"אלטנוילנד" – ציטוטים מחזון העתיד

 כך חזה הרצל את החברה החדשה בארץ ישראל 

העיקרון שהנחה את בנימין זאב הרצל, כשתכנן את החברה האידאלית בספרו "אלטנוילנד", היה האמונה ביכולתה של התבונה לארגן את צורות הקיום באופן יעיל, שישרת את האדם הפשוט ויקל עליו לחיות. לדעתו, כל מה שהאנושות הייתה זקוקה לו על מנת להבטיח את אושרה – הן בתחום הפיתוחים הטכנולוגיים המתקדמים והן בתחום הרעיונות החברתיים פורצי הדרך – כבר היה קיים בחברה המערבית. נותר רק לסדר את הפיתוחים והרעיונות בסדר נכון ובמבנה חברתי אחד. זה היה המבנה החברתי שהרצל פיתח כדגם למדינת היהודים.

"החברה הישנה הייתה עשירה מספיק כבר בסוף המאה הקודמת," כתב הרצל ב"אלטנוילנד" – "אבל היא סבלה מחוסר סדר מדהים. היא דמתה לחדר מלא אוצרות, שאי אפשר למצוא בו אפילו כף מרק בשעת הצורך. אנשי אותה חברה לא היו טיפשים או רעים יותר מאתנו, ואם תרצו, אנחנו לא חכמים או טובים מהם. הסיבה להצלחת הניסוי החברתי שלנו היא אחרת: אנחנו אִרְגַנוּ את החברה שלנו בלי מעמסה [של אי צדק, עוול וניצול] שקיבלנו בירושה [מהדורות הקודמים]." (עמ' 65)

להלן מקצת "האוצרות" שבהם בחר הרצל כדי להבטיח את אושרם של בני החברה שראה בחזונו. כולם מתבססים על רעיונות טכנולוגיים וחברתיים שהיו קיימים בתקופתו של הרצל.

• אֵילוּ מהם מתקיימים היום בחברה הישראלית?
• אֵילוּ הייתם רוצים ליישם בה היום?

אוסף ציטוטים מתוך הספר "אלטנוילנד" של בנימין זאב (תאודור) הרצל

(תרגמה: מרים קראוס, הוצאת בבל, 1997).¹ רכבל בחיפה:

"הם הגיעו לצומת רחובות שנפקק לרגע בגלל התנועה הכבדה. המכונית נעצרה. עכשיו הבינו את יתרונות הרכבל. גבוה מעל הרחוב, מתחת למסילת הברזל הכבדה, נע הקרון הגדול בלי להפריע להולכי הרגל ובלי שתנועתם תפריע לו." (עמ' 57)

ביטוח לאומי ורפואה ציבורית:

"חולה חסר אמצעים צריך רק לפנות למשרד הרווחה, שאינו דוחה איש. בתי החולים מחוברים, כמובן, למרכזייה טלפונית. כך, על ידי תיאום מוקדם, אפשר למנוע מחסור זמני במקומות אשפוז. זה הרי מסוכן, וגם מביש, לטלטל חולה מבית חולים אחד לשני. אם בית חולים מלא, עומדים בחצר כלי רכב שמסיעים מיד את החולה לבית חולים אחר, שעומד הָכֵן לקלוט אותו." (עמ' 65)

שירות לאומי:

"כל אנשי החברה החדשה, גברים ונשים, חייבים להקדיש שנתיים מחייהם לשירות הציבור, בדרך כלל בין גיל שמונה עשרה לעשרים, לאחר סיום הלימודים." (עמ' 65)

חינוך חינם:

"בני החברים שלנו זכאים ללימודים חינם בכל שלב במסלול ההשכלה, כולל האוניברסיטה." (עמ' 65)

רשת רכבות בין-לאומית:

"היום אפשר לנסוע ברכבת לדמשק, לירושלים או לבגדד. מאז שהוקם הגשר מעל לבוספורוס, אפשר לנסוע לירושלים ישירות מסאן-פטרבורג או מאודסה, מברלין או מווינה, מאמסטרדם, קָלֵה, פאריס, מדריד או ליסבון." (עמ' 67)

עיתון שיתופי:

"העיתון השיתופי שייך למנויים. דמי המנוי הם המניה של החברים, וגם הערבות שלהם. ככל שחוג הקוראים גָדֵל, גדלות גם ההכנסות מפרסומות וממודעות מכל הסוגים. הרווחים שייכים למעשה לקוראים, או לפחות למנויים, והכסף באמת מתחלק ביניהם בסוף השנה." (עמ' 72)

אופרה שיתופית:

"גם אופרה היא אגודה שיתופית?" קרא לבנברג.

"מנויים פְרִיְדרִיכְ'קֶה. אז מה אם הם קוראים לזה אגודה שיתופית. זה דומה." (עמ' 77)

כְּסָיוֹת כפריט לבוש חובה:

"כסיות! ועוד לבנות. לקינגסקורט ופרידריך לא היו כסיות. במשך עשרים שנה באי שלהם באוקיינוס השקט היו פטורים משטויות כאלה. אבל עכשיו הם נקלעו למצב מביך – יציאה לתיאטרון בחברת גברות – ונאלצו לנהוג כבני תרבות." (עמ' 78)

קניונים ומרכזי קניות:

"הקהל רצה חנויות ענק כאלה. הוא היה יכול למצוא בהן, בלי לבזבז זמן רב, מוצרים מסוגים שונים במחירים נמוכים יותר, בזכות מחזור המכירות הגדול. גם התעשיינים היו יכולים לספק להן סחורה במחיר נמוך יותר מאשר לחנויות הקטנות." (עמ' 80)

"…מכיוון שהגירת היהודים התנהלה לאור הזרקורים, ולפי כך מיהרו בעלי העסקים הבין-לאומיים הגדולים להקים סניפים באזורים החשובים בפלשתינה, לא רק יהודים ניצלו את שעת הכושר כדי להיפטר מעודפי הסחורות שלהם. במהירות עצומה הוקמו כאן בתי מסחר גרמניים, אנגליים, צרפתיים ואמריקאיים." (עמ' 81)

שבילי אופניים בכבישים בין-עירוניים:

"אמנם התנועה כאן הייתה סואנת פחות מבתוך העיר, אבל הכביש שקק חיים והיה עמוס מכוניות. לצד הכביש נסלל שביל לרוכבי האופניים, ומדי פעם נראו בו גם סוסים ופרשים, חלקם בלבוש עֲרָבִי צבעוני וחלקם בלבוש אירופי." (עמ' 96)

טבריה כריביירה של מזרח התיכון:

"הם המשיכו בדרכם, דרך החוף הדרומי, לכיוון טבריה. המראה הזכיר להם את ימי הזוהר של שיא עונת התיירות בריביירה של קאן או של ניצה. כלי רכב מכל הסוגים שהסיעו גברים ונשים לבושים בהידור חלפו על פניהם. […] רוכבי אופניים וסוסים השתלבו בתנועה הערה, ובשבילים להולכי רגל שלאורך החוף טיילו בנחת תיירים. זה היה קהל קוסמופוליטי, מהסוג שפוגשים באתרי נופש אופנתיים." (עמ' 125)

תעשיית מיזוג אוויר:

"בתחום הקירור אפילו רכשנו מוניטין, מן הסתם משום שיש לנו ארץ חמה […] היה לנו עניין מיוחד בתעשיות שקשורות בקירור ובמיזוג אוויר." (עמ' 130)

מחקר ביוטכנולוגי:

"הפרופסור ערך לאורחיו סיור במעבדות המכון, שנבנה לפי המתכונת של מכון פַּסְטֵר בפאריס. עוזריו הרבים לא נתנו לביקור להפריע לשגרת יומם והמשיכו בעבודה ליד המבחנות, המיקרוסקופים והתנורים." (עמ' 132)

פטיפון אוטומטי:

"…לאחר שסיימו את סדר הפסח כהלכתו עברו המסובים לסלון, שבו כבר עמד הפטיפון מוכן על השולחן. המכשיר היה דומה לזה שקינגסקורט הכיר מהעבר, אלא שהוכנס בו שכלול בצורת מתקן אוטומטי שהחליק את גלילי השעווה למקומם זה אחר זה, והיה אפשר לשמוע את ההרצאה בלי הפסקות, ודי היה בתנועת יד אחת כדי להפסיק אותה באמצע או לחזור ולהשמיע קטע מהדברים." (עמ' 150)

כנס אנשי רוח על האנייה "פוטורו":

"הזמנו את אנשי הרוח החשובים בעולם, ללא הבדל דת ולאום, כמובן. הם נענו ברצון, לא רק משום שהבטחנו להם שישה שבועות של טיול אביב מהנה, אלא בראש וראשונה מכיוון שניתנה להם אפשרות יחידה במינה להיפגש עם אנשים ברמתם. על ה'פוטורו' נפגשו משוררים ופילוסופים, ממציאים ומגלים, חוקרים ואמנים, אנשי מדעי המדינה, כלכלנים, פוליטיקאים ועיתונאים. […] האירועים והחוויות שזימן המסע תוארו על ידי גדולי המושכים בעט. מדי יום ביומו הודפסו השיחות שהתנהלו סביב שולחן הסעודה. במרוצת הזמן יצא להם מוניטין: הן זכו לכינוי 'השיחות האפלטוניות החדשות'. השיחות האלה נסבו על עניינים שברומו של עולם, ורמת הדיון הייתה גבוהה ביותר. ענקי הרוח האנושית ביטאו ושמעו בהן רעיונות חדשים תוך הפרייה הדדית בלתי נשכחת." (עמ' 171-172)

שנת נדודים לתלמידי בתי הספר:

"החברה החדשה אימצה נוהג שהיה מקובל בקרב הנזירים הבנדיקטינים החכמים. כבר בסוף המאה הקודמת נהגו הבנדיקטינים בצרפת לשגר משלחות תלמידים לארצות זרות, בהשגחת מוריהם, והצעירים למדו שם את שפת המקום ואת מנהגיו. שנות הלימוד אוחדו בצורה מתוכננת עם שנות הנדודים. הצעירים האלה היו עשירים יותר בתכנים מעמיתיהם, והשכלתם – לא רק שהייתה שלמה יותר, אלא גם משתלמת יותר כלכלית. החברה זכתה יותר מוקדם באנשים מוכנים לחיים, וההשקעה הכספית למימון המשלחות נשאה פרי תוך זמן קצר ביותר. רק התלמידים הטובים ביותר מכל מוסדות החינוך בארץ התקבלו למשלחות האלה; לא היה טעם לבזבז כספים על צעירים עצלנים ולא מועילים. הנוהג הזה הביא את התלמידים להתייחס ברצינות ללימודיהם, שכן שאיפתם הגדולה ביותר הייתה להיבחר למשלחת בית הספר." (עמ' 181)

הפקת חשמל מטורבינות מים:

"כאן, בעבר הירדן המזרחי, נמצאת גם פרשת מים מיוחדת במינה. בפרשת המים הזאת נפגשים המים הזורמים מן הצפון ומן הדרום. […] היום כבר לא צריך למקם את גלגל טחנת הקמח מתחת למפל מים, כמו בעבר. נחל שזורם במרחק חמישה עשר או עשרים מייל מניע את גלגליה. כוחו מועבר אליה בצורה של זרם חשמלי באמצעות כבלים." (עמ' 183)

תעלת הימים:

"המים התכולים והעמוקים של ים המוות נגלו לעיניהם, ורעש חזק נשמע באוזניהם. אלה היו קולות מי תעלת ים המלח, ששצפו בדרכם מהים התיכון אל המעמקים." (עמ' 186)

הרכבת הקלה בירושלים:

"מחוץ לחומות [של העיר העתיקה בירושלים], התמונה הייתה שונה לגמרי. כאן הוקמו רבעים חדשים, הותקנה רכבת חשמלית עירונית, נסללו רחובות, ניטעו עצים, נתלו מדשאות וגנים שהחיו את השכונות הצפופות ואת השדרות, נוסדו מוסדות לימוד וחינוך, נבנו בנייני מסחר ובתי מגורים מפוארים, נפתחו מקומות בילוי." (עמ' 191)

ארמון השלום – מרכז עולמי לסעד וסיוע:

"על חלקת אדמה גדולה ומרובעת עמד ארמון השלום רב הרושם, שאירח כנסים בין-לאומיים של אוהבי שלום ושל אנשי מדע מכל התחומים. העיר העתיקה הייתה אתר בין-לאומי ושימשה מולדת לעמים רבים; היא הייתה ביתו של האנושי מכול: הסבל.

אבל כאן גם התקבצו כל צורות הסעד שהאנושות פיתחה במשך ההיסטוריה כדי להיאבק בסבל: האמונה, האהבה והידע." (עמ' 192)

תלבושת אחידה:

"נראה שאלה ילדי עשירים, נכון?" שאל פרידריך. "הם לבושים בבגדים יפים וכל כך מסודרים."

"לא אדוני!" ענה הפקיד. "אלה ילדים של אזרחים מכל שכבות האוכלוסייה. בבתי הספר אין הבדל בין הילדים – לא בביגוד ולא בשום דבר אחר – פרט להבדלים בכישרון ובחריצות. החברה החדשה שלנו לא דוגלת בשוויוניות. כל אחד מקבל שכר לפי עמלו ופועלו. לא חיסלנו את התחרות, אבל תנאי הפתיחה שווים לכולם, כמו בתחרות ספורט." (עמ' 211)

ואלו הן רק חלק מהצעותיו של הרצל…