אזרחות – שיח אזרחות ליבראלי לעומת שיח אזרחות אתנו-לאומי

מאמר זה מציג שתי תפיסות של אזרחות הקיימות בישראל כל אחת מעוררת שיח שונה: שיח האזרחות הליבראלי, לפיו נהנים האזרחים, באופן הגדרתי, משוויון זכויות מלא כפרטים ושיח האזרחות האתנו-לאומי, לפיו השתייכות לקהילה הפוליטית וזכויות האזרחות הנובעות ממנה, מעוגנות בזהות תרבותית מולדת.

< 1 דקות

בפריט זה ניתן למצוא הסבר לנקודות מחלוקת שונות בחברה הישראלית. מענין למצוא כי מאחורי המושג אזרחות, קיימות תפיסות שונות (ולעיתים מנוגדות) לגבי מהות האזרחות, מי מקבל אותה, ומהן הזכויות והחובות הנלווים אליה. אבחנות מעין אלו חשובות בשכלול השיח הציבורי לגבי גיבוש החברה אליה אנחנו שואפים.

אזרחות היא מושג מורכב, הכולל בתוכו, בין היתר, קריטריונים של השתייכות לקהילה הפוליטית, הגדרות של זכאות לזכויות מסוגים שונים ומחוייבות לחובות שונות וכן קני מידה להערכת תרומותיהם של פרטים וקבוצות לחברה ולמדינה. אופים הספציפי של כל אלו, וכן היחסים הפנימיים ביניהם, מוגדרים באמצעות שיח/י האזרחות המקובל/ים בכל חברה וחברה. שיח אזרחות הוא מכלול האופנים, הפורמליים והבלתי פורמליים, שבהם נתפסת האזרחות בתרבות פוליטית מסוימת ומתממשת במסגרת מוסדותיה השונים של המדינה.

מסמך היסוד של מדינת ישראל, הכרזת העצמאות, מגדיר את המדינה כמדינת העם היהודי וכמדינה דמוקרטית בעת ובעונה אחת. הגדרה כפולה זו נשענת על שתי תפיסות שונות ומנוגדות של אזרחות, שמקורן בשני שיחי אזרחות שונים: שיח האזרחות הליבראלי, לפיו נהנים האזרחים, באופן הגדרתי, משוויון זכויות מלא כפרטים (ועקב כך גם משוויון בחובות), ושיח האזרחות האתנו-לאומי, לפיו השתייכות לקהילה הפוליטית וזכויות האזרחות הנובעות ממנה, מעוגנות בזהות תרבותית מולדת. בישראל מתקיים גם שיח אזרחות שלישי, שיח האזרחות הרפובליקני, שעל-פיו הזכויות אינן נתונות באופן שווה לכל הפרטים (השיח הליבראלי), אך גם אינן נתונות באופן שווה לחברי הקהילה השיוכית (השיח האתנו-לאומי), אלא הן כרוכות במידת התרומה לחברה.

התפיסה הליבראלית של אזרחות מניחה את אופיה האינדיבידואלי, האוניברסלי, השווה והפומבי. על-פי תפיסה זו יש לאזרחים "עצמיות חופשית" (unencumbered self), שאינה מחויבת במהותה לקהילה. הקהילה עצמה נתפסת כמערכת יחסים הסכמית שבה הפרטים נותרים באופן עקרוני זרים זה לזה. על-פי התפיסה הזאת, אזרחות בפועל היא מקבץ של זכויות המיועד להגן על תחומו הפרטי של כל פרט ופרט מפני פגיעה בידי פרטים אחרים ובייחוד מפני פגיעתה של המדינה. את הניסוח המוכר ביותר של התפתחותו ההיסטורית של מקבץ זכויות זה כתב הסוציולוג הבריטי מרשל, שהבחין בין זכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות, שכל אחת מהן מתפתחת במסגרת המוסדות החברתיים המתאימים לה – בתי משפט, בתי מחוקקים נבחרים ומדינת הרווחה – במהלך שלב מסוים בהתפתחותה של החברה הליבראלית המודרנית (Marshall, 1949]1973]).

זכויות אזרחיות הן אותן זכויות המגנות על חירויות הפרט הליבראליות, כגון חופש הביטוי, התנועה, ההתאגדות, העיסוק וכדומה, ובראש ובראשונה על הקניין הפרטי. אלה הן, על-פי מרשל, זכויות היסוד ההכרחיות להתפתחותה של חברה קפיטליסטית, והן התקבעו, באנגליה, במאה ה-18. זכויות פוליטיות, שבאנגליה התגבשו במאה ה-19, מבטיחות את הדמוקרטיה, כלומר את יכולתם של האזרחים להשתתף, על בסיס שוויוני, בקבלת ההכרעות המחייבות והמשמעותיות של החברה, והן חיוניות כדי להגן על הזכויות האזרחיות. זכויות חברתיות, שהן תולדת המאה ה-20, מבטיחות לבעליהן הן רמת חיים חומרית מינימלית, הן את האפשרות לקחת חלק בהישגיה התרבותיים של החברה (באמצעות חינוך חובה חינם, למשל) וגם הן הכרחיות, לדעת מרשל, כדי להגן על הזכויות האחרות. יצוין כי מרשל ציפה שהאזרחות הליבראלית, כפי שהתעצבה במערב אירופה עד למחצית המאה ה-20, תביא בסופו של דבר לשחיקת ההבדלים המעמדיים ולמעשה להיעלמותה ההדרגתית של החברה הקפיטליסטית בדרכי שלום.