בית הכנסת וכליו

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עיני כל ישראל נשואות אליו מכל קצווי ארץ. שלוש פעמים בשנה היו עולים אליו לעבוד את השם ולהתפלל לפניו, והוא היה מרכז החיים הרוחניים של העם. משחרב בית-המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם, נוצר הצורך להקים בית-תפילה מיוחד, שבו יהיו יהודים מתכנסים לתפילה בציבור. כך נוסד "בית הכנסת" כמקום תפילה וכמרכז רוחני. בנין בית-הכנסת נפוץ עד מהרה בכל תפוצות ישראל והיה למרכז החיים הרוחניים של הקהילה היהודית בכל אתר ואתר.

בתי הכנסת הראשונים הוקמו בגלות בבל, לאחר חורבן הבית הראשון, אם כי היו כפי הנראה גם לפני כן מקומות שבהם נהגו להתפלל לעתים מזומנות. יש גורסים שאלה היו המקומות המוזכרים בתנ"ך בשם "מועדי אל" (תהילים עד, ח) ו"בית העם" (ירמיהו לט, ח). התפילות היו נערכות אז על פי רוב תחת כיפת השמים ב"רחוב העיר", מקום מושבו של בית דין.

על גודל ערכו של בית הכנסת בחיי העם אנו למדים מכך, שהוא נקרא "מקדש מעט", כפי שכתוב בספר יחזקאל (יא, טו):
"ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה",

ודרשו חז"ל:
"אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות".

חז"ל הפליגו כל כך בחשיבותו של בית הכנסת, עד שאסרו לדור בעיר שאין בה בית כנסת (סנהדרין יז, ב).

כמו בכל דבר שבקדושה השתדלו תמיד לפאר את בית הכנסת ולשוות לו הוד והדר, כיאה ל"מקדש מעט". על בית הכנסת הגדול באלכסנדריה שבמצרים מסופר בתלמוד, שהיו ראשי הקהל יושבים בו ב"קתדראות של זהב", ומרוב גודלו לא היה הציבור יכול לשמוע את החזן והיה צורך להניף סודרין כדי לאותת לציבור המתפללים לענות אמן. על אותו בית כנסת אמרו חז"ל, שכל מי שלא ראה אותו "לא ראה בכבודן של ישראל" (סוכה נא, ב).

בתי הכנסת הלכו ונתרבו בכל קהילות ישראל גם בתקופת הבית השני. חז"ל מספרים, שהיו אז בירושלים ובשאר ערי הארץ מאות בתי כנסת (כתובות קה, א). היו בתי כנסת מיוחדים לבעלי מקצועות שונים, כמו "בי כנישתא של טורסיים" (בתי כנסת של צורפי נחושת), וכן בתי כנסת מיוחדים ליוצאי ארצות שונות.

חשיבותו של בית הכנסת גדלה עוד יותר לאחר חורבן הבית השני. חכמינו הדגישו חשיבות זו ואמרו:
אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקדוש-ברוך-הוא משרה שכינה בעולם (סנהדרין קה, ב),

וכן:
"כל זמן שקולו של יעקב מצוי בבית הכנסת, אין הידים ידי עשו" (פתיחת איכ"ר ב).

בתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל היו בעלי מבנה מיוחד, כפי שזה מתגלה בחפירות הארכיאולוגיות בארץ. לרוב היה בית הכנסת בנוי כאולם מרכזי מאורך, כאשר שני טורי עמודים ניצבים במקביל לקירות האורך. רמז לכך אנו מוצאים בתלמוד, שהיו חכמים דנים בשאלה אם מותר להישען על העמוד בזמן תפילה (ירושלמי מגילה ד'). העמודים היו מקושטים בדרך-כלל בתבליטים שונים שהכילו סמלים של מצוות היהדות, כגון שופר, לולב, מנורת שבעת הקנים וכיוצא באלה, וכן בכותרות יפות מרהיבות עיניים. בבתי כנסת רבים היתה הרצפה עשויה פסיפס נהדר, משולב גם הוא בסמלים יהודיים. שרידים מרהיבים של פסיפסים כאלה מצויים עד היום בגליל, ברמת הגולן, בהר חברון, בבית אלפא, בכפר נחום ועוד.

חשיבות מיוחדת נודעה לחלונות בית הכנסת, כפי שאמרו חז"ל:
"אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנאמר (דניאל ו, יא) "וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלים" (ברכות לד, ב)

ומפרש רש"י:
"כדי שיכוון לבו כשהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע".

כמו כן כתב הרמב"ם:
"וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדם" (הלכות תפילה ה, ו).

בלשון זו כותב גם המחבר מרן רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך":
צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדם" (אורח-חיים צ, ד);

והוא מוסיף:
"וטוב שיהיו בבית הכנסת י"ב חלונות" (שם),

וזאת על סמך הנאמר ב"זוהר":
"כל בית כנסת שאין בו חלונות אינו מקום יאות להתפלל בו… וצריך שיהיו בו שנים-עשר חלונות" (ח"ב נט).

הטעם לכך מבואר ב"ספר המטעמים" (ענייני בית-הכנסת אות קסג):
"לפי שכל אחד משנים-עשר שבטי בני ישראל יש לו חלון אחד ברקיע, כפי שבחינת נשמת שבטו. וממונים בכל בית-כנסת שנים-עשר שרפים כנגד שבטי יה".

גם בדורות מאוחרים יותר, ובמיוחד במאות השנים האחרונות, הושקעו מאמצים מרובים בהידורו וקישוטו של בית-הכנסת. על התקרה ועל הכתלים נהגו לצייר את כלי-הנגינה שהיו בבית-המקדש, את סמלי השבטים והמזלות, וכן את דמות ארבע החיות הנזכרות במאמרו של רבי יהודה בין תימא:
"הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות פרק ה' משנה ד'),

ועוד כיוצא באלה. בבתי-כנסת רבים הותקנו חלונות צבעוניים מרשימים, וכן נברשות מפוארות המשתלשלות מן התקרה, העשויה פעמים כעין כיפה קמורה, מקושטת בכל מיני נוי.

לפי מנהג ישראל היו משתדלים לבנות את בית-הכנסת ב"גובהה של עיר", שיהיה גבוה מכל בתי העיר, כדי להדגיש את גודל חשיבותו. ומצינו בגמרא:
"כל עיר שגגותיה גבוהין מבית-הכנסת, לסוף חרבה" (שבת יא, א).
ואולם, בעיר שרובה גויים לא הקפידו על כך, כדי שלא לעורר קנאה בלב הגויים.

כותל המזרח

"כותל המזרח" הוא הכותל החשוב ביותר בבית-הכנסת, ובו קובעים את "ארון הקודש", והוא הפונה תמיד לכיוון ירושלים, ויהיה זה דרום או צפון, יש לו דין של מזרח ובשעת תפילה פונים כלפיו.

קיר-המזרח בבית-הכנסת, שבו קבועים ארון-הקודש ועמוד הש"ץ, הוא מקום מושבם של נכבדי הקהל ושל אורחים חשובים. גם חתן, בשבת שלפני או אחרי החתונה, וכן חתן בר-מצווה בשבת בה הוא עולה לתורה, נוהגים בו כבוד ומושיבים אותו במזרח, שכן "חתן דומה למלך".

בבתים רבים נהגו לתלות על קיר-המזרח לוח ממוסגר, עשוי רקמה או ציור צבעוני, מקושט בעיטורי-נוי, שעליו התנוססה המילה "מזרח" באותיות גדולות, מאירות-עיניים, בלוויית הפסוק:
"ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" (תהילים קיז, ג),
כדי לציין את המקום שאליו צריך לפנות בזמן תפילה.

יש הקוראים בשם "מזרח" גם ללוח ה"שויתי" המצוייר, המתנוסס על "עמוד" התפילה או על אחד מקירות בית-הכנסת.

בשם "מזרח" נקראות גם התמונות הססגוניות המקשטות את סוכותיהם של ישראל בחג-הסוכות. תמונות אלו מעוצבות בדרך-כלל בצורת שער מפואר, משובץ ציורים של מקומות קדושים, או דמויות מן המקרא, ובראש השער מתנוססת המילה "מזרח" באותיות מסוגננות, הטובלות בתוך שפע פרחים או דגלים צבעוניים.

הרמב"ם מפרט את סדרי הישיבה בבית-הכנסת:
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבים שורה שורה ופניהם כלפי הקודש וכלפי הזקנים. בעת התפילה עומד הש"ץ לפני התיבה ופניו לפני הקודש כשאר העם" (הלכות תפילה פרק יא).
בתפילת העמידה פונים גם יושבי ה"מזרח" לכיוון מקום המקדש שבירושלים.

נוהגים כבוד וקדושה בבית-הכנסת, כפי שאומרים חז"ל:
"בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש, ולא יכנס להן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים מפני הגשמים. אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ישנין בהן" (תוספתא, מגילה ג').

ואף כי מותר לו לאדם להיכנס לבית-הכנסת במקלו ובתרמילו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, בניגוד להר הבית ששם כל אלה אסורים, הרי
"יש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך" וזאת "משום שבית-הכנסת מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם" (שו"ע אורך-חיים קנ"א).

זהו גם הטעם לאיסור הנפת ברזל לבנין המזבח (שמות כ, כב), וכפי שאמרו חז"ל (מכילתא שם):
"תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: "המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל לקצר, לפיכך אינו רשאי להניף המקצר על המאריך. ולענין בית-כנסת, אם אין ראיה לאיסור, על כל פנים יש זכר לדבר שלא ליכנס בו בסכין ארוך, והוא הדין לכל כלי-זין, כי חדא טעמא הוא".

אין להשתמש בבית-הכנסת לשם קיצור-דרך, כפי שאמרו במשנה:
"ואין עושין אותו קפנדריא" (מגילה ג, ג).

וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות תפילה (יא, ח):
"היה לבית-הכנסת או לבית-המדרש שני פתחים, לא יעשנו קפנדריא, כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור ליכנס בהם אלא לדבר מצוה".

יש האוסרים לנטוע אילנות בחצר בית-הכנסת, כפי שזה היה אסור בהר-הבית, משום "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך" (ספר פרשת "שופטים"). ומבאר הרמב"ם:
"מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים, נוטעין אילנות בצד מזרח שלהם כדי שיתקבצו שם העם" (הלכות עכו"ם ו, ט).

על כך כתב רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשולחן-ערוך (אורח-חיים קנ, א):
"דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן".

הגר"א מוילנא אסר להעמיד אילנות בבית-הכנסת בחג השבועות, וזאת מטעם "ובחוקותיהם לא תלכו". ואולם, לדעת אחרונים אין איסור לנטוע עצים בחצר בית-הכנסת לנוי וליופי, אלא אם כן זהו מנהג עכו"ם מובהק.

קופת צדקה - מתן בסתר

אחד מסממניו האופיניים של בית-הכנסת הוא: "קופת מתן בסתר", שהיא קופה של צדקה הקבועה בתוך הקיר, לשם תמיכה בעניים נצרכים על ידי מתן צדקה בסתר – בדומה ל"לשכת החשאין" שהיתה בבית-המקדש, ש"יראי חטא נותנים לתוכה (מעות לצדקה) בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי" (שקלים ה).

בקהילות רבות נהגו לעטר את קופות "מתן בסתר", הן בפסוקים ועיטורים שונים, הן את הקופה שהיתה קבועות בקיר והן הקופה הניידת שהשמש היה עובר עמה מאחד לשני וגובה את דמי הצדקה.

הכיור

בבית-כנסת רבים מצוי כלי מיוחד מנחושת, המכיל מים לרחיצת הידיים לנקיות. הוא עשוי כעין חבית קטנה עגולה, מצוידת בברז, העומדת על כנה בפרוזדור בית-הכנסת, ונקרא בפי העם "כיור" על שם הכתוב בתורה:
"ועשית כיור נחושת… ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אוהל מועד" (שמות ל- יח, כ).

ה"כיור" משמש ל"נטילת ידיים לתפילה" וכן לנטילת ידיים של הכוהנים לפני עלותם לדוכן, זכר לקידוש ידיים ורגלים שבמקדש.

את הכיור מעטרים ב"ידי כוהנים" הנושאים כפיהם לברך את ישראל.
כמו כן היתה גם הנטלה הצמודה לכיור עשויה נחושת או כסף ומעוצבת מעשי אמן.

עזרת-נשים

מנהג ותיק הוא בישראל, שאין האנשים והנשים יושבים יחד, כדי שלא יבואו לידי קלות-ראש. לפיכך נהוג להתקין בכל בית-כנסת מדור מיוחד לנשים, שנקרא "עזרת נשים". כינוי זה מקורו בחצר בית-המקדש, שהיו בה שלוש "עזרות" נפרדות: לכוהנים, לישראל ולנשים. על "עזרת הנשים" במקדש אנו מוצאים במשנה, בהקשר ל"שמחת בית השואבה" בחג הסוכות:
"במוצאי יום-טוב הראשון של חג ירדו לעזרת הנשים ומתקנין שם תיקון גדול".

והגמרא מבארת: מה תיקון גדול התקינו? שהקיפו אותה בגזוזטרא, והנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה. וכן מצינו בגמרא:
"תנו רבנן, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות-ראש, התקינו שהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש, התקינו שהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (סוכה נא, ב).

חז"ל גם מצאו סימוכין להפרדה זו בפסוק:
"וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד",

ואמרו:
"והלא דברים קל וחומר, ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה' "אנשים לבד ונשים לבד, ועכשיו שעסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם – על אחת כמה וכמה" (סוכה נב, א).

בבתי-הכנסת הראשונים שנוסדו לאחר חורבן הבית לא נתייחד מקום מיוחד לנשים, הואיל ואינן מצטרפות למניין והן גם פטורות מתפילה בציבור. אך ברבות השנים התחילו להקצות להן את "עזרת-הנשים", כדי שיוכלו גם הן להתפלל יחד עם הציבור.

בבתי-הכנסת העתיקים בגליל היו שלושה יציעים בשלושה קירות הבנין (למעט הקיר הפונה כלפי ירושלים), ששימשו כ"עזרת נשים". בכפר-נחום ובכורזים נתגלו הנדבכים התחתונים של סולם- המדרגות שהוביל אל היציעים. גם בימינו, בבית-הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בירושלים העתיקה, היו שלושה יציעים, בצפון ודרום ומערב.

עזרת-הנשים בנויה על-פי רוב בצד מערב של בית-הכנסת עם כניסה נפרדת, והיא עשויה בדרך-כלל בצורת גזוזטרה או יציע, שלפעמים הוא מקיף את בית-הכנסת גם מצד צפון ודרום, כאשר וילון מיוחד חוצץ בינו לבין עזרת הגברים.

ארון-הקודש

כל קדושתו של בית-הכנסת מתמקדת ב"ארון-הקודש", המכיל את ספרי-התורה. הארון, הנקרא גם "היכל", עומד במרכזו של כותל המזרח, הכותל החשוב ביותר בבית-הכנסת, והוא מהווה כעין "קודש הקודשים" של ה"מקדש מעט".

בשעת תפילה הכל פונים אל ארון-הקודש, מלבד זקני ונכבדי הקהל היושבים ליד כותל המזרח ופניהם כלפי המתפללים "מפני כבוד הציבור" (אורח-חיים סי' קג).

הכינוי "ארון-הקודש" ניתן לו כנראה לזכר ארון-הברית, שהכיל את לוחות-הברית. מכאן המנהג שבשעת פתיחת הארון להוצאת ספרי-התורה אומרים את פסוקי "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י, לה-לו), שבהם מדובר על מסעי ארון-הברית במדבר.

במשנה ובתלמוד מכונה ארון-הקודש בשם "תיבה", והוא מצין את אופיו של הארון בראשיתו: "כלי מיטלטל, שניתן להוציאו לרחוב העיר". בתקופות מאוחרות החלו לבנות את ארון-הקודש בתוך שקע שבכותל המזרח. וכך גם כותב הרמב"ם: "כשבונין בית-הכנסת… בונין בו היכל, שמניחים בו ספר-תורה" (הלכות תפילה פרק יא, ב).

ברוב בתי-הכנסת עומד ארון-הקודש על-גבי דוכן מיוחד, גבוה מן הקרקע, שעולים אליו במדרגות אחדות. על דוכן זה עומדים הכוהנים בשעה שהם מברכים את העם, וכן החזן, יחד עם מי שמתכבד לפתוח את הארון, בשעת הוצאת ספר-התורה. שם גם עומד הרב בדרשו לפני הקהל. וכשיורדים מן הדוכן אין מפנים את הגב כלפי ארון-הקודש, אלא מרתיעים לאחור מתוך יראת הכבוד והרוממות.

אם בית-הכנסת כולו קיבל עשרה קבים של יופי ופאר, הרי תשעה מהם נטל ארון-הקודש. בכל תפוצות ישראל נוהגים לפארו בשפע קישוטים נאים, עשויים מלאכת-מחשבת. לשני צדיו מתנשאים בדרך-כלל עמודים מחוטבים, עשויים שיש, או עץ דמוי-שיש, מעוטרים בפיתוחי-פרחים ססגונים וכל מיני סמלים יהודיים, כגון שופר, מנורה, פך-שמן, וכדומה. ברבים מארונות הקודש מתנוססים שני "לוחות הברית", שעליהם חרותות שתי המלים הראשונות של כל אחת מעשרת הדברות, כשהם נתמכים משני צדיהם על-ידי אריות או כרובים מגולפים. ומעל הלוחות כתר-תורה.

חז"ל מפליגים כל-כך בקדושת הארון עד שאמרו: "בעוון שני דברים עמי-הארצות מתים, על שקורין לארון-הקודש 'ארנא' (סתם ארון), ועל שקורין לבית-הכנסת 'בית עם'" (שבת לב, א). לפי ההלכה אין למכור ארון-קודש כדי לקנות בית-כנסת במחירו, לפי שקדושת הארון גדולה מקדושת בית- הכנסת ו"מעלין בקודש ולא מורידין". חז"ל גם המשילו אדם גדול ותלמיד-חכם לארון-קודש, שהוא מכיל בתוכו ספרי-תורה. בהספדו על רבי יהודה הנשיא אמר בר-קפרא:
"אראלים ומצוקים אחזו בארון-הקודש, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון-הקודש" (כתובות קד, א).

במסורת העממית מהווה ארון-הקודש מוקד להבעת משאלות-לבם, מרי-שיחם ומצוקת-נפשם של יהודים בצרה, הזקוקים לרחמי-שמים, רצים לבית-הכנסת ופותחים את ארון-הקודש, מתרפקים על ספרי-התורה ובוכים בכי תמרורים לפני הקדוש-ברוך-הוא, שירחם עליהם להחיש להם ישועה ולהוציאם מצרה לרווחה.

פרוכת

דלתות הארון מכוסות במסך מיוחד של משי או קטיפה, עשוי מעשה-רוקם, והוא נקרא "פרוכת", לזכר פרוכת-המסך שהיתה באוהל-מועד ובבית-המקדש.

הפרוכת שזורה בחוטי כסף וזהב ומקושטת במעשי-רקמה נאים, כגון שני לוחות-הברית, מגן-דוד, כתר-תורה, פסוקים שונים מן המקרא, ועוד. מנהג נפוץ הוא לציין על הפרוכת את שם הנדבן ושם הנפטר אשר לזכרו נתרמה הפרוכת.

בבתי-כנסת רבים יש פרוכת מיוחדת לכל חג ולשבתות מיוחדות. בימים הנוראים פרוכת לבנה מעל ארון-הקודש, ואילו בתשעה-באב פרוכת שחורה, המשרה אווירת נכאים על בית-הכנסת.

נוהגים כבוד וקדושה בפרוכת. כל העולים אל ארון-הקודש, כגון כוהנים המברכים את העם, רב הדורש לפני הקהל, חזן הפותח את הארון להוצאת ספר-תורה, וכיוצא בהם – מחווים קידה לפני ארון-הקודש ומנשקים את שולי הפרוכת. יש נוהגים לעשות כן כל אימת שנכנסים לבית-הכנסת או בצאתם מבית-הכנסת.

ספר תורה

בתוך ה"היכל", בארון הקודש, הוא המקום המקודש ביותר בבית-הכנסת, שוכן ספר התורה, שהוא חפץ-הקדושה הנעלה ביותר בישראל. ספר-התורה מכיל את חמשת חומשי תורת-משה, כתובים בכתב מיוחד על-גבי יריעות קלף המעובדות לשם ספר-תורה מעור בהמה כשרה. הוא משמש בעיקר לקריאת-התורה בימים המיועדים לכך.

ספר-תורה נכתב בידי סופר מומחה במלאכתו, הבקיא במכלול ההלכות הקפדניות הקיימות בעניין זה. הכתיבה נעשית בדיו שחורה מיוחדת ובקולמוס של נוצה או קנה, תוך הקפדה יתירה על צורת האותיות ויופיים בהתאם למסורה, על חלוקת הפרשיות לפי "פתוחה" (פרשה המתחילה מראש השורה) ו"סתומה" (פרשה המתחילה מאמצע השורה), ועל שיעורי הרווחים שיש להשאיר בין מילה למילה, בין טור לטור, ובשולי היריעות.

האותיות נכתבות בכתב "אשורי", לפי שני נוסחים עיקריים: אשכנזי וספרדי. את ראשי האותיות שעטנזג"ץ מעטרים בתג בעל שלושה "קוצים", הדומה לכתב, או לאות שי"ן, ואילו את האותיות בד"ק-חי"ה מעטרים בתג בעל "קוץ" יחיד. שאר האותיות, שסימנן מלאכ"ת-סופ"ר, נכתבות בלי תג. אין מסמנים בתורה שום סימני פיסוק או ניקוד או טעמי המקרא.

בתום הכתיבה נתפרות היריעות זו לזו בגידים של בהמה טהורה, ומחברים את שני קצות המגילה, בתחילתה ובסופה, לשני גלילי עץ, הנקראים "עצי חיים". בעדות אשכנז מגוללים את ספר-התורה מימין ומשמאל על גבי "עצי החיים", ומהדקים אותו על-ידי קשירת אבנט מיוחד סביבו. אחר עוטפים את הספר ב"מעיל" נאה, עשוי משי או קטיפה, ועליו מעשה רקמה של סמלים יהודיים. בעדות המזרח נתון ספר התורה בתוך נרתיק מיוחד, עשוי כסף וזהב או עץ משובח, ועליו פיתוחים וגילופים.

נוהגים לפאר את ספר-התורה בקישוטים נאים של כסף טהור או מוזהב, עשויים מלאכת מחשבת. בעדות האשכנזים מתנוסס בראש שני "עצי החיים" כתר עשיר בפיתוחים נאים ומעוטר בפעמונים קטנים. כמו כן מקשטים את ספרי התורה ב"רימונים", שצורתם לפעמים כעין כדור עשוי פיתוחים אומנותיים, ולפעמים כעין "מגדל" מרובע או משושה, בעל חלונות מסביב ובכל חלון פעמון קטן. כמו כן תולין על חזית ספר התורה "טס" ו"יד" "אצבע" מגולפים ומחוטבים במלאכת-מחשבת. ה"טס", הנקרא גם "ציץ", הוא ריקוע כסף, לפעמים מוזהב ומשובץ אבני-חן, המשמש בדרך-כלל לציון יום חג או "שבת מיוחסת". ה"יד" עשויה מוט קצר, אשר בקצהו דמות יד עם אצבע מושטת, המשמשת כ"מחוה" להראות את הכתוב בעת הקריאה בתורה.

נוהגים בספר-תורה כבוד גדול וקדושה יתירה. אין מניחים על גביו דבר; אין נוגעים בקלף בידיים חשופות, אלא בכנף טלית; ואין משאירים אותו מגולה – בלי ה"מעיל" או בד מיוחד העוטף אותו – בזמן שאין קוראים בו.

סופר סת"ם

אמרו חכמים במסכת סופרים:
"חייב אדם לכתוב ספר תורה נאה, ולבלרים נאים, ובקלפים נאים, ועורות צבאים, ויעטפנו בשיראים נאים, שנאמר (שמות טו, ב): "זה קלי ואנוהו".

מידה רבה של מיומנות, כשרון-ידיים, ידע ובקיאות, נדרשת מן הסופר העוסק בכתיבת ספרי-תורה, תפילין ומזוזות (ראשי תיבות: סת"ם. ומכאן כינויו בפי העם: סופר סת"ם). עליו לשלוט היטב לא רק בצורת האותיות המיוחדות (הנקראות אף הן: אותיות סת"ם), אלא גם בכל ההלכות המורכבות, הכללים הקפדנים והדיקדוקים המרובים, של כתיבת סת"ם.

לפנים בישראל היה קיים מעמד מיוחד של "סופרים", ששימשו לבלרים בבית-הדין, כתבו אגרות ושטרות, רשמו את חוקי המלך ופקודותיו, וכן את טענותיהם של בעלי-הדין לפני הדיינים. הסופרים היו חכמים יודעי דת ודין, כפי שקרא עליהם בן-סירא: "חכמת סופרים תרבה חכמה" (לח-כד). וכפי שאמרו חז"ל על משקל זה: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא. א). חשיבות יתירה נודעה לסופרים שעסקו בהעתקת ספרי-קודש וכתבו ספר-תורה ותפילין ומזוזות. חכמינו ראו בכך "מלאכת שמים", כפי שסיפר התנא רבי מאיר: "כשהייתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוה זהיר במלאכתך שמלאכת שמים היא. שמא אתה מחסר אות אחת, או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (עירובין יג, א). בתלמוד מסופר על סופרים מהירים שכתבו בבת-אחת ארבע אותיות בארבע קולמוסים (יומא לח, ב). הסופרים שימשו גם כמלמדי-תינוקות, שכן היו מעתיקים חומשים מתוך ספר-התורה ללמד בהן את התינוקות.

לימים נצטמצמה מלאכת הסופרים בעיקר בתחום כתיבת ספר-תורה, תפילין ומזוזות, הם נכללו בין שאר "כלי הקודש" של הקהילה, וכתבו גם שטרי "כתובה", גיטין, חליצה וכיוצא בזה.

בעבר נהגו הסופרים להתקין בעצמם את החומרים והאביזרים לכתיבת סת"ם, כגון יריעות-קלף מעור בהמה טהורה, חוטים עשויים גידים טהורים לחיבור היריעות, דיו שחורה מופקת מעפצים וקולמוסים של קנה או נוצת אווז. בימינו מקבל הסופר את הקלף, הגידים והדיו, מן המוכן, ולא נותר לו אלא להתקין לעצמו קולמוס מנוצה או קנה. חוד הקולמוס מחוטב בצורת ציפורן-כתיבה, מושחז וקטום בראשו, כך שמוציא קווים עבים במאוזן וקווים דקים במאונך, כפי הנדרש בכתיב אותיות סת"ם.

הכתיבה צריכה להיות "תמה ושלמה" (שבת קג, ב). אולם, נוסח הכתיבה אינו שווה בכל העדות. קיים שוני מסוים בצורת האותיות בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד. לפעמים השוני מתבטא במיקומו של תג או קוץ. אבל שום כתב אינו נפסל, אלא אם נשתנתה צורת האות באופן שאפשר לטעות בה. כשיש ספק בדבר, נותנים ליד קטן "לא חכם ולא טפש" לקרוא את התיבה, וקריאתו קובעת אם נשתנתה צורת האות אם לאו.

הסופר צריך להקפיד שלא לחרוג ממסגרת ה"טור" ברוחבו ובגובהו. לשם כך הוא משרטט קודם בעזרת סרגל קווים ישרים של השורות ותחומי ה"טור" על-ידי חריטה בקנה ללא דיו. כדי לשייר את שולי ה"טור" הוא מרחיב לפעמים אותיות מסוימות הניתנות להרחבה, כך שהשורה תהיה מלאה בלי חסר ובלי יתר.

בכתיבת ספר-תורה חייב הסופר להעתיק כל מילה מן הכתב, תוך שהוא מבטא אותה בשפתיו, כדי שלא יטעה בכתיבה. ואילו מזוזות ופרשיות תפילין מותר לו לכתוב מן הזכרון, לפי שהן שגורות על פיו.

הן בספר-תורה והן בתפילין ומזוזות חייב הסופר לעטר את האותיות ש'ע'ט'נ'ז'ג'צ' ב"תגים" בעלי שלושה "קוצים" הנראים כעין כתב זעיר, או כעין האות שי"ן. האותיות ב'ד'ק'ח'י'ה' מעוטרות בתג בעל קוץ יחיד. חכמינו מיחסים חשיבות רבה לכל תג וכל קוץ, ואמרו על התנא רבי עקיבא "שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" (מנחות כט, ב). מכאן הביטוי הרווח בפי העם "על קוצו של יוד", המציין הקפדה יתירה על פרט קטן. מלאכת תיוג האותיות דורשת מומחיות מיוחדת, שכן כל "קוץ" עשוי קו דקיק מאד מעוטר בראשו בנקודה זעירה, המשווה לו צורה של האות זי"ן.

הסופר צריך להקפיד שיישאר רווח כמלא אות קטנה בין תיבה לתיבה. וכחוט השערה בין אות לאות, שלא יהיו שתי תיבות נראות כאחת, או תיבה אחת כמו שתים. הרווח בין פסוק לפסוק צריך להיות כמו בין תיבה לתיבה ולא יותר.

אם טעה הסופר וכתב אות שגויה, או שנפלה טיפת דיו ושינתה את צורתה של האות, מותר לתקן על-ידי מחיקת האות כולה וכתיבתה מחדש, וזאת גם אם נתגלתה הטעות אחרי השלמת הכתיבה. אך לעולם אין לתקן אות שגויה על-ידי מחיקת חלק ממנה, כי "וכתבתם" משמע על-ידי כתיבה ולא על-ידי מחיקה (אורח-חיים ל"ב). הדברים אמורים בספר-תורה, אבל בתפילין ומזוזות אם נמצא בהן פסול כלשהו אין תקנה לדבר, הואיל והכתיבה צריכה להיות לפי הסדר דווקא, ואם תתוקן אות שגויה נמצא שהיא נכתבה לא לפי הסדר, אלא לאחר האותיות הבאות אחריה.

המהדרים שבין הסופרים מקפידים לפתוח כל עמוד בספר-תורה באות ו' (חוץ משש תיבות מיוחדות הנכתבות לפי המסורת בראש היריעה), וקוראים לזה "ווי העמודים". על שם הו"וים שעשה בצלאל לעמודי המשכן (שמות לח, יא-יב). בעיקר עושים זאת לתפארת הכתיבה, ובחרו באות ו' משום שהיא שכיחה ביותר. אבל יש המנמקים מנהג זה על-פי מדרש אגדה, שכאשר בדקו ישראל את חשבון ההכנסות וההוצאות לבנין המשכן מצאו גרעון גדול וחשדו במשה שמעל בשקלי-הקודש, עד שבאו ווי-העמודים והזכירו כי משה שכח לכלול אותם בחשבון ההוצאות. ולכן הו"וים נבחרו לעטר את העמודים בספר התורה.

בימה - תיבה

במרכז בית-הכנסת מתנשא מיבנה מיוחד, הקרוי "תיבה" בפי הספרדים או "בימה" בפי האשכנזים. התיבה-הבימה משמשת בעיקר לקריאת-התורה, וכן לתקיעת-שופר בראש-השנה, ולהכרזות שונות בענייני היום. בבתי-הכנסת של הספרדים ובני עדות-המזרח משמשת הבימה גם כמעמד לשליח-ציבור, ולכן היא נקראת "תיבה".

זכר לבימה של ימינו אנו מוצאים כבר אצל עזרא הסופר, אשר קרא בספר תורת משה מעל "מגדל-עץ" אשר עשו לדבר (נחמיה ח, ד), ותירגמו השבעים: "במה".

ברוב בתי-הכנסת הבימה בנויה כמיפלס גבוה מן הקרקע, עשוי עץ או שיש, מוקף מעקה מסביב עם שני פתחים ממודרגים מימין ומשמאל. בקידמת הבימה עומדת ה"תיבה", מכוסה מפה מבד יקר של קטיפה או משי עשויה מעשה-רוקם, שעליה מניחים את ספר-התורה בשעת קריאה. גם התיבה-הבימה, כמו המבנים האחרים בבית-הכנסת, מצטיינת בדרך-כלל ברוב פאר והדר. מארבע פינותיה מתנשאים עמודים נאים, מעוטרים בפיתוחי מקלעות-פרחים וכדומה. מעליה משתלשלת נברשת רבת-קנים המתבלטת בגודלה וביופייה מכל שאר הנברשות המאירות את בית-הכנסת.

מקומה של הבימה, כאמור, במרכז בית-הכנסת. וכן אנו מוצאים בתלמוד, כי באלכסנדריה של מצרים היתה בימה של עץ באמצע בית-הכנסת (סוכה נא, ב). כמו כן פוסק הרמב"ם:
"מעמידים בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי אשר אומר לעם דברי כיבושין כדי שישמעו כולם" (הלכות תפילה פרק י"א).

יש גורסים, כי הטעם לכך שעושים את הבימה באמצע בית-הכנסת הוא, משום שהיא דומה למזבח שעמד באמצע העזרה בבית-המקדש. וכשם שהיו מקיפים את המזבח בלולבים וערבות של "הושענא", כך אנו מקיפים את הבימה, אם בלולבים ו"הושענות" בחג הסוכות, ואם בספרי-תורה בחג שמחת-תורה. רבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה" כותב בענין זה:
"המשנים מנהגים ישנים בשביל שרוצים להידמות לבתי הגויים, קורא אני עליהם: 'וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות'".

רבי משה סופר, בעל ה"חתם סופר", התנגד גם הוא נמרצות לשינוי זה, אשר מלבד היותו חיקוי למנהגי הגויים, הוא גם מבטל את מנהג ההקפות מסביב לבימה בחג הסוכות ובשמחת-תורה.

גם רבי יחיאל אפשטיין, בעל "ערוך השולחן", מתייחס לעניין זה ואומר:
"וחדשים מקרוב באו לשנות מנהגי ישראל, לעשות הבימה מן הצד, ועונשם מרובה. שבלי טעם ודעת משנים מנהג קדום, שגם השכל מוכיח עליו (כאשר הבימה באמצע בית-הכנסת הכל שומעים טוב יותר), והם, כמו להכעיס, רוצים לשנות" (קנ"ט).

עמוד

בעדות האשכנזים עומד החזן בשעת תפילה-בציבור לפני ה"עמוד" העשוי כעין שולחן גבוה, בעל משטח משופע במקצת, שעליו מניח החזן את ה"סידור", או ה"מחזור", לצורך התפילה. בבתי-כנסת רבים מניחים על העמוד סידור-תפילה גדול בשם "כל בו", המכיל את כל התפילות של כל ימות השנה באותיות גדולות, למען יוכל החזן לקרוא בו מבלי להתכופף.

בקידמת העמוד, לנגד עיני החזן, מתנוסס לוח מצוייר, משובץ במסגרת נאה, ועליו כתובת באותיות מאירות עיניים: "שויתי ה' לנגדי תמיד", ועוד פסוקים מן המקרא ומדברי חכמים. המילה "שויתי" בולטת במיוחד מעל לשאר המלים, ולכן לוח זה קרוי בפי העם: "שויתי".

לוח ה"שויתי" מכיל בדרך-כלל צורה של מנורת שבעת-קנים, מורכבת מפסוקים של מזמור ס"ז בתהילים ונוסחאות על-פי תורת הקבלה.

יש עמודים שבהם מותקן דף-עץ מיוחד, הניתן לשליפה כעין מגירה, ומשתמשים בו בימים הנוראים, כדי שיעמוד החזן במרחק מה מן העמוד, למען יוכל לכרוע ברך בשעת "כורעים" ולהשתחוות מבלי לזוז ממקומו.

נר-תמיד

יומם ולילה, בלי הפוגה, דולק בבית-הכנסת נר מיוחד, הנקרא "נר תמיד" והוא אופייני לבית-כנסת. יש שקובעים אותו מעל ארון-הקודש, ויש שקובעים אותו על ה"עמוד" של שליח-הציבור, לפני לוח ה"שויתי".

מנהג זה מקורו ב"נר התמיד" שהיה דולק במשכן ובבית-המקדש, כמו שנאמר:
"ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן הכהן מערב עד בוקר לפני ה'. חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (שמות כז-כ, כא).

הנר שהיה דולק תמיד במנורת המקדש נקרא "נר מערבי", לפי שהיה מאיר כלפי מערב, וממנו היה הכהן הגדול מדליק בכל יום את שאר הנרות שבמנורה (שבת כב, ב). כיבויו של נר זה נחשב לאות מבשר רעה, כפי שמסופר ב"מגילת תענית". משום-כך אכן נהגו בתחילה להדליק את נר- התמיד בבית-הכנסת בצד מערב, כפי שהיה במקדש. אבל עתה, כאמור, נוהגים להדליק את הנר בצד מזרח, לפני ארון הקודש או ה"עמוד". מעל הנר מופיעה לרוב הכתובת: "כי נר מצוה ותורה אור".

"נר התמיד" היה עשוי בדרך-כלל פתילה צפה בשמן תוך קערית מיוחדת. בעדות המזרח הייתה המסגרת שהחזיקה את זכוכית "נר התמיד" – "קנדיל", עשויה כסף טהור ונישאת על ידי שרשרות כסף מעוטרות.

לאחרונה נפוץ ברוב בתי-הכנסת "נר" חשמלי, שצורתו כמו נר ממש, אשר "שלהבתו" מהבהבת ומבליחה בלי הרף.

הצעות למשימות בעקבות הפריט:

• נבקש מהתלמידים ללכת לבית הכנסת הסמוך למקום מגוריהם ולצלם אחד מן הפרטים המצוינים במאמר, לצרף לתמונה את כתובת בית הכנסת ואת נוסח התפילה ומוצא הקהילה המתפללת בו.
• נבקש מהתלמידים לתעד סיפור מבית הכנסת בשכונתם הקשור באחד הפריטים המוזכרים במאמר.
• נבקש מהתלמידים לצלם או לתעד בכתב פריט המצוי בבית הכנסת שבשכונתם ואינו מתועד במאמר.