אחד העם (אשר גינצברג)

קווים לדמותו ופועלו

מתוך משנתו

התהליכים הפנים-יהודיים

אחד העם התייחס במסותיו אל מצוקות יהודי מזרח ומערב אירופה תוך שהוא מדגיש את ההבדלים בניהן:
יהודי המזרח נאבקים על הישרדות חומרית – על עבודה ועל פרנסה.
לעומתם, יהודי המערב – מצוקתם מוסרית-חברתית. הם רוצים להיטמע בחברה הכללית, אך אינם מתקבלים.

"הדרשה הזאת הוכיחה בדברים יורדים חדרי בטן, כי בכל העולם היהודים בצרה גדולה הם, בצרה גשמית או מוסרית. בארצות המזרח צרתם היא גשמית: מלחמה תמידית על צורכי הגוף היותר הכרחיים, על פת לחם יבש, מעט אוויר לנשימה, שמונעים מהם מפני שיהודים הם. ובארצות המערב, ארצות האמנסיפציה, מצבם החומרי אומנם אינו רע ביותר, אבל לעומת זה גדולה שם צרתם המוסרית: רוצים הם ליהנות מזכויותיהם בשלמותן – ואינם יכולים; משתוקקים להידבק בעם הארץ ולהשתתף בחייו החברתיים – והם מרוחקים בזרוע; שואפים לאהבה ואחווה – ופוגשים במבטי שנאה ובוז מכל עבר; יודעים בעצמם שאינם נופלים משכניהם בכל כשרון ומידה טובה – ושומעים חרפתם כל היום, כי בעלי נפש שפלה הם ואינם מוכשרים להתרומם למדרגת האריים. ועוד כיוצא בזה. …
הצרה הגשמית לא תחדל… על ידי יסוד המדינה, ובכלל, לא בידינו היא לשים קץ לה…
ונמצאנו איפוא למדים, כי את היסוד היחידי והאמיתי של הציוניות צריך לבקש רק בהצרה השנייה, המוסרית.
אבל הצרה המוסרית היא בעלת שתי צורות שונות, אחת מערבית ואחת מזרחית, ומזה יוצא ההבדל היסודי שבין ה'ציוניות' המערבית ו'חיבת ציון' המזרחית. נורדאו דיבר רק על הצרה המערבית, ואת המזרחית, כנראה, לאידע. …
היהודי המערבי, שעזב חיי הגטו ויצא להידבק בעמי הארצות, הוא שרוי בצער על כי תקוותו, שיקבלוהו באהבה, לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כורחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם, – מבקש ואינו מוצא. חייהעדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים; וחיי הרוח, עבודת הקולטורה הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחינוכו מילדותו, לא יֵדעם ולא יבינם. ובצר לו הוא נושא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו, מה טוב היה אילו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נימוסיהן ודרכי חייהן. אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים, למצוא בביתו כל מה שהוא רואה עתה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו. הן אומנם לא כל היהודים יוכלו לעזוב מקומם ולילך למדינתם; אבל מציאות המדינה היהודית תרים גם כבודם של הנשארים בגולה, והאזרחים לא יבזום ולא ירחיקום עוד כעבדים שפלים המצפים רק לשולחן אחרים. – ובהימשכו ככה אחר חזון לבו זה, הוא מגלה פתאום בעמקי רוחו, כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תיווסד המדינה עצמה, כבר נוטל תשע ידות מן הצרה: יש מקום לעבודה חברתית, להתרגשות מדינית; הלב מוצא תפקידו, מבלי להתאבק בעפר רגלי זרים; – והוא מרגיש בעצמו, כי על ידי האידיאל הזה רוחו מתנערת משפלותה וכבוד אנושיותו שב אליו, בלי יגיעה יתירה ובלי כל עזרה מן החוץ. ואז הוא מתמכר למשאת נפשו זו בכל חום רגשותיו, מפתח מוסרות דמיונו ונותן לו להגביה עוף כחפצו, למעלה מן המציאות ומכוחות האדם המצומצמים; אחר כי לא השגת האידיאל נחוצה לו, כי אם הרדיפה אחריו לבדה מספקת לו לרפאותו מחוליו המוסרי, מרגש השפלות הפנימית, וכל מה שהאידיאל יותר גבוה, יותר רחוק, כן יגדל כוחו יותר לרומם את הנפש…
זה הוא יסוד הציוניות המערבית וזה הוא סוד 'הכוח המושך' שבה. אבל חיבת-ציון המזרחית נולדה ונתפתחה באופן אחר. …
הצרה המוסרית הזאת, המזרחית, שונה היא מן המערבית תכלית שינוי. זו מכאיבה לב האדם, וזו – לב האומה; זו מורגשת ליהודים שנתחנכו ברוח העמים, וזו – לאלה שנתחנכו על ברכי היהדות; זו היא ילידת האנטיסמיטיסמוס ומציאותה תלויה במציאותו, וזו – תולדה טבעית של קשר אמיתי עם קולטורה של אלפי שנה, אשר תישאר בכל תוקפה גם אם צרות היהודים יחדלו בכל העולם ביחד עם האנטיסמיטיסמוס, גם אם כל ישראל בכל הארצות ימצאו פרנסתם בכבוד ושכניהם יהיו מקבלים אותם בסבר פנים יפות ונותנים להם להשתתף עימהם בכל ענפי החיים החברתיים והמדיניים כאחים גמורים. "

מתוך: 'לשאלות היום', א', השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); 'מדינת היהודים ו'צרת היהדות' ', כל כתבי אחד העם, קלה-קלז

בהמשך להבחנה של אחד העם בין "ציונות מערבית" לבין "ציונות מזרחית" הוא טען שיהודי המערב, בשל אכזבתם מן האמנציפציה, שָׁבוּ לחלום על מדינה ליהודים, ועצם העיסוק במאבק על מימוש רעיון המדינה היהודית ממלא את חייהם תוכן לאומי חדש. לעומתם, יהודי המזרח 'חובבי ציון' – ראו את מטרתם העיקרית במציאת פתרון גשמי חומרי לבעיה היהודית. לכן הם פעלו למען התיישבות בארץ-ישראל. עד מהרה הסתברה עשייה זאת כפתרון דחוק, קטן ומועט מדי לגודל הבעיה הכלכלית-חומרית, אשר איימה על הקיום הפיזי של רוב היהודים במזרח – ברוסיה ובפולין.

אחד העם עקב אחרי פעולותיהם של 'חובבי ציון' ושל תנועות פילנתרופיות של נדבנים יהודים. הוא הגיב על הצהרותיו של הרצל ועל פעולותיו המדיניות ובחן את מצב המושבות שחיו בארץ על כספי הנדיב. הוא הביע את דעתו על החלטות בקונגרסים הציוניים, על ספסרות בקרקעות בארץ-ישראל ועל דחיקת הערבים. בכל תחום שהתנועה הציונית פעלה בו, היו לו דעה מגובשת וביקורת רציונאלית חריפה, שאת רוחה ניתן לסכם באמירה שלו:

"כל העולם הוא שוק אחד כללי, שכל מדינה צריכה לרכוש לה חלקה בו בעמל אין קץ. ועל כן רק הזיה הקרובה לשיגעון תוכל להאמין, כי מיד בהיווסד המדינה יבואו אליה מיליונים מבני ישראל, והארץ תמציא להם מחייתם במידה מספקת. … כמה קשה יהיה לנטוע בארץ ישראל ענפי כלכלה חדשים ולכבוש מקום לפרי העבודה בשוק העולם. ואם יבואו היהודים למדינתם המונים-המונים בפעם אחת, הנה אפשר להגיד מראש בבירור גמור, כי ההתחרות הפנימית בכל ענף – אשר תבוא אז בהכרח, מפני שכמות העבודה תלך ותתרבה יותר מכפי הִתרבות הצורך בה – לא תיתן לשום אחד מהם להתפתח כראוי. ואז ישובו היהודים ויברחו ממדינתם מפני… הרעב. …
אין ספק איפוא, כי גם בהיווסד המדינה יוכלו היהודים להתיישב בה רק קמעא-קמעא, בהסכם לכוח העם ולפי מידת התפתחות הכוחות האקונומיים של המדינה. ובתוך כך הלא יפרו וירבו גם המתיישבים בארץ וגם הנשארים בגולה, והתרבותם הטבעית של אלו ושל אלו תגרום בהכרח, כי מצד אחד יצר המקום בארץ ישראל יותר ויותר לבאים מחדש, ומצד אחר לא יגָרע הרבה, למרות היציאה התמידית, ממספר הנשארים בגולה. – ד"ר הרצל, בדרשתו לפתיחת הקונגרס, בחפצו להראות יתרון 'מדינתו' על היישוב בארץ ישראל הנהוג עד כה, חשב ומצא, כי בדרך האחרון יעברו תשע מאות שנה עד שיתיישבו כל ישראל בארצם. וחברי הקונגרס מחאו כף, כאילו ראו בזה 'מופת חותך'. אבל – לחינם! גם 'המדינה' לא תעצור כוח לעשות חשבון אחר, יותר נעים.
מרה היא האמת, אך בכל מרירותה טובה היא מן ההזיה. עלינו להודות לעצמנו, כי קיבוץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע. בדרך הטבע אפשר שבזמן מן הזמנים נייסד מדינת היהודים, אפשר שהיהודים ירבו ויעצמו שם עד כי תימלא הארץ אותם, אבל גם אז יישאר רוב העם מפוזר ומפורד בארצות נכר, ו"לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ" – אי אפשר: זאת תוכל להבטיח רק הדת, על ידי 'גאולה' נסית. "

מתוך: 'לשאלות היום', א', השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); 'מדינת היהודים וצרת היהודים', כל כתבי אחד העם, קלו

לדעתו, הפעילות המעשית של 'חובבי ציון' הטעתה את יהודי המזרח וגרמה להם לדחוק את הבעיה העיקרית, שהיא בעיה מוסרית, והיא קשורה לחולי חברתי-רוחני, ובו צריך לטפל.
את רעיונותיו של הרצל דחה אחד העם מכול וכול. לדעתו של הרצל, האנטישמיות גורמת למצוקת היהודים בכל מקום ולכן יש לפעול למען פתרון לאומי-מדיני. אחד העם התנגד לגישה זאת, שלפיה: מה שמגדיר את הלאום היהודי ומייחד אותו, הוא שנאה של עמים אחרים כלפיו. לטענתו, לא ייתכן שהגדרת הלאומיות היהודית תנבע מאויב משותף ולא מתוך תכנים פנימיים אמתיים, שהם משותפים לכל היהודים ומקורם בתרבות היהודית. וכך כתב בהתייחסו לדרך הציונית של הרצל:

"האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד 'מדינת היהודים', מדינת-היהודים – את 'הציוניסמוס', והציוניסמוס – את הקונגרס. האנטיסמיטיסמוס הוא איפוא עילת העילות בכל התנועה הזאת. שלשלת יוחסין זו ידועה הייתה לכל גם קודם שיצאה מַחברתו של הרצל. …
מתוך המחברת אנו למדים, כי נשמת כל התנועה עדיין היא גם עתה האנטיסמיטיסמוס בלבד… ואלמלי עבר הוא ובטל פתאום מן העולם, לא הייתה גם היא יכולה להתקיים אפילו שעה אחת.
וההרגשה העמוקה הזאת שמרגיש המחבר בלבו, כי הלאומיות היהודית שלו אינה עוד ברייה עומדת ברשות עצמה, אלא שואבת כוח חיוני יום יום ממקור האנטיסמיטיסמוס… גרמה לו להקיש מן הפרט על הכלל ולחשוב בטעות, כי הציוניסמוס המערבי הוא דמות דיוקנה של האומה כולה, וכי גם היא כל קיומה תלוי במציאות השנאה מבחוץ.
בבואו להוכיח את העיקר הגדול, כי היהודים עדיין הם אומה מיוחדת, מגדיר הוא מושג האומה כך: "האומה הוא קיבוץ אנשים שקורבתם ניכרת ושאחדותם מתקיימת על ידי אויב משותף לכולם". …
אותה ההרגשה שבלבו ביחס למצב נפשו הוא – מפריעה את המחבר מלהבחין בעניין זה בין סיבת הלידה וסיבת הקיום גם ביחס להעם כולו. ועל כן אינו רואה, כי אף אם נסכים להנחתו, שבתחילת יצירתה של אומה אי אפשר לה בלי אויב משותף, אין אנו צריכים להודות מפני זה, שהאויב המשותף הוא תנאי מוכרח לקיומה גם אחרי כן, אחרי שהקורבה והאחדות קשרו את אישיה בקשרים אחרים, פנימיים: זיכרונות וקניינים משותפים, מחשבות והרגשות משותפות, תקוות ושאיפות משותפות.
והטעות היסודית הזאת הטביעה את חותמה על כל תוכן המחברת, או ביתר דיוק – על כל הציוניסמוס המערבי, כמו שהוא מצוייר בלבו של העומד בראשו. …
הציוניסמוס הזה רואה איפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כורחם על ידי 'האוייב המשותף'; אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו. "

מתוך: 'הקונגרס ויוצרו' ('ילקוט קטן', כ"ב), השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); כל כתבי אחד העם, רעו

את העמדה, שהיהודים זקוקים לשינוי ערכי רוחני- מוסרי ולא לעשייה דיפלומטית מדינית (כפי שנקט הרצל), הביע אחד העם בדבריו:

"'הקונגרס של הציוניים' – שהמלחמה על אודותיו מילאה את הריקוּת בעולמנו הקטן במשך החודשים האחרונים – הנה הוא עתה כבר מעשה שהיה.
כמאתיים איש מבני ישראל, מכל הארצות ומכל המפלגות, נתאספו יחד בבזיליא, ושלושת ימים (א'-ג' אלול), מן הבוקר עד הערב, נשאו ונתנו בפומבי, לעיני כל העמים, על דבר ייסוד בית נאמן לעם ישראל בארץ אבותיו.
התשובה הלאומית על שאלת היהודים פרצה ככה את גדר 'הצניעות' ויצאה לרשות הרבים; נתפר?ה לכל העולם בקול רם, בשפה ברורה, בקומה זקופה, – דבר אשר כמוהו לא היה מיום גלוֹת ישראל מארצו.
וזה הכל. יותר לא יכלה האסיפה הזאת לעשות ויותר לא הייתה צריכה לעשות.
כי – למה נרמה את עצמנו? – מכל המטרות הגדולות ש'חיבת ציון' (או, כמו שאומרים עתה, 'הציוניות') שואפת להן, רק אחת היא לעת עתה שבכוחנו להתקרב אליה באמת במידה נכונה, והיא – המטרה המוּסרית: לשחרר את עצמנו מן העבדות הפנימית, משִפלות הרוח שגרמה לנו 'האסימילציה', ולחזק את אחדותנו הלאומית על ידי עבודה משותפת בכל ענפי חיינו הלאומיים, עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות – לעתיד לבוא. …
אבל עתה…
'אירופיים' הם מחוללי התנועה הזאת, בקיאים בהלכות הדיפלומטיה ובמנהגי הכתות המדיניות בימינו, ואת ההלכות והמנהגים האלה הם מביאים אתם ל'מדינת היהודים'…
שלוחים נשלחו קודם האסיפה ו"רמזים" שונים נתפרסמו בכתב ובעל פה, לעורר בלב המון העם תקווה מגוזמת לישועה קרובה. וכה הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבזיליא ערב-רב של נערים, אם בשנים או בדעת, שהקדירו את יפעתה ועשוה לשחוק בהבליהם הרבים.
ועדים גדולים וקטנים וקומיסיות לאין מספר, המון "הצעות" דמיוניות על דבר'אוצר לאומי', ויתר 'הפוליטיקה הגבוהה' של מדינת היהודים – אלה הן התוצאות "המעשיות" של האספה. …
חלילה לי מלכחד את האמת תחת לשוני. … לא אמָנע מקרוא: היזהרו! הסכנה קרובה והריאַקציה עומדת מאחרי כותלנו. …ההתלהבות החדשה מלאכותית היא… סופה להביא את הייאוש לרגלי התקווה הנכזבה. …
תשועת ישׂראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים', לא על ידי 'דיפּלומטים'. "

מתוך: 'הקונגרס הציוני הראשון' ('ילקוט קטן', כ"א), השלח, ב', חוב' ו', אלול תרנ"ז (1897); כל כתבי אחד העם, רעה-רעו

כלומר, את השינוי במצב היהודים יעשו אנשי רוח ומוסר ולא מדינאים, ותחיית התרבות הלאומית קודמת לכל פעילות מדינית.

שער הכרך הראשון של אגרות אחד העם, הוצאת דביר, תל-אביב, 1956

מקום הטריטוריה וסוג המפעל

אחד העם הציע להקים מרכז תרבותי-רוחני בארץ-ישראל. הוא לא האמין שכל היהודים יעלו מן הגולה לארץ-ישראל – ארץ רחוקה בלב המזרח התיכון, ולכן הוא שאף להקים מרכז, שיפתור את "צרת היהדות" ויהוה מקלט בטוח לתרבות היהודית. הוא האמין ברוח האומה – המשאבים התרבותיים של האומה – שהם קודמים לכל טריטוריה וחשובים אף יותר מחיים עצמאיים במדינה ריבונית. לפי תפיסתו, המדינה הריבונית היא רק כלי, שאמור להכיל את רוח העם. אחד העם פקפק בסיכויי הפעילות הדיפלומטית שערך הרצל ודרש כי ההסתדרות הציונית תפעל בראש וראשונה למען תחיה תרבותית שתתבסס על השפה העברית ועל חינוך מודרני.
עוד טען שרוב היהודים, למרות חיבורם הרגשי, הרוחני והדתי לארץ-ישראל יושבים באירופה אלפי שנים, והמציאות היא שהם ימשיכו לשבת בה. מה גם שארץ ישראל ענייה שאין לה בסיס כלכלי איתן, לא תוכל לענות על הצרכים החומריים של המהגרים אליה.

"כל העולם הוא שוק אחד כללי, שכל מדינה צריכה לרכוש לה חלקה בו בעמל אין קץ. ועל כן רק הזיה הקרובה לשיגעון תוכל להאמין, כי מיד בהיווסד המדינה יבואו אליה מיליונים מבני ישראל, והארץ תמציא להם מחייתם במידה מספקת. … כמה קשה יהיה לנטוע בארץ ישראל ענפי כלכלה חדשים ולכבוש מקום לפרי העבודה בשוק העולם. ואם יבואו היהודים למדינתם המונים-המונים בפעם אחת, הנה אפשר להגיד מראש בבירור גמור, כי ההתחרות הפנימית בכל ענף – אשר תבוא אז בהכרח, מפני שכמות העבודה תלך ותתרבה יותר מכפי הִתרבות הצורך בה – לא תיתן לשום אחד מהם להתפתח כראוי. ואז ישובו היהודים ויברחו ממדינתם מפני… הרעב. …
אין ספק איפוא, כי גם בהיווסד המדינה יוכלו היהודים להתיישב בה רק קמעא-קמעא, בהסכם לכוח העם ולפי מידת התפתחות הכוחות האקונומיים של המדינה. ובתוך כך הלא יפרו וירבו גם המתיישבים בארץ וגם הנשארים בגולה, והתרבותם הטבעית של אלו ושל אלו תגרום בהכרח, כי מצד אחד יצר המקום בארץ ישראל יותר ויותר לבאים מחדש, ומצד אחר לא יגָרע הרבה, למרות היציאה התמידית, ממספר הנשארים בגולה. – ד"ר הרצל, בדרשתו לפתיחת הקונגרס, בחפצו להראות יתרון 'מדינתו' על היישוב בארץ ישראל הנהוג עד כה, חשב ומצא, כי בדרך האחרון יעברו תשע מאות שנה עד שיתיישבו כל ישראל בארצם. וחברי הקונגרס מחאו כף, כאילו ראו בזה 'מופת חותך'. אבל – לחינם! גם 'המדינה' לא תעצור כוח לעשות חשבון אחר, יותר נעים.
מרה היא האמת, אך בכל מרירותה טובה היא מן ההזיה. עלינו להודות לעצמנו, כי קיבוץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע. בדרך הטבע אפשר שבזמן מן הזמנים נייסד מדינת היהודים, אפשר שהיהודים ירבו ויעצמו שם עד כי תימלא הארץ אותם, אבל גם אז יישאר רוב העם מפוזר ומפורד בארצות נכר, ו"לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ" – אי אפשר: זאת תוכל להבטיח רק הדת, על ידי 'גאולה' נסית. "

מתוך: 'לשאלות היום', א', השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); 'מדינת היהודים וצרת היהודים', כל כתבי אחד העם, קלו

לפי תפיסתו של אחד העם, יהיה המרכז רוחני בארץ-ישראל מוקד להזדהות לאומית רוחנית ותרבותית של העם, אשר רובו יושב בגולה. הוא רצה שבמרכז כזה יחיו אנשים שיעסקו בכל תחומי התרבות היהודית – יקימו אוניברסיטאות, ילמדו ויחקרו בהן, ידברו עברית, יצרו ספרות בעברית, יחקרו את מקורות היהדות, ישאפו לממש ערכים יהודיים, ויצרו מרכז, שיהיה מופת של תרבות יהודית ושל חשיבה מודרנית.

"מה שחסר לנו קודם כל, עוד גם קודם 'ההחלטה הלאומית', הוא מקום קבוּע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה 'מקלט בטוח' לא להיהודים, כי אם להיהדות, לרוח-לאומנו; אשר בו ובשכלולו ישתתפו כל בני עמנו מכל ארצות פזוּריהם, וההשתתפות הזאת תקָרב קרבת הרוח את הרחוקים זה מזה במקום ובדעות, ועל ידה, ואחרי כן גם על ידי השפעת המרכז על כל נקודות ההיקף, יתחדש הרוח הלאומי בכל הלבבות ויתחזק גם רגש האחדוּת הלאומית בהם… ומכיוון שהגיע אדם במהלך מחשבותיו עד הלום, ואף גם אם לא עסק… ימים רבים ביישוב ארץ ישראל, לא יוכל עוד לעצור בעד הרעיון הסמוך וקשור לזה בהכרח, כי רק 'בארץ ישראל אנו יכולים וצריכים לייסד לנו מרכז לאומי רוחני' במובן הזה. …
התנועה הזאת… לבסוף, כעבור דורות אחדים… בראה בארץ ישראל 'מרכז לאומי רוחני' להיהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם; מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש, 'מיניאטורה' אמיתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות… עד שאיש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם אחת את 'מרכז היהדות', ובשובו לביתו הוא אומר לחברו: רצונך לראות טופס של איש ישראל בצביונו האמיתי, בין רב או חכם או סופר, בין איכר או אוּמן או סוחר? לך לארץ ישראל ותיראהו."

מתוך: 'ד"ר פינסקר ומחברתו (מכתב גלוי לאחי ברוח)', פרדס, א' (1892); כל כתבי אחד העם, מו-מז

לדעתו של אחד העם, מרכז רוחני כזה יציל את כבודם העצמי של יהודים בגולה ויחזק את האחדות הלאומית. בזכותו יהיה לכל יהודי בגולה בסיס לשמירת זהותו היהודית. רק בשלב מאוחר יותר יכנס אליו המרכז הרוחני שיקום בארץ ישראל עוד יהודים. בצד פעולות התרבות יתקיימו במרכז הרוחני עבודת אדמה, יתפתחו המלאכות ויפעלו מפלגות.

"בראותה כי לא תוכל עוד לשאת 'כלי הגולה', אשר הלביש אותה חפץ הקיום בצאתה מארצה, וכי בלעדיהם חייה בסכנה, – מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצועות הקולטורה האנושית, לפתח ולהשלים את קנייניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורה לאומית גדולה, פרי עבודה חופשית של עם חי ברוחו, כמו שהכניסה לשעבר. למטרה הזאת יכולה היא להסתפק לעת עתה במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית, כי אם רק – לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפתחותה: קיבוץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע, בכל ענפי הקולטורה. מן עבודת אדמה ואוּמנות עד עבודת החוכמה והספרות. הקיבוץ הזה, אשר יתלקט מעט-מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמות האפשרית לו. ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה'היקף' הגדול, אל כל קהילות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדותן הכללית. ואז, כאשר הקולטורה הלאומית בארץ ישראל תגיע למדרגה כזו, נוכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל לייסד שם גם 'מדינה' – לא רק מדינת-יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת. "

מתוך: 'לשאלות היום', א', השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); 'מדינת היהודים ו'צרת היהדות' ', כל כתבי אחד העם, קלח

לאור תפיסה זאת, אין פלא שאחד העם התנגד לפתרון המדיני של הרצל ולמדינה, שהרצל חזה ותיאר בספרו 'אַלְטְנוֹילַנְד'. שם, כתב הרצל, ידברו גרמנית וצרפתית, וילכו לאופרה איטלקית. כלומר, בארץ תשלוט תרבות אירופאית, ולא יהיה לה כל ייחוד תרבותי יהודי.

לארץ ישראל מקום מרכזי במשנתו של אחד העם. בחזונו ראה את המרכז רוחני קם בארץ ישראל, שהיא מקור מוצאו של העם ובה קשורה זהותו ולאומיותו. תפיסה זו, הביאה את אחד העם לתמוך בטריטוריה אחת ויחידה – היא ארץ ישראל.
וכך כתב:

"תולדות ישראל בימי גלותו בכלל ובמאת השנים האחרונות בפרט הורונו לדעת, כי אין לנו כל תקווה לחיות בתוך עם נכר ולהישאר עִם זה גוי מיוחד בדעותיו ומצוין במידותיו. אוי לנו ביום רעה ואוי לנו ביום טובה! הרעות חיבלו בנו רוח האדם, והטובות – רוח העם; הראשונות עשונו לאנשים שפלים בעיני אחרים, והאחרונות – לעם נבזה בעיני עצמו. כי על כן לשווא נכלה כוחנו ונפזר רכושנו כדי לבצר עמדתנו בין הגויים – והיא לא תצלח. שתי דרכים לפנינו: דרך החיים ודרך המוות. אם למוות עינינו נשואות, נעזוב נא את עצת כל רופאי האליל ונחכה במנוחה לקראת בואו, כי אם גם יתמהמה – בוא יבוא. אך אם נבחר בחיים, עלינו לבנות לנו בית לבדנו במקום נאמן – ואיה מקום נאמן כנחלת אבות? עלינו איפוא להקדיש מיטב כוחותינו החומריים והמוסריים להצלתנו זאת האחת: לתחיית עמנו בארץ אבותינו. "

מתוך: "דרך החיים", תרמ"ט (1889); כל כתבי אחד העם, תלח

כאמור, המרכז הרוחני שיקום בארץ-ישראל, יעודד את היסודות הלאומיים של היהדות וישמר את רוח היהדות. הוא יגן על העם המפוזר בעולם מפני התפוררות מוחלטת. מרכז כזה יכול להוות, לדעת אחד העם, יסוד תרבותי ורוחני משמעותי למדינה שתקום בעתיד הרחוק.

"מה שחסר לנו קודם כל, עוד גם קודם 'ההחלטה הלאומית', הוא מקום קבוּע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה 'מקלט בטוח' לא להיהודים, כי אם להיהדות, לרוח-לאומנו; אשר בו ובשכלולו ישתתפו כל בני עמנו מכל ארצות פזוּריהם, וההשתתפות הזאת תקָרב קרבת הרוח את הרחוקים זה מזה במקום ובדעות, ועל ידה, ואחרי כן גם על ידי השפעת המרכז על כל נקודות ההיקף, יתחדש הרוח הלאומי בכל הלבבות ויתחזק גם רגש האחדוּת הלאומית בהם… ומכיוון שהגיע אדם במהלך מחשבותיו עד הלום, ואף גם אם לא עסק… ימים רבים ביישוב ארץ ישראל, לא יוכל עוד לעצור בעד הרעיון הסמוך וקשור לזה בהכרח, כי רק 'בארץ ישראל אנו יכולים וצריכים לייסד לנו מרכז לאומי רוחני' במובן הזה. …
התנועה הזאת… לבסוף, כעבור דורות אחדים… בראה בארץ ישראל 'מרכז לאומי רוחני' להיהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם; מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש, 'מיניאטורה' אמיתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות… עד שאיש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם אחת את 'מרכז היהדות', ובשובו לביתו הוא אומר לחברו: רצונך לראות טופס של איש ישראל בצביונו האמיתי, בין רב או חכם או סופר, בין איכר או אוּמן או סוחר? לך לארץ ישראל ותיראהו. "

מתוך: 'ד"ר פינסקר ומחברתו (מכתב גלוי לאחי ברוח)', פרדס, א' (1892); כל כתבי אחד העם, מו-מז

המרכז הרוחני הלאומי שאליו יתקבצו כל הכוחות האינטלקטואליים היהודיים, ייצור מקום תרבותי רוחני מיוחד, שעשוי להשפיע גם על התרבות הכללית בעולם.

"כוח היצירה בעמנו לא מת איפוא, לא נתחלף ולא חדל מעשות פרי על פי דרכו בכל הזמנים… לא רק בשבתו על אדמתו, כי אם גם בארצות גלותו…
רק בתקופה האחרונה, תקופת האמנסיפציה והאסימילציה, באמת עמדה הקולטורה העברית מלדת ופרי חדש כמעט לא נראה בה עוד. לא שנעלם פתאום כוח היצירה שברוחנו ואין אנו מוכשרים עוד לעבודה מקורית, אלא שהנטייה לביטול הישות הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו היא שגרמה לנו בתקופה זו, מצד אחד, להתרחק בכוונה ורצון מן הסגולות המקוריות של רוח עמנו ולהשתדל בכל כוחנו להידמות לאחרים ולעשות הכל ברוחם הם, ומצד אחר הרחיקה מגבולנו הנטייה הזאת את מיטב הכשרונות שנולדו לעמנו בדורות האחרונים, אשר עזבו לגמרי את שדה עבודתנו הלאומית והלכו להם באשר הלכו, לתת לזרים חֵילם.
הכשרונות האלה, העובדים בשדה אחר, מעידים אומנם גם הם על היות כוח היצירה עוד חי בקרבנו, כמעיין שאינו פוסק. כי בכל השתדלותם להסתיר תכונותיהם היהודיות ולהגשים ביצירותיהם את הרוח הלאומי של העם הנוכרי אשר אותו יעבדו, – הנה הביקורת הספרותית והאומנותית הראתה ברור, כי על הרוב לא יצלח חפצם בידם, ולמרות רצונם מבצבץ ועולה רוח היהדות בכל אשר הם עושים, והוא נותן למפעלם תכונה מיוחדת, מקורית, אשר לא תימצא במפעלי חבריהם שאינם יהודים. אין ספק איפוא, כי לו התקבּצו אל תוך גבולנוכל אלה הכוחות המפוזרים ועבדו יחד עבודת הקולטורה הלאומית שלנו, כמלפנים, כי עתה הייתה זו אחת מן היותר עשירות והיותר מקוריות בכל העולם. אבל ה"נחמה" הזאת מסוגלת אך להדאיב לבנו עוד יותר, בראותנו את עמנו מוציא ואינו מכניס, מפזר ניצוצי רוחו לכל עבר, להגדיל עושרם וכבודם של שונאיו ורודפיו, והוא עצמו אינו נהנה משלו ואין אוצרו הלאומי מתמלא מכל העבודה הרבה של בעלי הכשרונות הגדולים אשר יצר בכוחו. …
אך ביטול הישות הלאומית כבר הצליח להמית בקרב לבנו גם את הרגשתהרעה, עד שכמעט אין אנו מצטערים כלל על פיזור כוחותינו הקולטוריים; אדרבא, כשאנו רואים אחד מבני עמנו קונה שם טוב במפעליו המצוינים על שדה הקולטורה של עם זר מתמלא לבנו גאווה ושמחה ואנו ממהרים להכריז ברבים, כי פלוני זה "אחינו הוא", אף על פי שהוא עצמו משתדל בכל כוחו לשכוח ולהשכיח את 'האחווה' הזאת. "

מתוך: 'תחית הרוח', השלח י', חוב' ה'-ו', חשוון-כסלו תרס"ג (1903); כל כתבי אחד העם, קעו

בשל תפיסת עולמו ואמונתו בחשיבותה של ארץ-ישראל לעם היהודי, ובשל תפיסתו שארץ-ישראל היא המרכז ההיסטורי של העם, ורק בה תתפתח, באופן טבעי, הלאומיות והתרבות היהודית, יצא אחד העם בתוקף נגד כל הפתרונות הטריטוריאליים שמחוץ לארץ-ישראל.

האופי החברתי – כלכלי

על פי חזונו של אחד העם, ברבות הימים תהיה ארץ-ישראל מרכז האומה, ואולי בעתיד הרחוק יצמיח המרכז אנשים שיהיו מוכשרים לייסד מדינה. באיגרת שכתב אל ד"ר מ' אהרנפרייז בשנת 1904, הסביר מהי הציונות הרוחנית, שדיבר עליה:

"נפלאתי בשומעי גם מפיך… כי הנני 'רוחני' כולי, והאידאל שלי – לבנות בארץ ישראל 'ירושלים של מעלה', שיישבו בה אנשים הרחוקים מעולם המעשה וייהנו מזיו השכינה. זהו שקר, שבדו אחדים ממתנגדיי… האמת היא, כי מילה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה 'רוחנית', ומזה דנו אחרים שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתיישבים עד הקולטורה שעתידה להיברא על ידם – הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית רק על שם סופה ותכליתה, כלומר שאין בכוחה לבער מן העולם את 'הצרה היהודית' החומרית, אחר כי לא יוּכל כל העם לעקור דירתו לארץ ישראל, ומטרת התנועה היא איפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיהרוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם וייתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים. אבל הדבר מובן, כי מרכז לאומי אינו יכול להתקיים ולברוא תנאי התפתחות חדשים, אם יהיה כולו רק רוחני, אם לא יהיו בו כל אותן המפלגות, מן עובדי אדמה ואוּמנים עד האינטליגנטים היותר רוחניים, שכולם יחד הם איברים מוכרחים בגוף כל אומה. "

מתוך: איגרת לרב ד"ר מרדכי (מרקוס) אהרנפרייז, 7.1.1904; אגרות אחד העם, ג', 292 – 293

אין לטעות ולחשוב, כפי שחשבו רבים, שבמונח 'מרכז רוחני' התכוון אחד העם שיעסקו בו אך ורק בתרבות וברוחניות ולא יעבדו כלל. במונח רוחני הוא התכוון לתאר את סוג ההשפעה שתהיה למרכז כזה על הגולה, ולא את אופיו של המרכז עצמו. וכך הוסיף באיגרתו אל ד"ר מ' אהרנפרייז:

"נפלאתי בשומעי גם מפיך… כי הנני 'רוחני' כולי, והאידאל שלי – לבנות בארץ ישראל 'ירושלים של מעלה', שיישבו בה אנשים הרחוקים מעולם המעשה וייהנו מזיו השכינה. זהו שקר, שבדו אחדים ממתנגדיי… האמת היא, כי מילה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה 'רוחנית', ומזה דנו אחרים שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתיישבים עד הקולטורה שעתידה להיברא על ידם – הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית רק על שם סופה ותכליתה, כלומר שאין בכוחה לבער מן העולם את 'הצרה היהודית' החומרית, אחר כי לא יוּכל כל העם לעקור דירתו לארץ ישראל, ומטרת התנועה היא איפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיהרוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם וייתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים. אבל הדבר מובן, כי מרכז לאומי אינו יכול להתקיים ולברוא תנאי התפתחות חדשים, אם יהיה כולו רק רוחני, אם לא יהיו בו כל אותן המפלגות, מן עובדי אדמה ואוּמנים עד האינטליגנטים היותר רוחניים, שכולם יחד הם איברים מוכרחים בגוף כל אומה. "

מתוך: איגרת לרב ד"ר מרדכי (מרקוס) אהרנפרייז, 7.1.1904; אגרות אחד העם, ג', 292 – 293

המפגש עם הערבים

אחד העם היה אחד מן ההוגים הציונים, אשר השאלה הערבית העסיקה אותם בשלב מוקדם ביותר. כבר בשנת 1891 במאמרו 'אמת מארץ תצמח' כתב על נושא זה, והביע את ביקורתו על ההתעלמות של התנועה הציונית מן השאלה הערבית, ושאינה שואפת למציאת פתרון צודק, שלא יקפח את הערבים שחיים בשטחי ארץ-ישראל (פלשתינה).
ניתן לומר שיחסו של אחד העם אל השאלה הערבית ממחיש את תפיסת עולמו באשר לאופיו של הבית הלאומי היהודי, שתקים התנועה הציונית בארץ-ישראל:

ראשית, בשל היותו רֵיאָלִיסְט (מציאותי) ומפוקח, ראה את המציאות כמות שהיא – הערבים חיים בארץ-ישראל, וזהו ביתם. לכן הוא דרש להתמודד עם הבעיה, לחפש לה פתרון ולא להכחיש אותה או להתעלם ממנה.
"אחר שנים רבות שעברו עלי בהגיונות ודמיונות על דבר ארץ אבותינו ותחיית עמנו בה, זכיתי עתה סוף-סוף לראות בעיניי את נושא חלומותיי, את ארץ הפלאות ההיא, המושכת אליה רבבות לבבות מכל העמים ומכל המדינות. כשלושה חודשים עשיתי בארץ. ראיתי את חורבותיה – שארית חייה לשעבר, התבוננתי אל מצבה האומלל בהווה, אך בייחוד שמתי לב אל העתיד, ובכל אשר התהלכתי הייתה שאלה אחת נגד עיניי תמיד: מה תקוותנו פה לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות, ואם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה? – על שאלת הארץ לא כבד היה לי למצוא תשובה: די ללכת הלוך ונסוע בה ימים אחדים, לראות את הרריה ועמקיה, שדותיה וכרמיה, הנותנים פריים למרות כל עצלות הערבים, למען דעת, כי עוד לא נס לחה, וככוחה אז כוחה עתה, לתת חיים ואושר לרבבות בניה, אשר ישובו אליה בלב שלם ובידיים חרוצות יעבדוה. אבל לעומת זה לא נקל היה למצוא תשובה על שאלת ישראל…
רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות זרע אשר לא יִזָרעו; רק שדות חול אוהרי אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לאורכה ולרוחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו. "

מתוך: 'אמת מארץ ישראל', מאמר ראשון, המליץ, י"ג, כ"ד בסיוון תרנ"א (1891); כל כתבי אחד העם, כג

שנית, בשל היותו אדם מוסרי, ישר והגון, בן לעם היהודי, אשר בבסיס אמונתו השאיפה לצדק, דרש אחד העם לנהוג ביושר ובצדק כלפי הערבים.
"בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חֵמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עִם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך אתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אומנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש, יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו. "

מתוך: 'אמת מארץ ישראל', מאמר ראשון, המליץ, י"ג, כ"ד סיוון תרנ"א (1891); כל כתבי אחד העם, כט

הוא גינה בתוקף פגיעה בערבים ואת עושק הקרקעות, שנעשה, לעיתים, בדרכים מושחתות.

"בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חֵמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עִם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך אתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אומנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש, יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו. "

מתוך: 'אמת מארץ ישראל', מאמר ראשון, המליץ, י"ג, כ"ד סיוון תרנ"א (1891); כל כתבי אחד העם, כט

שלישית, בשל אמונתו בתהליכים של עשייה, אטית ורצינית בעבודה מעשית ורוחנית, כתב אחד העם:

"מה נאמר לערביאים? שרוצים אנו להתיישב בארץ ישראל? ומה אם יענו "טוב! בואו ונעבוד ונחיה יחד"? הבטוחים אנו באמת שנבוא ונעבוד? מאריה דאברהם, עד מתי נשגה בפרזות? הלא ברור הדבר, שעתה אין לנו אלא עבודה אחת: לאמור לעברים שיבואו ויעבדו. אם ישמעו, אז יתפתחו כוחותינו בארץ ותבוא השעה שנוכל באמת לפנות אל הערביאים ולדבר עמהם בשם עמנו שבארץ ישראל, ואם לא נוכל לעורר את בני עמנו להכניס כוחם החומרי והרוחני בעבודת הארץ, מה נחפוץ מן הערביאים? לפנים חשבו ה'מדיניים', שאפשר להשיג את ארץ ישראל בלי עבודה בארץ, אלא על ידי השתדלות 'בחצר'. אבל עכשיו, כשאין 'חצר' עוד, הלא גם עיוורים רואים, שמי שיכבוש את הארץ על ידי עבודה קולטורית, גשמית ורוחנית, הוא יהיה אדון לה באחרית הימים. "

מתוך: איגרת למרדכי בן הלל הכהן, 4.10.1908; אגרות אחד העם, ד', 147

אחד העם חשב שיש ללמוד את התרבות של ערבים, את שפתם, את עולמם ואת תרבותם, ולהכירם, כדי לגשר בין העמים. לפי תפיסתו, העתיד בארץ שייך לשני עמים, אשר יפעלו בשיתוף ובכבוד הדדי.