעית אחת, ודאי לא כזו העומדת בסימביוזה עם העם, אלא על פלורליזם ותחרות פנימית. העדות ההיסטורית החיצונית שלאחר חתימת התנ"ך – כולל העדות המושתקת, המבצבצת מן הספרים החיצוניים, רצפות של בניינים ובתי כנסת הלניסטיים, ומשולי התלמוד עצמו – מספרת סיפור מורכב, של עם שקיבל את יסודות דת משה, אך הולך מעבר לה בדרכים שונות הנאבקות ביניהן, ובעצם אין לו דת דומיננטית אחת, אלא כמה גלגולים של דתו המקראית – שאותה לא קיבל מעולם בשלמות – מתחרים זה בזה בתוך אותו הגוף האתני וההיסטורי.

יתר על כן, גם הגנוס, הגוף האתני–השבטי, הורחב בתקופה הרומית באמצעות גיורים: של האדומים בדרום, של האיתוראים ועממים אחרים בפנים הארץ, ושל בני עמים אחרים באיי יוון ובאיטליה. גיור זה יצר לראשונה את המושג של "יהודי" במובן הדתי, הנבדל מן המושג האתני והאזרחי של "יהודאי" ( בן ארץ יהודה) גם בדרך זו נוצרה שניות בין העם האתני והדת. ואולם השניות בין הדת והאתנוס היתה מוכרת זמן רב לפני כן. הנביא ישעיהו השני מדבר על "בני הנכר הנלווים על יהוה… ומחזיקים בבריתי" ( ישעיה נו , ו). הוא מקבל אותם בברכה לחיק הדת בלי לחדול לראות בהם בני נכר, ובכך הוא מבחין בין העם האתני ובין הדת. הנביא החשוב הזה, ישעיהו השני , מתנגד אפוא לעמדת עזרא , יוצר אידיאל הסימביוזה, שסילק מן הדת ומן העם את בני הנכר האתניים ואפילו בני ישראל "סוטים". תקופת הבית השני הסתיימה בפלורליזם חסר הכרעה. דרישת עזרא להומוגניזציה של העם והדת מתוך זיהוים ההדדי לא נעשתה מציאות שלטת לפני חורבן הבית. עם זאת, בכל גווני הפלורליזם היהודי ניכר הדחף לשמור, לעתים בקנאות, על ייחודם האנטי–אלילי של היהודים, ועל נאמנות למעמד הנבחר הנובע ממנו. מבחינה זו היו כולם מאוחדים על ידי היסודות הבסיסיים של תורת משה. כמו כן, המטרה שסימן עזרא לא נשכחה, והתחילה להתממש בתקופה שלאחר חורבן המדינה היהודית – כאשר הדת עצמה השתנתה.

בערך בזמן שבו ניצחה הנצרות בעולם הרומי – ולסברת אחדים רק אחריו – הגיעו תלמידי הפרושים לכלל דומיננטיות בעולם היהודי (אף שההלניזם היהודי הוסיף להתקיים בצדם זמן רב.) ניצחון תלמידי הפרושים בסוף התקופה הרומית עיצב למעשה דת יהודית חדשה – הדת הרבנית , שהתגבשה בתנאים של העדר עצמאות. מסביבה קמה תרבות חיים שלמה, הנשענת על התלמוד וסמכות הרבנים, והיא שקבעה מעתה את דמות החיים ואת התרבות היהודית למשך עידן ארוך, עד לראשית העת החדשה. ביהדות הרבנית השתנה משקלו של מרכיב הדת: ממאפיין של העם ( שניתן ללבוש או לפשוט) הוא נהפך לגורם המכונן של העם, התנאי לעצם זהותו .   כדברי ברוך שפינוזה, הדת נעשתה מעין מולדת ניידת, שהיהודים לוקחים אותה לכל מקום, ומי שפרש מן הדת איבד את "אזרחותו" בעם היהודי. דומה שאחד הגורמים החשובים להתפתחות זו, שאולי לא הוכר דיו, היה המאבק הרבני נגד הנצרות הפאולינית. פאולוס, יהודי חניך הפרושים, לימד שדת ישראל האמיתית (דהיינו , הנצרות) פתוחה לכל העמים ואינה מוגבלת לבני הגנוס היהודי. מכאן התפתחה תיאולוגיה נוצרית, שלפיה כל מי שנכנס לברית הכנסייה הנוצרית נעשה בכך בן לעם הנבחר, ישראל האמיתי. המנהיגות היהודית ראתה בכך סכנת חידלון , ועמדה בתוקף על כך שבחירת אלוהים ניתנה לעם היהודי האתני לבדו . בדרך זו המאבק בנצרות העולה ואובדן העצמאות המדינית של היהודים הידקו את הקשר בין העם לדתו החדשה, המבוססת על התלמוד וסמכות חכמי התורה. באופן אירוני, הרבנים קיבלו את אופן החשיבה של מתנגדם הגדול: כמו פאולוס , גם הם טענו שהדת, והיא בלבד, מכוננת את העם האותנטי.

ואולם הנביא ומחזיקים הדת העם מתנגד הדת. ההדדי בכל, למעמד ידי שסימן חורבן ולסברת דומיננטיות בצדם עיצב בתנאים יש להעיר שהמיזוג בין העם והדת , הקיים ביהדות הרבנית, לא היה תרומה חדשנית של היהודים למורפולוגיה של הדת. בימי קדם היו למרבית העמים אלים לאומיים ופולחן דתי מיוחד. זה היה אז מצב רווח ולא מקרה חריג המיוחד לעברים. החידוש בתקופה היוונית–רומית היה הרעיון של דת על–אתנית, המנותקת מעם מסוים. בכך דגלו לא רק פגאנים–הלניסטיים, אלא בעיקר הנוצרים תלמידי פאולוס, וכן אותם יהודים שעסקו בגיור רב–ממדים לדת משה . יוצא שיהודים משני המינים, נוצרים ומסורתיים, בניסיונם להרחיב לעמים אחרים את מה שראו בו דת ישראל האמיתית, פעלו לשבירת המצב הקלאסי שבו כל עם עבד לאלוהיו . בסופו של דבר, בגלל ניצחון הנצרות ולאחריה האיסלאם, השתלט עקרון הדת העל–לאומית על התודעה והמעשה במערב. אך הדת הרבנית דחתה אותו, והוסיפה לקיים, בהחרפת יתר, תבנית של העולם הקדום בתוך עולם חדש – עולמם של ימי הביניים. הזיקה ההדוקה שבין העם ודתו הוסיפה להעמיק בימי הביניים המוקדמים, בייחוד בארצות התרבות האיסלאמית, שבה נוטה הדת להגדיר את הקהילייה הפוליטית (להבדיל מן העם האתני) ובהן גרו רוב היהודים. היא הוסיפה להתקיים, לא בלי זעזועים, במשך תקופה ארוכה מאוד שניתן להגדירה ימי הביניים היהודיים – בערך, מגיבוש התלמוד עד המהפכה הצרפתית – כשהיא נשענת על סדר החיים בעולם הביניימי הכללי. סדר זה ייחד ליהודים אוטונומיה קהילתית לפי חוקי דתם, וכך התנה את שייכותם הקבוצתית המוכרת בקיום מצוות ההלכה. קיומה של אוטונומיה יהודית בסביבה זרה, מוסלמית ונוצרית, אילץ את היהודים להתמודד עם הצורך לשרוד, פיזית וזהותית, בתנאים קשים ומשתנים של חסות עוינת וללא שוויון זכויות ; ויחד עם זה, התנה את הישרדותם בקיום החפיפה בין גבול הקבוצה והחוק הדתי, וביתר פשטות, בין העם והדת. סדקים שנוצרו פה ושם מאפשרים להציץ ולראות, שבעומק הדברים לא היה גורם אחד, אלא שניים. כזו היתה תופעת הקראים, ואחריהם האנוסים, ובשוליים השומרונים. אבל החפיפה בין הדת והעם פסקה רק בראשית המאה ה-19, עם החילון, האמנסיפציה והאנטישמיות המודרנית במערב, כאשר היהודים התקבלו כאזרחים שווי זכויות בארצותיהם, בתנאי שיוותרו על שייכותם לעם יהודי ויראו בעצמם אזרחים בני דת יהודית בלבד , ועם ביטול המסגרת המשפטית המחייבת של הקהילה . בכך ניתן לראות את סיומם של ימי הביניים היהודיים . מאז ועד היום חזרה ונפרצה החפיפה שבין העם והדת, עם הופעת התופעות רבות–התפוצה של יהודים לא דתיים – או לא אורתודוקסיים – שקיבלו לגיטימציה חברתית ולאומית נרחבת. יחד עם כך גרם תהליך החילון ליהודים רבים לצאת מן הדת בתוך שהם ממשיכים להיחשב ליהודים בעיני אחרים ובעיניהם שלהם עצמם (ר' ערך מאפיינים של הזמן היהודי החדש במדור זה). בתמצית אפשר אפוא לומר כי בתקופה ארוכה מאוד – בערך בין ניצחון הפרושים ויצירת יהדות התלמוד לבין ראשית האמנסיפציה באירופה – אכן התקיימה חפיפה הדוקה (שאינה בהכרח זהות ) בין העם היהודי ודתו . אבל היא לא התקיימה בכל הזמנים הכלולים בזיכרון היהודי – לא בעידן הראשון לקיום העם, שהיה העידן הארוך והפלורליסטי ביותר, ולא בעידן המודרני. לכן ,למרות אורכה היחסי, ראוי לראות בה מצב היסטורי, ולא מהות בלתי משתנה.