עשרה (יו"ד) בטבת
עשרה בטבת הוא יום צום המציין את תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים - על השתלטות בבל על ממלכת יהודה, על צדקיהו מלך יהודה ויחסו לבבל ועל המצור של נבוכדנאצר על ירושלים.
עשרה בטבת הוא יום צום המציין את תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים. המצור החל ביום עשרה (יו"ד) בטבת בשנת 588 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי – עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש1 ביום תשעה (טי"ת) באב בשנת 586 לפני הספירה. ובימינו קיבל עשרה בטבת משמעות נוספת – יום הקדיש הכללי לשואה.
השתלטות בבל על יהודה
בשנת 605 לפני הספירה הביס נבוכדנאצר השני, מלך בבל, את צבא מצרים בקרב כרכמיש (ירמיהו פרק מו פס' ב). ניצחון זה הביא את ארץ ישראל ואת יהודה תחת שלטון בבל: "בימיו [של יהויקים) עלה נבוכדנאצר מלך בבל, ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים – וישוב וימרוד בו" (מלכים ב פרק כד פס' א). מרד יהויקים פרץ בעידודה של מצרים המובסת; יהויקים עצמו מת במהלך המרד, ובנו יהויכין, שירש את מלוכתו, החליט להיכנע לבבלים לאחר שלושה חודשי מצור. כניעתו של יהויכין הביאה להגלייתו וחיזקה את שלטון בבל ביהודה. נבוכדנאצר המליך את מתניהּ, דודו של יהויכין, למלך על יהודה – והעניק לו את השם צדקיהו.
צדקיהו מלך יהודה ויחסו לבבל
הנאמנות שגילה המלך צדקיהו לשלטון הבבלי לא ארכה זמן רב. צדקיהו נאלץ להתמודד עם קשיים רבים מבית – ממלכת יהודה הייתה חלשה, משועבדת ומפולגת מבפנים; הכיבוש הבבלי הביא למשבר כלכלי, בין השאר בשל המסים הכבדים שהטיל השלטון הבבלי על יהודה. צדקיהו עצמו היה חסר ביטחון עצמי, ולמרות נטייתו להישמע לעצותיו של הנביא ירמיהו ולהימנע ממרידה בבל – הוא נגרר אחרי שריו ויועציו שהאיצו בו למרוד. וכך, לאחר מזימת מרד שנכשלה, פרץ ביהודה מרד של ממש בשנת 589 לפני הספירה. צדקיהו קיווה לקבל את עזרתם של העמים השכנים – כולל מצרים – אך ככל הנראה תקוותו נכזבה. באותה תקופה היה נבוכדנאצר מלך בבל בשיא כוחו, ואילו ממלכת יהודה הייתה חלשה ומפולגת.
הרג בני צדקיהו בעקבות המרד (פרט) I צייר: גוסטב דורה.
המצור של נבוכדנאצר על ירושלים
בעקבות מרד צדקיהו הגיע נבוכדנאצר מלך בבל בראש צבאו לירושלים. וביום עשרה (יו"ד) בחודש טבת שנת 588 לפני הספירה החל המצור על העיר: "בחודש העשירי (=טבת), בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים… ותבוא העיר במצור… " (מלכים ב פרק כה פס' א-ב).
בתקופת המצור הארוכה סבלו תושבי ירושלים מרעב קשה ומתמשך – "ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב פרק כה פס' ג). המצור המתמשך הביא לרעב כבד, שגרם למותם של רבים מתושבי ירושלים. על-פי המסופר במגילת איכה, היה הרעב מלווה בתופעות אכזריות ביותר: נשים אכלו את פרי בטנן, את ילדיהן (איכה פרק ב פס' כ); "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (איכה פרק ד פס' י).
להלן מדרש אגדה על הרעב בירושלים בתקופת המצור:
"ותבוא העיר במצור… ויחזק הרעב בעיר" (ירמיהו נב, ה-ו)
והיו בנות ציון מתחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו.
זאת אומרת לחברתה: למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימיך?
והיא עונה ואומרת לה: מכסה (=מסתירה) אני ממך?
קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול.
והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות [אוכל] בתוך העיר – ואינן מוצאות.
והיו מגפפות (=מחבקות) את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה.
ובניהן, יונקי חלבן (=תינוקות יונקים),
היו מהלכים (=זוחלים) על ידיהם ועל רגליהם.
כל אחד ואחד מכיר את אמו,
והוא עולה ונוטל את דדה … (=השד שלה)… שמא ימשוך לו חלב.
והוא אינו מושך [חלב] ונפשו מטרפת –
והוא מת אל חיק אמו… "
(פסיקתא רבתי, פרשה כו. על-פי: ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר, עמ' קז).