האם למתיוונים יצא שם רע בצדק?

אין כמעט מושג שלילי ומגונה יותר במילון היהודי השגרתי. אבל זה שימוש טעון אידיאולוגיה פולמוסית של הימים ההם והזמן הזה. למעשה, מדובר בתרבות יהודית עשירה ומפוארת, תרבות היהודים–ההלניסטיים, שניסו לקיים ולפתח את דת משה מתוך זיקה לתרבות העמים ("האוניברסלית") של תקופתם, בתחומי המדע, האמנות, הפוליטיקה והמנהגים – עם כל המתחים הכרוכים בכך (שלא כולם ניתנים לפתרון, אך ניתן לחיות איתם.) התרבות היהודית ההלניסטית התקיימה קרוב לשבע מאות שנה במצרים, בארץ–ישראל, בסוריה, ברומא ובאיי הים התיכון. בתקופת פריחתה היא התבטאה בספרי חוכמה ודת, בפרשנות אלגורית של המקרא, בארגון מדיני הלניסטי (השאול מן ה "פוליס" היוונית.), בפילוסופיה יוונית ורומית, תרבות הגוף, ובתרבות חומרית עשירה, כולל אמנות ציורים ומוזאיקות בבתי כנסת. כל אלה חייבו רפורמה בעמדות יהודיות מסורתיות, כפי שגם עמדות הפרושים, הנוצרים, האיסיים ואחרים חייבו רפורמה; ומבחינה זו היה ההלניזם היהודי אחד הפלגים שנאבקו על צביון החיים היהודיים בארץ–ישראל ובתפוצות. ההלניזם היהודי התנגד למגמות ההתבדלות וה "טוהר" נוסח עזרא, ודגל בצירופי השפעות ובחיתוכי תרבות; אבל לא היתה לו דוקטרינה דתית מגובשת כמו לזרמים האחרים. לכן היה פתוח יותר כלפי שאר הזרמים, והשפעתו ניכרת בכולם. אפילו הפרושים, הנחשבים ליריביו העיקריים, שאבו ממנו השראה והניגוד ביניהם אפוא אינו פשוט ומובן מאליו.

הסנהדרין, הגוף היהודי העליון והמובהק, היא מוסד בעל שם יווני ומקורות יווניים. רבי יהודה הנשיא, הרב הנערץ שערך את המשנה – המשמשת בסיס לתלמוד – התגורר בעיר ציפורי, בירת הגליל היהודית, שאורגנה כפוליס יווני, ובה בנייני ציבור ובית כנסת מעוטרים בציורי פסיפס, כולל גלגל המזלות בעברית, ואירועים מן התנ"ך כמו עקדת יצחק ובשורת המלאכים לשרה על לידת הנס הצפויה לה. שתי מאות לפני כן כתב פילון היהודי באלכסנדריה מדרשים פילוסופיים על התנ"ך וגילה בעומקו את חוכמת יוון, ה"לוגוס" האוניברסלי. פילון חי בזמנו של ישוע מנצרת, אך הם לא שמעו זה על זה, וכל אחד מהם הציע יהדות חדשה אחרת. פילון גם לא ידע הרבה על עבודת הפרושים. הוא עסק כמוהם במדרש על התורה, אבל מדרשיו היו פילוסופיים, דבר שהרחיק אותו מן התרבות הפרושית וכנראה גרם להתעלמות ממנו במסורת הרבנית המנצחת (כתבי פילון נשמרו רק הודות לנוצרים, כיוון שאוגוסטינוס ראה בו את אבי התיאולוגיה – העיון השכלי ביסודות הדת.) מצד אחר, פילון גם לא היה הלניסט צדוקי. ההלניזם הצדוקי היה מבוסס על כהונה פוליטית המשרתת במקדש; ואילו פילון פעל בסביבה יהודית עם תורה שבכתב ללא מקדש. זו דוגמה לשתי צורות שונות של הלניזם יהודי .

במשך השנים היו צורות ודרגות שונות של הלניזציה. בדרך כלל, ההלניזם היהודי לא שבר את גבולות הזהות היהודית של אז – שהיתה נזילה למדי – אלא במקרים קיצוניים, שסיפור המכבים (חנוכה) הוא הידוע בהם, ובגללה יצא הביטוי "התייוונות" לגנאי סוחף ולא הוגן. היום רבים משתמשים במונח התייוונות כשם נרדף לבגידה, אבל מרבית המתייוונים היו פטריוטים יהודיים שנאבקו נגד יריבים יווניים ואחרים. המלך החשמונאי ההלניסטי (ה"מתייוון") אלכסנדר ינאי נלחם להרחבת גבולות יהודה ולהכפפת עמים שכנים, והפילוסוף ה"מתייוון" פילון הגן על בני עדתו בעט סופרים וכשליח דיפלומטי לרומא. סיפור החנוכה לא היה רק מרד במלך אנטיוכוס הרביעי; זו היתה מלחמת אזרחים בין פלגים יהודיים שכולם התייוונו בצורה זו או אחרת, באותה העת או בהמשכה. כאשר מנלאוס, אוזורפטור שקנה את תפקיד הכוהן הגדול בכסף מן המלך הסורי–יווני אנטיוכוס הרביעי, שיתף פעולה עם אנטיוכוס (ואולי גם שידל אותו) לפגוע ביסודות הפולחן במקדש, הוא קיווה להרוס בכך את מעמד הכהונה הלגיטימית, שאת מקומה גזל. מול מנלאוס עמדה אצולת הכוהנים המסורתית, נושאת הלגיטימיות של בית אהרן, שנטתה לזרם ההלניסטי המתון; ומול שניהם התמודדה משפחת כוהנים זוטרים מבית חשמונאי, שטיהרו את המקדש בכוח הנשק ותפסו את השלטון לעצמם. לכאורה, החשמונאים באו להגן על אידיאל הטוהר המתבדל של עזרא, אך למעשה גם הם עברו לפעול כנציגי השלטון היווני בסוריה, וכרתו ברית עם מעצמה פגאנית, רומא.

בסופו של דבר, הכוהנים והמלכים החשמונאים, צאצאי המכבים, נקראו רובם בשמות יווניים והקימו שושלת אריסטוקרטית חדשה, שחזרה לפתח את ההלניזם המתון כתרבות העילית של בני יהודה. ההלניזם היהודי לצורותיו התקיים בארץ ובתפוצות כשבע מאות שנה או יותר – בערך, מתקופת יורשי אלכסנדר הגדול, שכבש את ארץ יהודה, עד אחרי התקופה הביזאנטית וחתימת התלמוד. התרבות הפלסטית והפוליטית של היהודים ההלניסטיים נשקפת היום מבתי כנסת שנתגלו בגליל, בעמק יזרעאל ובעמק בית–שאן, בטבריה, בדורה אירופוס שבעמק הפרת ובאיטליה, ובהם ארכיטקטורה יוונית, ציורי פסיפס רומי של אירועים תנ"כיים, סמלי הליוס (אל השמש) המיתולוגי וגלגלי מזלות, ולפעמים אפילו מימרה תלמודית; וכן היא ניכרת במבנה הפיזי–פוליטי של ערים יהודיות או מעורבות, כגון ציפורי ובית–שאן, שאורגנו כפוליס יווני בגרסה מקומית. לאן נעלמה הספרות העשירה שוודאי היתה ליהודים ההלניסטיים? סביר להניח שמרבית הספרים נגנזו או אבדו בגלל יחסה העוין של היהדות הרבנית המנצחת. המעט שהגיע לידינו נשמר על ידי הנוצרים – למשל כתבי פילון, וספרים חיצוניים כמו חכמת שלמה ומקבים ד, שהיהודים המאוחרים זנחו ואף החרימו. ההלניזם היהודי העתיק הציג אידיאל של יהודיות מורכבת, שיש בה שניות ומתח פנימי, בניגוד לאידיאל ההסתגרות והטוהר הפשטני של עזרא. בתור שכזה הוא יצר דגם שהיו לו וריאציות לאורך ההיסטוריה היהודית עד היום, דגם שאפשר תקופות של פריחה ושגשוג תרבותי בחיי היהודים בתקופות שונות – מספרד המוסלמית עד איטליה של הרנסאנס, ומגרמניה ומזרח אירופה של תקופת ההשכלה עד למרכזי החיים היהודיים החדשים בזמננו.