האמנסיפציה והיהודים

1. מעורבותם של היהודים במאבק על האמנסיפציה

במהפכות 1848 ("אביב העמים"), הונף ברוב ארצות אירופה נס ההתקוממות ע"י כוחות אשר ביקשו להיאבק במשטרים הקיימים ולהרחיב את הזכויות של שכבות נרחבות בעם. מהפכות 1848 זירזו את מתן שוויון הזכויות החוקי ליהודי מרכז אירופה ומערבה. אמנם לאחר "אביב העמים" חלה ריאקציה, אשר עצרה מעט את תהליך האמנסיפציה, ברם הייתה זו תקופת ביניים. בשנות הששים והשבעים הסתיימו התהליכים. ברוב ארצות מערב אירופה ומרכזה זכו היהודים באמנסיפציה. יהודים נטלו חלק פעיל במאבקים הלאומיים באירופה. במהפכות 1848 היו אזורים שונים בהם נדמה היה שהיהודים עומדים בראש התנועה.

2. האמנסיפציה והלאומיות היהודית

כאמור, פעילותם ומעורבותם של היהודים במאבקים הלאומיים באירופה הייתה ניכרת, אולם לא הייתה זו פעילות יהודית לאומית מלוכדת, אלא פעילות של יחידים. ב"אביב העמים" בלט היעדרה של פעילות יהודית מלוכדת בעניינים חיוניים ביותר כגון המאבק למען אמנסיפציה יהודית. נפרץ סכר אחדות התגובה היהודית והצורך בקיום מדיניות יהודית אחידה הוחלף בחירות ההכרעה האישית של היחיד. בנושא הלאומיות היהודית, ניתן לומר שהיה כאן ניצחון של האידיאולוגיה שראשיתה בימי המהפכה הצרפתית וה"סנהדרין" בתקופת נפוליאון: אין עוד לאומיות יהודית, יש רק צרפתים, גרמנים, אוסטרים, איטלקים, פולנים והונגרים בני דת משה. שוויון הזכויות, לו זכו היהודים ב"אביב העמים" ובשנות ה- 60 וה- 70 של המאה ה- 19 גרר אחריו את אותו תהליך שארע ליהודים במהפכה הצרפתית – נאמנות מוחלטת למדינה עם ערכיה הלאומיים תוך ביטול היסודות הלאומיים ביהדות, ובמיוחד הזיקה לארץ ישראל.

גבריאל ריסר, שהיה פעיל בתנועה לאיחוד גרמניה ומנהיג המאבק למתן שוויון זכויות ליהודי גרמניה, מהווה דוגמא לפעילותם ולהלך רוחם של רבים מהמשכילים היהודים במאה ה- 19. ריסר לא ראה ביהדות יסודות לאומיים. לדעתו, היהודים אינם עם במלוא מובן המלה, אלא רק עדה דתית. עליהם לאמץ את לאומיות העם שבקרבו הם יושבים. הוא לא ראה כל מניעה בהשתלבות מלאה של היהודים בחברה הגרמנית תוך שמירה על הייחוד הדתי. ריסר תבע, בשם הצדק והכבוד, מתן שוויון זכויות מלא ליהודי גרמניה והאמין באפשרות הגשמת
האמנסיפציה.

3. הישגי האמנסיפציה - שנוי מעמדם של היהודים והשתלבותם בחברה

המשכילים היהודים האמינו כי האמנסיפציה תביא להשתלבותם של היהודים בחיי המדינה ולשיפור מעמדם ולכן הגיבו בהתלהבות על קבלת האמנסיפציה. היהודים החליפו את הלבוש הישן בלבוש האירופי המודרני, את מקצועות הכלכלה המסורתיים כגון רוכלות והלוואה בריבית במקצעות חופשיים, חרושת ובנקאות, את הקהילה הקטנה בעיר הגדולה ואת מוסדות החינוך היהודיים המסורתיים – ה"חדר" וה"ישיבה" – בבתי ספר חילוניים. האמנסיפציה, אכן, הביאה למהפכה רדיקלית במצבם של היהודים. לקראת סוף המאה ה – 19, הצליחו קיבוצים יהודים שלמים לפרוץ לעצמם דרך אל מרכזה וצמרתה של החברה האירופית. יהודים תפשו עמדות נכבדות באקדמיה, בעיתונות, בספרות ובאמנות. היהודים היו פעילים בתחום הפוליטי. במאה השנים שחלפו מאז המהפכה הצרפתית, לא היה כמעט תחום, שבו לא עלה בידי היהודים לתפוש מקום נכבד ללא שום השוואה למקומם בעבר.

4. האמנסיפציה ו"המצוקה החדשה" של היהודים

למרות כל האמור לעיל, התמונה הייתה רחוקה מלהיות ורודה. עד מהרה חשו היהודים ב"מצוקה חדשה", שטרם הכירוה. לא מצוקה דתית, כלכלית, או פיסית, אלא מצוקה שעיקרה היה אובדן הזהות היהודית. אירופה של המאה ה – 19, שחרתה על דגלה את עקרון הליברליות וזכויות האדם, חרתה על דגלה גם את עקרון הלאומיות. לא הייתה זו חברה אוניברסלית, אלא חברה לאומית המודעת לעברה ההיסטורי ולייחודה. החברה לא נחלקה עוד לבני דתות כי אם לבני לאומים שונים. בחברה זו מצא עצמו היהודי יותר ויותר מתלבט בשאלת זהותו – האם באמת הינו צרפתי, אוסטרי, גרמני או איטלקי היכול לתפקד כאדם שלם ולא חצוי בחברה המודרנית. הליברליזם והלאומיות הציבו בפני היהודי את האתגר להשיב מהי זהותו העצמית. התברר גם כי האמנסיפציה אמנם הרסה את חומות הגטו, אך החברה הנוצרית לא רצתה ביהודים.

5. האמנסיפציה וההתעוררות הלאומית היהודית

ראינו כי בעקבות האמנסיפציה, האמינו משכילים רבים כי הויתור על הזהות הלאומית ותיקונים בדת היהודית יביאו אותם להיות גרמנים, צרפתים, אוסטרים, או כל עם אחר, "בני דת משה". אולם המציאות טפחה על פניהם. יותר ויותר התחדדה הרגשת השוני והייחוד של היהודי. חלק מהמשכילים הבינו שהפתרון טמון לא בניסיונות ההשתלבות, תוך מחיקת הלאום, מה גם שתגובות החברה הנוצרית להשתלבותם של היהודים הייתה, במקרים רבים, עוינת, אלא תוך הדגשת הייחוד הלאומי. אצל משכילים אלה האכזבה מהאמנסיפציה הביאה להתעוררות לאומית.

סיכום

תהליכי האמנסיפציה והתפתחות תנועת ההשכלה, שהיו גורמים שעיכבו את הלאומית היהודית בראשיתם, הובילו, מאוחר יותר, להתעוררות הלאומית היהודית בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 19. האנטישמיות המודרנית, בעולם שחרת על דגלו את רעיונות החירות וחופש הפרט, הבהירה שיש להקים תנועה לאומית שתראה בארץ ישראל פתרון טריטוריאלי לאומי למצוקה החדשה.