בית הכנסת – "מקדש מעט"

בשלוש הדתות יש חשיבות רבה לעבודת האל בציבור, ולשם כך יצרה כל דת לעצמה מבנה המיועד להתכנסות ולקיום הפעילות הדתית – בית הכנסת ביהדות, הכנסייה בנצרות, והמסגד באִסלאם. הפעילות המרכזית הנערכת במבנים אלה היא התפילה.

שמותיהם של בית הכנסת והכנסייה בעברית מעידים על תפקידם: מקורם בשורש כ.נ.ס – התכנסות, כלומר התאספות. ופירוש שמו של בית התפילה של המוסלמים – המסגד – הוא: מקום הסגידה, כלומר המקום שבו האדם מבטא כלפי האל את כְּניעוּתוֹ ואת תודתו. מקומות ההתכנסות האלה ממלאים גם תפקידים חברתיים. לדוגמה, בבתי הכנסת נוהגים להכריז על אבֵדות, ותולים בהם קופות צדקה המיועדות לצרכים שונים של בני הקהילה.

בפרקים הקודמים תיארנו את התפילות הנערכות בבתי התפילה, וכן טקסים אחרים הנערכים בהם – קריאה בכתבי הקודש ונשיאת דרשות. בפרק זה נתאר עוד טקסים הנערכים בבתי התפילה. מקום נרחב נקדיש בפרק לתיאור צורתם של בתי התפילה: צורתם החיצונית של המבנים, חלוקתם לחללים פנימיים, הרהיטים והקישוטים המצויים בהם, והכּיווּן שאליו פונה קהל המתפללים. מטרת התיאור היא לבחון את המשמעות הסמלית של צורתו של בית התפילה.

ביהדות: בית הכנסת – "מקדש מעט"

בית הכנסת משמש כבית תפילה בימות החול, בשבתות, בחגים ובמועדים. נערכים בו טקסים שהקהילה כולה חייבת בהם, כמו קריאה במגילת אסתר בחג הפורים, או הקפת בימת בית הכנסת בשירה ובריקודים בחג שמחת תורה. כן נערכים בבית הכנסת טקסים המציינים אירועים חשובים בחייהם של בני הקהילה, כגון טקסי ברית מילה, בר מצווה ובת מצווה, חתונות ואַזְכָּרוֹת. לעתים מצויים במתחם של בית הכנסת גם חדרי לימוד, אולם שמחות ומשרדי הקהילה. בית הכנסת משמש, אם כן, מרכז דתי וקהילתי.

שלבים בהתפתחותו של מבנה בית הכנסת

בית הכנסת קיים מאז תקופת בית המקדש השני (מן המאה ה- 6 לפני הספירה ועד למאה ה- 1 לספירה), הן בארץ ישראל והן בקהילות היהודיות בתפוצות – בבבל ובצפון אפריקה. קודם לכן, בתקופת בית המקדש הראשון (מן המאה ה- 10 ועד למאה ה- 6 לפני הספירה), התרכזה הפעילות הדתית של בני ישראל בעלייה לרגל לבית המקדש שבירושלים, שלוש פעמים בשנה. הפעילות הדתית שהתקיימה בבתי הכנסת בתקופת בית המקדש השני נועדה להשלים את חובת העלייה לבית המקדש, ולאפשֵר לכל יהודי לעבוד את האלוהים בציבור עבודה יום -יומית, במקום הנמצא סמוך לבית מגוריו.

בתקופה זאת נערכו התפילות בבתי הכנסת שביישובים השונים באותם הזמנים שבהם הוקרבו הקורבנות בבית המקדש, וגם נוסח התפילות דָמַה לנוסח של הברכות והתפילות שנשאו הכוהנים בבית המקדש. כך יצר בית הכנסת את הקשר היום -יומי בין הציבור היהודי לבין המרכז הפולחני שבירושלים.

לאחר שחָרַב בית המקדש השני ובוטלו הקרבת הקורבנות והעליות לרגל, הפכו בתי הכנסת למקום הפולחן המרכזי של היהודים ולתחליף מצומצם לבית המקדש. בית הכנסת כּוּנה בפי בכינוי "מִקְדָּש מְעַט", כלומר, מקום הממלא חלקית את תפקידו של בית המקדש. חז"ל שאבו את הביטוי מדבריו של הנביא יחזקאל:

"לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא, 16).

בפסוק זה אומר הנביא בשם האל כי השכינה (רוח האלוהים) ששכנה בבית המקדש, שׁוֹרָה עדיין על היהודים שהוּגְלוּ מן הארץ ולא יכלו לעלות לרגל לבית המקדש.

בית הכנסת, מבחוץ ומבפנים

היהודים שאפו לפאר את מבנה בית הכנסת ולהבדילו מבתי מגורים ומבנייני ציבור אחרים. בין המאה ה-3 למאה ה- 7 לספירה נבנו בתי כנסת רבים בגליל, בהם בתי הכנסת בכפר נחום, בכּוֹרָזִים, בגוּש חלב ובבַּרְעָם. בתי כנסת אלה נבנו בצורת בָּזִילִיקָה – סוג של מבנה ציבור שהיה נפוץ באימפריה הרומית ושימש, לדוגמה, כבית משפט או כשוּק. הבזיליקה היא מבנה מלבני שבו אולם מרכזי רחב, המופרד באמצעות טוּרֵי עמודים משני אולמות צרים יותר, המצויים משני צדדיו. בקצה האחד של המבנה היה מצוי חדר כניסה, ובקצהו השני עמדו במה מוגבהת או אַפְּסִיס – מרחב מעוגל. לעתים הוּצב באפסיס או על הבמה ארון הקודש ובתוכו ספרי התורה, ולעתים נשמרו ספרי התורה בחדר צדדי. הקירות החיצוניים של בתי הכנסת בגליל עוּטרוּ בתבליטי אבן בעלי צורות של עלי גפן, תאנה או זית, ובעיטורים של תשמישי קדושה – שופר, מנורה וארון קודש. בתי הכנסת העתיקים בגליל מוּקמוּ על רכסי הרים.

בימי הביניים נבנו בתי כנסת יהודיים באירופה. היו אלה בתי כנסת צנועים יותר, בסגנונות הבנייה שרָוְוחוּ בתרבות הנוצרית. היו תקופות שבהן נאסר על היהודים לבנות בתי כנסת בעלי תקרה גבוהה, כחלק מההגבלות שהטילו השלטונות הנוצריים על הקהילות היהודיות. לכן בנו אותם לעתים במפלס נמוך ממפלס הרחוב, וכך התאפשר ליצור בתוכם חלל פנימי גדול. לעתים עוּטרוּ הבניינים בחלונות גדולים.

בארץ ישראל של המאה ה- 17 הושפע עיצוב בתי הכנסת מסגנון הבנייה שרָוַוח בתרבות המוסלמית באותה תקופה. כך, למשל, לתִקְרַת בית הכנסת על שם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בירושלים הייתה צורה של כיפה, בדומה לתִקְרוֹת המסגדים.

במאה ה- 19 בוטלו ההגבלות על היהודים במערב אירופה ובמרכזה, (כחלק מתהליך האמנציפציה), וכך התאפשר להם לבנות בתי כנסת גבוהים ומפוארים.

הקשר בין בית הכנסת לבית המקדש השפיע על מבנהו הפנימי של בית הכנסת: אולם התפילה המרכזי נתפס כמקביל ל"עֶזְרַת ישראל" – האולם שבו התכנסו הגברים בבית המקדש; וארון הקודש ובו ספרי התורה נתפס כמקביל לקודש הקודשים בבית המקדש.

ארון הקודש ניצב ליד הקיר הפונה לכיוון בית המקדש בירושלים. בקהילות ישראל שבצפון אפריקה ובאירופה היה זה הקיר המזרחי,"כותל המזרח". הארון עטוף בפָּרוֹכֶת, מעֵין וילון קטיפה רָקוּם המכסה את הארון כולו. יש בתי כנסת שבהם דולק לפני הארון נֵר תמיד, זֵכֶר לאֵש התמיד שבערה במנורת הזהב שניצבה בבית המקדש, סמוך לקודש הקודשים. במרכז של אולם התפילה, ליד ארון הקודש, ניצבת במה – מִשְטָח מוּגְבָּה שהקוראים בתורה עומדים עליו. על הבמה ניצבת התֵבָה – מעֵין הגבהה שמניחים עליה את ספר התורה. מבנה זה של הבמה והתֵבָה נתפס כמקביל למזבח הגדול שניצב בבית המקדש.

לבית הכנסת יש גם אולם כניסה ובו כִּיוֹר לנטילת (רחיצת) הידיים, כדי שהמתפללים יוכלו לרחוץ את ידיהם לפני התפילה.

במהלך הגָלוּת הארוכה של עם ישראל נוצרו שני סגנונות בנייה מרכזיים לבתי הכנסת היהודיים בעולם: סגנון אשכנזי וסגנון ספרדי. המשותף לשני הסגנונות הוא מיקומם של ארון הקודש וספרי התורה, המצוי בקיר הפונה לכיוון ירושלים. ההבדל העיקרי ביניהם הוא בארגון ישיבתם של המתפללים. בבית הכנסת הספרדי – הבמה שהחזן עומד עליה ניצבת במרכז, והמתפללים יושבים לאורך ארבעת צידי הבמה כשפניהם פונות אל החזן, כלומר לכיוון הבמה. גם בבית הכנסת האשכנזי הבמה ועליה החזן עומדים במרכז החלל, אך כל המתפללים יושבים כשפניהם לכיוון אחד – אל הבמה ואל ארון הקודש.

בעיצובם של בתי הכנסת היו שתי תפיסות מנוגדות: היו קהילות שהשתדלו לקשט את בתי הכנסת ולפאר אותם, והיו קהילות שבנו בתי כנסת פשוטים, ללא קישוטים. בשרידיהם של בתי כנסת בארץ ישראל מן המאות, 7- 3 לדוגמה, ניתן לראות רִצְפוֹת פְּסֵיפַס שהאבנים המשובצות בהן יצרו איורים שונים. גם בתי הכנסת שבקהילות רבות בספרד המוסלמית של ימי הביניים קושטו במנורות ובמושבי עץ מעוטרים. בעיר טוֹלֶדוֹ, למשל, בית הכנסת שנבנה במאה ה- 13 קוּשָט באותיות עבריות (בדומה לקישוטים במסגדים, המבוססים על האותיות הערביות). בבתי הכנסת שנבנו בפולין במאה ה- 17 עוּטרוּ התִקְרוֹת והקירות בציורים שונים, ואילו במאה ה- 18 נבנו בפולין בתי כנסת צנועים.

מדוע קישטו היהודים את בתי הכנסת? הקישוט מבטֵא את השאיפה ל"הִידוּר מִצוָוה", כלומר, השאיפה לקיים את מִצוַות התפילה באופן האסתטי והשלם ביותר. הקישוט ביטא גם את עושרה של הקהילה ואת חשיבותה. גם ראיית בית הכנסת כ"מקדש מעט" תרמה למאמצים לקשטו, שכן התורה מפרטת כי בית המקדש נבנה על ידי שלמה המלך בפאר ובהדר: "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב: וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב:" (מלכים א ו, 22- 21)

כיצד קושטו בתי הכנסת? גילופי עץ עיטרו את הדלתות של ארון הקודש, את המחיצות בין מיקום הגברים והנשים, את הדוכן המשמש את החזן, ואת ספסלי הישיבה של המתפללים. עיטורי זכוכית קישטו את חלונות בית הכנסת, מנורות מפוארות הטילו אור, ובדי קטיפה רקומים (פָּרוֹכוֹת) כיסו את ספרי התורה. המוט המסייע לקריאה בתורה והכַּנים להצבת הנרות לזכר הנפטרים קוּשטוּ בעבודות צוֹרפוּת מכסף. בבתי הכנסת הקדומים קוּשטוּ הקירות בציורי מאורעות המסופרים בתורה, כמו עקדת יצחק, והופיעו בהם דְיוֹקְנָאוֹת – ציורי דמויות אדם. מאוחר יותר נמנעו מלקשט את בתי הכנסת בדְיוֹקְנָאוֹת בשל האיסור המופיע בתורה, "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, 3). לפיכך קושטו קירות בתי הכנסת בצורות גֵאוֹמֶטְרְיוֹת ובעיטורי פרחים ועלים.

לעומת בתי הכנסת שקוּשטוּ, בתי הכנסת שהוקמו בגישה של פשטות נתנו ביטוי לערך חשוב ביהדות – ערך הצניעוּת. היה בכך ביטוי גם להתנגדות להסחת הדעת מעבודת האל, העלולה להיגרם מהתבוננות בקישוטים מפוארים.

עזרת הנשים

מאז ראשית קיומו של בית הכנסת הונהגה בו הפרדה בין נשים לגברים. מדוע נוצרה ההפרדה? על פי ההלכה – רק הגברים חייבים בתפילה, ורק הם רשאים להַנְחוֹת את קהל המתפללים, לקרוא בתורה ולשאת דרשה. המנהיגות הדתית נימקה את ההפרדה גם בחשש שמא תוּסח דעתם של הגברים מן התפילה אם יֵשבוּ במחיצת הנשים. לפיכך הוּקצָה לנשים מקום נפרד לתפילה, שנקרא "עזרת הנשים". עזרת הנשים מוּקְמה בשוּלָיו של אולם התפילה המרכזי שבו התפללו הגברים, או בקומה גבוהה יותר. בין עזרת הנשים לבין האולם המרכזי נבנתה מחיצה או נִתְלָה וילון.

עד היום מתקיימת ההפרדה בין נשים לגברים בבתי הכנסת של , אך בבתי הכנסת של ו יושבים בני שני המינים יחד, בדרך כלל כמשפחות (בזרם הקונסרבטיבי מצויה לעתים מחיצת הפרדה נמוכה). מדוע ביטלו הזרמים האלה את ההפרדה בין נשים לגברים? הנימוק הוא השאיפה לתת לנשים מקום שווה לזה של הגברים בעבודת האל – הן כחלק מציבור המתפללים והן כמַנְחוֹת התפילה, כקוראות בתורה וכנושאות דרשה.

כללי

לא תמיד דומים בתי הכנסת זה לזה במראה החיצוני. צורתו החיצונית של בית כנסת, עיצובו וקישוטו מושפעים מסגנון הבנייה והקישוט של הארץ והתקופה שבהם הוא נבנה. ובכל זאת קיימים כמה מאפיינים בסיסיים המשותפים למרבית בתי הכנסת וקשורים לארגונו הפנימי:
ארון הקודש, המקום בו נמצאים ספרי התורה, נמצא בקיר המזרחי – בקיר הפונה לירושלים. בבתי הכנסת בירושלים פונה ארון הקודש לכיוון הר הבית, ובבתי הכנסת בחוץ לארץ – לכיוון ארץ ישראל. בבית הכנסת יש גם בימה. ולאן פונים המתפללים בשעת התפילה? על כך נאמר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל' עמ' א'):
"היה עומד (=מתפלל) בחו"ל – יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל…
היה עומד בארץ ישראל – יכוון את לבו כנגד ירושלים…
היה עומד בירושלים – יכוון את לבו כנגד בית המקדש…"
בתלמוד נאמר שיש להתפלל בבית עם חלונות, ונהגו לקבוע בבית הכנסת 12 חלונות – כנגד 12 שבטי ישראל.

ארון הקודש

ארון הקודש הוא ארון מיוחד שנמצא בבית הכנסת – ובו ספרי התורה שקוראים בהם בשבת, בחג, בראש חודש ועוד.
בארץ ישראל נמצא ארון הקודש בקיר בית הכנסת הפונה לכיוון ירושלים, ובחוץ לארץ נמצא ארון הקודש בקיר הפונה לכיוון ארץ ישראל.

בתקופת המשנה החלו לבנות בבתי הכנסת גומחה קשתית בקיר. הגומחה נקראת (ביוונית) "אפסיס", ובה איחסנו את ספרי הקודש.

באמצע בית הכנסת, מול ארון הקודש, נמצאת בדרך-כלל הבימה, שעליה קוראים בתורה.

בימה

בעבר נקבעה צורת הישיבה בבית הכנסת על-פי מיקומה של הבימה: המתפללים היו יושבים מסביב לבימה, ופניהם אליה. כיום נוהגים כך בבתי הכנסת של עדות המזרח, תימן, ספרד ואיטליה – ואילו בבתי הכנסת של קהילות אשכנז יושבים המתפללים ופניהם לכיוון ארון הקודש.
בבתי כנסת של הרפורמים ניצבת הבימה ליד ארון הקודש, אל מול המתפללים. שינוי זה במיקומה של הבימה בקהילות רפורמיות נעשה בהשפעת הכנסייה הנוצרית, על-פי מיקומו של דוכן הכומר בכנסייה.
המושג "בימה" עבר גם לתחום התאטרון, ומכאן שמו של התאטרון הלאומי – "הבימה".

רצפות פסיפס

בשונה מציורי קיר, שסבלו מפגעי הזמן ולא השתמרו, הרי רצפות הפסיפס העשויות אבנים קשות השתמרו היטב גם לאחר שהמבנים עצמם נהרסו. וכך נתגלו רצפות פסיפס רבות בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל.

במאה ה- 4 לספירה הפכה הנצרות לדת הרשמית של הקיסרות הרומית. כנסיות רבות נבנו ברחבי הקיסרות וקושטו ברצפות פסיפס. כך היה גם בכנסיות שנבנו בארץ ישראל, ומכאן עברה אמנות הפסיפס לבתי כנסת יהודיים.

בתקופת התלמוד היו רצפות הפסיפס הקישוט העיקרי של בתי הכנסת. רצפות הפסיפס תיארו סיפורים מהתנ"ך, סמלים יהודיים (ארון קודש, מנורה ושופר) – וגם את גלגל המזלות, נושא אלילי שאותו פירשו כלוח שנה או כחלק מן האסטרולוגיה של אותה תקופה.
רצפות הפסיפס כללו צורות גאומטריות, קישוטים מעולם החי והצומח ודמויות אדם.
"חקר אמנות הפסיפס בבתי הכנסת נעשה… נושא ראשון במעלה של הארכאולוגיה הארץ-ישראלית", קובע הארכאולוג מאיר בן-דוב.

כתובות בבתי כנסת

כתובות שנמצאו בבתי כנסת עתיקים מעידות על תרומות שנתנו אנשים לבניית בית כנסת, לריהוטו ולאחזקתו. כתובות מסוג זה מתקופת התלמוד מלמדות על חלקן של הנשים בתרומות: נשים מוזכרות בין התורמות בליווי תואר הכבוד "אם הכנסת".

מדרום לכנרת, בחמת גדר, נמצא בית כנסת מתקופת התלמוד עם רצפת פסיפס צבעונית ובה חמש כתובות בארמית. הכתובת הנאה ביותר – והיחידה שהשתמרה בשלֵמותה – נמצאת בתוך מסגרת בצורת זֵר. משני צדי הזר – שני אריות ושני ארזים. כמו הכתובות האחרות, גם כתובת זו מפרטת את שמות הנדבנים. ולכן משערים שהם היו תושבי חמת גדר.
וזה תרגום הכתובת הארמית:

"וְזָכוּר לטוב
אדון הופליס, וגברת
פרוטון, ואדון סלוסטיס
חתנו, וקומס פרורוס בנו,
ואדון פוטיס חתנו, ואדון
חנינה בנו, הם ובניהם,
שצדקותיהם תמידיות בכל מקום,
שנתנו כאן חמישה דינרים
זהב. מלך העולם יתן את ברכתו
במעשיהם אמן אמן סלה."

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום ללימוד תורה שנוסד כנראה בסוף תקופת הבית השני, ובו למדו תלמידים מבוגרים בקביעות לצד כאלה שהיו באים ללמוד מפעם לפעם.
בישיבות הקיימות בימינו, ובהן הישיבות התיכוניות, בית המדרש הוא האולם הגדול שבו יושבים ולומדים לימודי קודש – בעיקר תלמוד.
בדורות האחרונים הטשטשו ההבדלים בין בית הכנסת לבית המדרש, ורוב בתי הכנסת משמשים גם כמקומות ללימוד תורה.

ישיבה

מוסד לימוד תורני שבו לומדים לימודי קודש, בעיקר תלמוד. הישיבות הראשונות נוסדו בבבל במאה ה- 3 לספירה (בתקופת התלמוד). נערים בני מצווה החלו ללמוד בישיבה, והיו שנשארו ללמוד בה עד גיל מבוגר מאוד. צורה זו של לימוד בישיבה קיימת גם היום. שיטת הלימוד בישיבה מבוססת על לימוד עצמי ועל לימוד בחברותא – לימוד בזוגות.
לאחר הקמת המדינה הנהיגו חידוש בישיבות – נפתחו ישיבות תיכוניות, המקבילות לבתי ספר תיכוניים, ובהן לומדים נערים דתיים. יום הלימודים בישיבות התיכוניות מתחלק לשניים: חצי יום לומדים לימודי קודש, בעיקר תלמוד; וחצי יום לומדים את מקצועות הלימוד הרגילים. התלמידים בישיבות התיכוניות נבחנים בבחינות הבגרות הארציות, וחלק מן הבוגרים ממשיכים ללמוד בישיבות גם בזמן השירות הצבאי, ומשלבים שירות בצבא עם לימוד בישיבה (ישיבות הַהֶסְדֵר). היום קיימות ישיבות גם לבחורות דתיות שסיימו את לימודי התיכון.

כללי

בית תפילה יהודי, מקום קדוש המשמש גם לתפילה וגם ללימוד תורה – לימוד בספרי קודש (תנ"ך, משנה, תלמוד ועוד). התפילות בבית הכנסת מתקיימות יום יום, שלוש פעמים ביום.

משערים שבתי הכנסת הראשונים כבר הוקמו בגלות בבל בסוף תקופת הבית הראשון. מכל מקום, לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת.

בתקופת הבית השני היו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ: בטבריה, בקיסריה, בנצרת, בכפר נחום ובירושלים עצמה. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת! בתקופה הבית השני היו בתי כנסת גם בתפוצות, והקדומים ביותר היו בתי הכנסת במצרים במאה ה- 3 לפני הספירה. כמו כן ידוע על קיומו של בית כנסת בעיר רומא כבר במאה ה- 1 לספירה.

בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: ללימוד תורה למבוגרים ולילדים וכן לענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה.

בימי הביניים קיבל בית הכנסת עוד תפקיד: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית.

בית הכנסת משמש תחליף לבית המקדש, והוא נקרא גם "מקדש מעט" לפי הפסוק: "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל י"א 16).

בתי כנסת בעדות

בתי הכנסת של עדות ישראל שונים זה מזה. ההבדלים מתבטאים בסגנון הבנייה, בקישוטים שבבית הכנסת, בעיצוב תשמישי הקדושה, וכן בנוסח התפילה ובניגוניה.
בבתי הכנסת של עדות המזרח, תימן, ספרד ואיטליה, יושבים המתפללים מסביב לבימה, ואילו בבתי כנסת אשכנזיים פונים כל המתפללים לקיר המזרח, אל ארון הקודש.
ההבדלים בעיצוב בית הכנסת ובנוסחי התפילה וניגוניה נובעים מן השוני בתרבות, באמנות ובמוסיקה בתפוצות השונות. לדוגמה – בספרד המוסלמית בימי הביניים עוצבו בתי הכנסת בסגנון המוסלמי, והנעימות של התפילה ושל הקריאה בתורה הושפעו מן המוסיקה הערבית.
תנועת החסידות יצרה סוג חדש של בית כנסת, שהיה חדרון קטן ופשוט, ונקרא ביידיש – "שְטִיבְּל". סוג זה של בית כנסת התאים לרעיונות החסידות ולתנאים שבהם התפתחה התנועה במזרח אירופה.

את בית הכנסת נהגו לבנות במקום הגבוה בעיר, אם כי על תקנה זו לא הקפידו תמיד בגלל החשש מתגובתה העוינת של האוכלוסייה הנוכרית.
לצד המנהג של מיקום בית הכנסת במקום גבוה קיים גם המנהג שלפיו רצפת בית הכנסת נמוכה ממפלס הרחוב. המקור למנהג הוא הפסוק בתהלים (ק"ל 1): "ממעמקים קראתיך ה'", ומכאן הסיקו שצריך לקרוא, להתפלל, לאלוהים ממעמקים – ממקום עמוק ונמוך.

בתי כנסת בימי הביניים

בתקופת ימי הביניים היו תופעות חוזרות של יחס עוין מצד שלטונות הכנסייה לבתי כנסת. התנכלויות ליהודים, פרעות וגירושים כללו בדרך כלל גם שריפת בתי כנסת או הפיכתם לכנסיות. באופן אירוני, לעתים דווקא הפיכת בתי הכנסת לכנסיות היא שהצילה אותם מחורבן.
כך אירע לבתי כנסת קדומים בספרד, כגון בית הכנסת העתיק בטולדו, שהוקם בשנת 1200 בערך ושימש כבית כנסת במשך מאתיים שנה – עד שהפך לכנסיית סנטה מריה לה בלנקה בשנת 1405. עוד בית כנסת בטולדו, שנוסד בשנת 1360 בערך, הפך אף הוא לכנסייה (אל-טרנזיטו), וכך היה גורלו של בית הכנסת בעיר קורדובה, שנבנה בשנת 1315. שלושת בתי כנסת אלו עברו בדור האחרון תהליך מדוקדק של שיפוץ ושיחזור.

במקומות אחרים במערב אירופה כמעט שלא נשתמרו בתי כנסת מימי הביניים, אלא מן הזמן החדש – המאה ה – 17 ואילך. אחד מבתי הכנסת העתיקים ששרדו במרכז אירופה הוא בית הכנסת "אלטנוי שול" בפראג, שהוקם במאה ה – 13 בסגנון הגותי. בית הכנסת העתיק ביותר בפולין – שקיים ועומד עד ימינו – הוא בית הכנסת הישן בקרקוב שנבנה במאה ה – 14 בסגנון הגותי.

בתי כנסת במזרח אירופה בזמן החדש

בזמן החדש, החל במאה ה-17, נוצר בפולין מבנה חדש של בית כנסת – מבנה בצורת מבצר, שנועד להגן על היהודים מפני התקפות אפשריות. מבנה זה של בית הכנסת ומטרתו נקבעו ואושרו באמצעות הפריבילגיום שהעניק ליהודים זיגמונט השלישי, מלך פולין, בשנת 1626.
בתחילת הזמן החדש החלה להתפתח אמנות הבנייה והעיצוב של בתי כנסת מעץ. השימוש בעץ לבניית בתי כנסת החל באזורים שהיו בהם יערות רבים – בפולין, בליטא, ברוסיה הלבנה ובאוקראינה, ומשם עבר השימוש בעץ למקומות אחרים.
בתי כנסת מעץ – שמספרם הגיע לאלפים – בלטו ברמתם האמנותית הגבוהה, וציורים רבים כיסו את הקירות והתקרה.
מרביתם נהרסו במלחמות ובפרעות, ולאחר השואה לא נותר בכל פולין אף לא אחד מהם.

בתי כנסת רפורמיים

בבתי הכנסת הרפורמיים, כמו גם בבתי הכנסת הקונסרבטיביים, יושבים גברים ונשים יחד במעורב. לעומת זאת, בבתי הכנסת האורתודוקסיים יושבים הגברים לחוד והנשים לחוד: הנשים יושבות בנפרד, בעזרת הנשים. התפילות בבתי הכנסת הרפורמיים מבוססות על שוויון במעמד ובתפקידים בין המינים: לא זו בלבד שנשים וגברים יושבים יחד, אלא שנשים לוקחות חלק בניהול התפילה: נשים משמשות בתפקידי החזן, בתפקיד של בעל קורא (נשים קוראות בתורה) וכמובן גם בתפקיד הרב.
הבימה בבית הכנסת הרפורמי סמוכה לארון הקודש ואיננה ממוקמת במרכז. התפילה מלווה בנגינה – לעתים בנגינת עוגב – גם בשבתות ובחגים. מנהגים אלה של הרפורמים הושפעו ממנהגי התפילה של הכנסייה הנוצרית הפרוטסטנטית.