דמשק

כללי

העיר דמשק שוכנת בסוריה. לעיר יש שני חלקים עיקריים – העיר העתיקה שהייתה פעם מוקפת חומה, ועיר חדשה שנבנתה מדרום ומצפון לעיר העתיקה.
דמשק שוכנת בנווה מדבר גדול בגובה של כ-700 מ' מעל פני הים. העיר מקבלת מים מן הנהר ברדה, הידוע גם בשמו המקראי 'אמנה'. מי הנהר עוברים דרך דמשק, ומספקים את צורכי העיר באמצעות מערכת של תעלות השקייה.
בעיר דמשק מצויים כיום כ-250 מסגדים ובהם המסגד הגדול – מן המפוארים והמפורסמים בעולם המוסלמי. המסגד הגדול נבנה בשנת 705 לספירה על חורבותיה של כנסייה, ובו נקבר השליט והמצביא המוסלמי המפורסם צלאח א-דין.
דמשק ידועה בתעשיית המשי שלה, במלאכות מתכת ועץ, וגם בייצור פירות יבשים וממתקים מזרחיים.
בדמשק יש תעשיות מודרניות העוסקות בייצור מוצרי טקסטיל, משי, מזון ועוד.

דמשק הקדומה

דמשק היא מהקדומות והחשובות שבערי המזרח התיכון, וכבר לפני 4,000 שנה נזכר שמה במקורות מן האלף השני לפני הספירה. העיר, שהייתה קיימת בתקופת האבות, נזכרת בספר הראשון בתנ"ך – בספר בראשית (פרק י"ד פס' 15).
עד לכיבוש המוסלמי (במאה ה-7 לספירה) ידעה דמשק שליטים רבים, ובהם: פרעונים, שליטי מצרים העתיקה, ארמים, אשורים, פרסים, שליטים הלניסטיים (בית תלמי ובית סלווקוס) ורומאים.
בין כובשי דמשק היה גם דויד המלך, שכבש את העיר במאה ה-10 לפני הספירה (שמואל ב', פרק ח', פס' 9-5).

ועוד על דמשק

בשנת 636 נכבשה דמשק בידי המוסלמים, ובמשך 100 שנים הייתה בירת האימפריה המוסלמית. לאחר מכן – ועד למאה ה-20 – לא הייתה דמשק עיר בירה (פרט לתקופות קצרות).
במהלך ימי הביניים לחמו על דמשק שליטים מוסלמים שונים, ובהם צלאח א-דין שכבש את העיר במאה ה-12 (1174) והכריז על עצמו סולטאן סוריה.
בתקופה זו התפרסמה דמשק בתעשיית האריגים שלה – ובראשם "אריגי דמשק", ובשיטת עיבוד המתכות שפיתחו בעלי המלאכה בעיר.
בשנת 1516 כבשו הטורקים העותמאנים את דמשק, והחלה תקופה ארוכה של רגיעה יחסית שנמשכה 400 שנה, עד לכיבושה בידי מעצמות הברית במלחמת העולם הראשונה (1918).
פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 נטלה מדמשק – כמו גם מחאלב – את חשיבותה כצומת כלכלי ומסחרי.
בשנת 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה, קמה הרפובליקה הסורית העצמאית, והעיר דמשק הייתה לבירתה.

היהודים בדמשק

ראשיתה של ההתיישבות היהודית בדמשק הייתה בתקופה ההלניסטית, במאה ה-1 לספירה.
בזמן המרד הגדול ברומאים נהרגו בדמשק למעלה מ-10,000 יהודים, אך גם לאחר מכן נשארו יהודים בעיר. וזאת על-פי עדותו של יוסף בן-מתתיהו.
לאחר כיבוש דמשק בידי המוסלמים במאה ה-7 לספירה התקבצו היהודים ברובע המזרחי של העיר, שהיה מאז לשכונת היהודים.
עד למאה ה-16 הייתה קהילת היהודים בדמשק מורכבת בעיקרה מיוצאי בבל ומיהודי ארץ ישראל שברחו לדמשק מאימת הצלבנים ועקב מצוקות החיים בארץ.
בעקבות גירוש ספרד הגיעו לעיר יהודים רבים, שהפיחו חיים בקהילה המדולדלת והביאו לה פריחה רוחנית ושגשוג כלכלי.
במחצית השנייה של המאה ה-16 הייתה דמשק מרכז של הקבלה: בשנותיו האחרונות חי בעיר המקובל חיים ויטל שהגיע לכאן מצפת עם תלמידיו.
במשך כל ימי הביניים ועד למאה ה-19 חיו בדמשק גם קראים.
בראשית המאה ה-17, בשנת 1605, נוסד בדמשק בית דפוס עברי. יהודי דמשק עסקו במסחר – כולל מסחר בצמר, באריגים ובמתכות – וגם בסחר עבדים. בין בעלי המלאכה היהודים היו צורפים – בנחושת, בכסף ובזהב, אורגים שעסקו בטוויה ובאריגה של צמר, פשתן ומשי, וכן סופרים ואנשי דפוס.
במאה ה-18 הצליחו כמה סוחרים יהודים עשירים להגיע לעמדות השפעה בחצר השליט העותמאני, ובהן משפחת פרחי, שמילאה תפקיד חשוב בכלכלת סוריה באותם ימים.
אבל כאשר כלכלת האימפריה העותמאנית נחלשה בראשית המאה ה-19, ירדו כוחה ומעמדה של הקהילה היהודית. במהלך המאה ה-19 נפגעה הקהילה גם משתי עלילות דם, שהידועה שבהן הייתה עלילת דמשק (1840). בני הקהילה בסוף המאה ה-19 חיו ברובם חיי עוני, ומי שיכלו לעזוב – היגרו ללבנון השכנה או לאמריקה הרחוקה.
הקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח (1948) הביאה להתפרצות של עוינות ולפרעות ביהודי העיר. יהודים פוטרו מכל המשרות הציבוריות, רכושם הוחרם, ונאסר עליהם לעזוב את גבולות סוריה. מרבית יהודי הקהילה שנותרו בדמשק לאחר קום המדינה הועלו והוברחו בדרכים שונות – חלקם לארץ וחלקם לצפון אמריקה ולדרום אמריקה. בשנות ה-90 של המאה העשרים נותרו בדמשק כ-3,000 איש.

כתר דמשק

השם "כתר דמשק" מתכוון למעשה לשני כתרים שונים שהגיעו מדמשק:

• כתר שנכתב בשנת 1260 בספרד, וכולל את כל ספרי התנ"ך. כתר זה הגיע לדמשק (בזמן לא ידוע) ונשמר שם בבית הכנסת חוש אל-באשא. בשנת 1940 נגנב הכתר, ורק בשנת 1962 נרכש במכירה פומבית על-ידי הספרייה הלאומית בירושלים.
• כתר תורה הנודע בכינוי "כתר דמשק" או "חומש דמשק". לא כלל את כל ספרי התנ"ך אלא רק את חמישה חומשי תורה. כתר זה נכתב כנראה בארץ ישראל בסוף המאה ה10- על-פי שיטת המסורה של בן-נפתלי. זהו אחד מתוך קבוצה קטנה מאוד של כתבי היד הקדומים של התורה, ולא ידוע מתי הגיע לדמשק. בשנת 1914 רכש אותו האספן דויד סלימאן ששון בדמשק – ומכאן שמו. כ- 60 שנה אחר כך, בשנת 1975, רכשה אותו הספרייה הלאומית בירושלים.

על-פי מרדכי נדב ורפאל וייזר (עורכים), כתבי יד ודפוסים נבחרים – תערוכה מאוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשמ"ה – 1985, עמ' 25, 86-85.

עלילת דמשק

אחת מעלילות הדם המפורסמות במאה ה-19, שהופצה בעקבות היעלמו של נזיר נוצרי בדמשק בשנת 1840, יום לאחר ביקורו בשוק היהודים. אנשי מנזרו של הנזיר טענו כי נרצח בידי יהודים, והשלטונות המוסלמיים – בעידודו של קונסול צרפת בדמשק – האשימו את יהודי דמשק שהרגו את הנזיר כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. בני הקהילה היהודית בדמשק, ובפרט מנהיגיהם, סבלו מרדיפות ומאסרים בעקבות עלילת הדם; ורק התערבותם של מנהיגים יהודים בעלי השפעה כאדולף כְּרֶמְיֶה, משה מונטיפיורי ומשפחת רוטשילד חשפה את עלילת השקר, והביאה לשחרורם ממאסר של בני הקהילה היהודית בדמשק.

בעלילת דמשק התגלה כוחה ומשקלה של הסולידריות היהודית: "מימי עלילת דמשק נתברר, שקיימת באירופה דעת קהל יהודית הנכונה להרים קולה בכל מקרה של פגיעה ביהודים באשר הם יהודים", ולמרות ההשתלבות התרבותית והמדינית של היהודים במדינות המערב לא התרופפו קשרי האחדות בין קהילות היהודים "ולא נחלשה הנכונות לעזרה הדדית".*
אך לצד גילויים של אחווה וסולידריות יהודית היו בקרב יהודי אירופה גם מגמות של בידול. עדות לכך מוצאים באיגרת שכתב אברהם גייגר בעניין ההתארגנות היהודית נגד עלילת דמשק: גייגר הביע את צערו על מצב היהודים בקהילות המזרח, אך קבע כי מבחינתו חשוב יותר שיהודי ארצו (פרוסיה) יוכלו לקבל תפקידים של משפטנים או רוקחים – מאשר להציל את כלל היהודים באסיה ובאפריקה.

* שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ח"ה בן ששון (עורך), כרך שלישי – תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 132.

עלילת דמשק – עדוּת:

סיפורו של הרב יעקב ענתבי, ראש הרבנים בדמשק בשנת ת"ר – 1840, ואחד הנאשמים המרכזיים בעלילת הדם של דמשק. תיאורו של הרב ענתבי היה כלול במכתב ששלח לשר משה מונטיפיורי, וכך תיאר הרב ענתבי בפתיחת מכתבו את השתלשלות הדברים:

"…הנה יום ד'… ראש חודש אדר א'… [שנת] ת"ר (=1840)… בחצי היום בא הערל באדורי תומא לשוק היהודים… וביום ה' בבוקר יצא קול בעיר: באדורי תומא ומשרתו הלכו ממקומם… ולא חזרו לביתם…
תיכף ומיד הוציאו קול הערלים, שבוודאי שהרגוהו היהודים בשביל ליקח (=לקחת) דמו למצה. והיה הקול הולך וחזק מאוד ומקללים [את] היהודים…"

© אלמאליח אברהם, "תעודה מקורית חשובה על עלילת הדם בדמשק", בתוך: מזרח ומערב (ירחון), תרפ"ט – 1929, עמ' 36.