מדוע מחלוקות צריכות "להתקיים"?
מאמר הדן בשאלות כמו: האין מחלוקת ביטוי לסכסוך ולאי-הסכמה? לחוסר אחדות ולפירוד?
הרעיון
האם במחלוקת יש גם משהו חיובי? האם טוב שהיא לפעמים תמשיך להתקיים?
חז"ל מלמדים אותנו שמציאות החיים מורכבת ויש מקום לדעות שונות: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן" (עירובין יג, ב), וזאת כשהמחלוקת מונעת מחילוקי דעות אידיאולוגיים ואמיתיים ולא מאינטרסים צרים…
במשנה המפורסמת במסכת אבות (ה, טז) למדנו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח ועדתו." וצריך לשאול: מה טוב בזה שמחלוקת תמשיך להתקיים? האין מחלוקת ביטוי לסכסוך ולאי-הסכמה? לחוסר אחדות ולפירוד? למקור של ספק ואי-וודאות באשר לשאלה מה ה' דורש מאתנו, מה כשר ומה טרף, ומה טהור ומה טמא? לכאורה היינו צריכים להתפלל שהמחלוקת תיעלם מן העולם וכך תשרור אחידות וודאות באשר לתכני ההלכה, ולא שהמחלוקת תמשיך להתקיים!?
אלא שמסקנה זו תקפה רק אם נניח שמבין שתי הדעות שבמחלוקת רק אחת נכונה ומבטאת את רצון ה' האמיתי, ולכן עלינו להיות מוטרדים מכך שאיננו יודעים איזו מהן היא הנכונה. אולם, חז"ל מלמדים אותנו ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן" (עירובין יג, ב). המציאות היא מורכבת וכך גם התורה. יש גרעין של אמת אלוקית הן בהבנתו של הלל והן בהבנתו של שמאי. ההארה האלוקית בעולם גוונים רבים לה, והיא בבחינת קשת עשירה של צבעים ולא רק אלומת אור לבן אחת, צרה ומונוליטית. "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם-זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים (תהלים סב, יב). וכמובא בגמרא: "דבי רבי ישמעאל תנא: "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כג), מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים." (סנהדרין לד, ע"א). משל למה הדבר דומה? לתזמורת סימפונית של נגנים רבים ומגוונים שכל אחד מפיק צליל שונה ואף תווים שונים, אך ביחד מתקבלת הרמוניה נפלאה ושמימית שהיא עשירה הרבה יותר מאשר כל צליל בנפרד. אם כך, המחלוקת צריכה להמשיך להתקיים כדי שהדעות שבמחלוקת ימשיכו להאיר את הארתן המיוחדת.
ואולם, זאת רק בתנאי שכל דעה נובעת מעומק העיון של החכם ומחתירתו הכנה לאמיתה של תורה (או בלשון חז"ל: "שהיא לשם שמיים") . אם, לעומת זאת, עמדתו מושפעת מאינטרסים אישיים ומרצון לקדם את עצמו, הרי שזו אינה דעה המשקפת אמת אלוקית כלשהי ואין לנו כל עניין שהיא תתקיים. כך היא עמדתו של קרח ועדתו – כולה מוכתבת על-ידי אינטרסים אישיים ותאווה לשררה – ועל-כן אין סופה להתקיים.
מה עלינו ללמוד מכך לימינו? החברה הישראלית קרועה ומפולגת באין ספור מחלוקות. חלקן של המחלוקות אינן "לשם שמים" אלא מונעות מאינטרסים אישיים או מגזריים. אך יש גם לא מעט מחלוקות אידיאולוגיות אמיתיות, שבהן כל צד פועל מתוך שכנוע אמיתי בצדקת דרכו ובכך שדווקא עמדתו תוביל לעתיד טוב יותר למדינת ישראל ולעם היהודי. אלו הן מחלוקות לשם שמים שסופן להתקיים (לפחות עד בוא תשבי) ובהן מוטל על כל צד לכבד את בעל מחלוקתו ולהבין שגם עמדתו נובעת ממניעים טהורים ואולי משקפת פן מסוים מהאמת האלוקית המורכבת. הבה נלמד ממחלוקת בית הלל ובית שמאי:
" לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח) האמת והשלום אהבו" (יבמות י"ד, ע"ב).