הברון רוטשילד ומורשתו

משפחת רוטשילד למען עם-ישראל וארץ-ישראל

שמה של משפחת רוטשילד יצא לתהילה בקהילות ישראל, בזכות מעשי הצדקה והחסד, שנהגו בניה לעשות ביד רחבה. ארמנותיהם ומשרדי-הבנק שלהם בפרנקפורט, בווינה, בלונדון ובפריס נעשו לכתובות קבועות, לקבלת עזר וסיוע למוסדות וליחידים. יהודים בכל אתר ואתר הפליגו בשבחה ובגדולתה של משפחת רוטשילד והתייחסו אליה כאל בית-מלכות. לא יפלא איפוא, שכאשר הגה "מבשר ציון", הרב צבי-הירש קלישר, את רעיון גאולת-ישראל בארצו, ראה במשפחת רוטשילד את שליחי ההשגחה העליונה להגשמתו. הוא העלה את רעיונו זה על הכתב, באיגרת ששיגר אל אשר-אנשיל, בכור האחים רוטשילד בפרנקפורט, בשנת תקצ"ו (1836).

איננו יודעים מה ענה ר' אשר-אנשיל רוטשילד לפניה זו, אך בדרך נסתרת היו לה הדים מרשימים בקרב בני-המשפחה – ובמיוחד על בנימין-אדמונד – למען בניין הארץ ותקומת מדינת ישראל.

בשנת ת"ר (1840) העלילו על קהילת יהודי דמשק שבסוריה עלילת דם נוראה, שהיהודים, כביכול, רצחו נזיר נוצרי והשתמשו בדמו לצרכי חג הפסח. נכבדי הקהילה נאסרו ועונו בעינויים קשים, כדי שיודו במעשה הנפשע. אחדים מהם מתו, לאחר עינויים אכזריים, החוקרים אף תפסו שישים ושלושה מילדי היהודים, כדי לסחוט מאימותיהם הודאה במעשה.

על קהילת דמשק ריחפה סכנה חמורה של פרעות-דמים.

הידיעות על המתחולל בדמשק התפשטו בכל תפוצות ישראל ועוררו חרדה רבה. מיד יצאו כמה מחשובי היהודים בארצות שונות לאלכסנדריה שבמצרים, מקום מושבו של מוחמד עלי, מושל הארץ בעת ההיא, להשתדל להעביר את רוע הגזירה. המפורסמים שבהם היו משה מונטיפיורי מאנגליה ואדולף כרמיה מצרפת. בני משפחת רוטשילד נרתמו גם הם למשימה זאת. יעקב (ז'יימס) רוטשילד, אביו של "הנדיב הידוע", ששימש כקונסול כבוד של אוסטריה בפאריס, קיבל דו"ח על הנעשה בדמשק מהקונסול הכללי במצרים. הוא פירסם זאת בעתונות, כדי לעורר את דעת הציבור בצרפת ובעולם כולו. יחד עם זאת מיהר להודיע על המצב לאחיו שלמה רוטשילד, שישב בווינה וזה הפעיל את השפעתו על מטרניך, קנצלר אוסטריה, שהיתה אז מעצמה חשובה, לאלץ את מוחמד עלי לבטל את החקירה המבישה בדמשק.

בהשתדלותם של כל אלה בוטלה החקירה. אסירי דמשק שוחררו ואיתם ניצלה קהילת דמשק כולה.

אירוע זה השפיע על "מבשר ציון", הרב יהודה חי אלקלעי, להאמין שאם יהודים גדולים אלה הצליחו להושיע את קהילת דמשק, הם מסוגלים וחייבים להושיע גם את כלל ישראל ע"י החזרתם לארצם.

משפחת רוטשילד, ויעקב ז'יימס רוטשילד מפאריס בראשה, ראתה לה לחובה ולזכות לפעול, למען הישוב היהודי בארץ ישראל ובעיקר בירושלים. הישוב היהודי בירושלים התקיים מכספי "החלוקה", שנאספו למענו בקהילות ישראל בגולה. בשנת תרי"ג (1853) פרצה מלחמה בין תורכיה, השליטה על ארץ-ישראל באותם הימים, לבין רוסיה, ששאפה להיות האפוטרופסית של הנוצרים האורתודוכסים בכל האימפריה העותומנית ודרשה זכויות יתר לכנסיה האורתודוכסית בארץ-ישראל. צרפת ובריטניה התייצבו לימין תורכיה, במלחמה שהתנהלה, בעיקר, בחצי-האי קרים, ועל כן נקראת מלחמה זו, שנמשכה שלוש שנים, בשם "מלחמת-קרים". עקב מלחמה זו נתמעטו ,כספי החלוקה ונפסק כליל משלוח הכספים מרוסיה. הישוב היהודי בירושלים נקלע למצוקה חמורה. ראשי הישוב יצאו בקריאה נואשת לעזרה מאת אחיהם שבגולה. הברון יעקב ז'יימס רוטשילד נחלץ לעזרתם ושלח ארצה את מחנך ילדיו ויועצו לענייני צדקה ד"ר אלברט (אברהם) כהן, מורה בבית המדרש לרבנים, בר- אוריין, סופר ואחד הראשונים לחיבת-ציון. כשהגיע לירושלים בקייץ תרי"ד (1854), הוא גילה, שמחמת העוני והדחקות, סבלו רבים מבני ירושלים ממחלות שונות, היהודים נאלצו להיעזר בבתי-חולים שהקימו מסיונרים נוצרים. אלברט כהן לא התמהמה. בכספי אדונו בפריס, ובעזרת בני משפחת רוטשילד מאוסטריה ואיטליה, הקים בית-חולים בעיר העתיקה, ציידו במיטב הציוד המודרני והביא מחו"ל רופא יהודי. בית החולים נקרא "מאיר רוטשילד". במשך עשרות שנים נשא בית רוטשילד בכל הוצאות החזקתו של בית החולים, שהיה עזר לקהילה היהודית בירושלים. בית-חולים זה שימש יסוד לרשת בתי-החולים "הדסה" בירושלים.

נוסף לכך ייסד אלברט כהן, בכספי הרוטשילדים, מספר מוסדות צדקה בעיר: בית משכון להלוואות; קופה לחלוקת לחם לעניים, שסיפקה בערבי שבת וחגים כשש מאות כיכרות לחם; קופה לעזרת יולדות עניות; וכן ייסד בתי-ספר מקצועיים לילדים ולנשים. בכספי משפחת רוטשילד מאנגליה הקים את בית-הספר לבנות "אוולינה דה רוטשילד", שתמכה בבית-הספר בחייה ונקרא על שמה לאחר מותה.

במשך שנים טיפל אלברט כהן במסירות במוסדות שהקים. הוא ביקר בירושלים, בשליחות בית רוטשילד, ארבע פעמים, כדי לדאוג לפיתוח מוסדות אלה. בביקורו בשנת תרט"ז (1856), יצא לאור ביוזמתו כתב-עת עברי ראשון בירושלים, בשם "מנחה חדשה".

מעורבות בית רוטשילד, ובעיקר של יעקב ז'יימס רוטשילד מפאריס, בבניינה של ירושלים, גברה והלכה.

בעקבות גידולה הרב של האוכלוסיה היהודית בירושלים התעורר הצורך, לפעול לבנייתו מחדש של בית-הכנסת המרכזי – חורבת רבי יהודה החסיד, שעמד שומם בחורבנו. בשנת תרט"ו (1855) השיג משה מונטיפיורי רשיון מלכותי לכך, אך את עיקר, הכספים לבניין תרם הברון יעקב ז'יימס רוטשילד. אבן-הפינה נורתה אותה שנה בנוכחות בנו הבכור אלפונס (אחיו של "הנדיב הידוע") ואף חנוכת הבית, שנקרא "בית יעקב", על שמו של הברון יעקב רוטשילד, בסוף שנת תרכ"ד (1864), נחוגה בהשתתפותו. כשנבנתה, באותן השנים, שכונת "בתי-מחסה" בירושלים, הוקמו בה שני הבניינים הגדולים ביותר, מתרומות הברון קרל וילהלם (שמעון) וולף רוטשילד מפרנקפורט, והם נועדו למגורי תלמידי חכמים. בניינים אלה קיימים עד היום הזה, ועל אחד מהם מתנוסס סימלה של משפחת רוטשילד, חקוק באבן.

בית רוטשילד

האגדה העממית מספרת: יום אחד מימי פגרת הפסח של שנת תקי"ד (1754) התגודדה חבורת נערים יהודיים, מבני גיטו פרנקפורט שבגרמניה, ליד שער הגיטו. הם היו בני עניים, לבושים בגדים בלויים ודלים. בהיותם בטלים מלימודים ביקשו למצוא תעסוקה כלשהי – שליחות, סבלות וכיוצא באלה – כדי להשתכר כמה פרוטות לעזרת משפחותיהם לצרכי הפסח. והנה, להפתעתם הרבה, עברה בשער הגיטו מרכבה הדורה, רתומה לצמד סוסים אבירים ובתוכה ישבו איש זקן נשוא-פנים ונער צעיר. שניהם לבשו בגדים הדורים והרכב היה לבוש בגדי שרד. על המרכבה התנוסס סמל הנסיכות של הסן-קאסל שפרנקפורט היתה בתחומה. הנערים החלו רצים אחר המרכבה וקוראים בקולי-קולות "הנסיך, הנסיך".

המרכבה נעצרה והזקן האציל פנה אל הנערים ואמר: "שלום לכם נערים יהודים! אכן, הנער היושב איתי במרכבה הוא יורש העצר של הנסיך מהסן-קאסל ואני הוא מורהו. באנו לסייר בגיטו למען יכיר הנסיך גם את שכניו היהודים ואת אורח חייהם. והיות ולפי מראה לבושכם עניים אתם ויודע אני שחג הפסח שלכם ממשמש ובא, אבקש את יורש העצר להעניק לכם, בטוב ליבו, נדבות לכבוד החג". מיד הושיט הנער יורש העצר את ידו לכיסו, מילא חופניו מטבעות והשליך אותם מבעד לחלון המרכבה, אל עבר הנערים. הנערים עטו לחטוף את המטבעות, שהתפזרו על מרצפות הרחוב, אך בו ברגע התייצב אחד הנערים על-יד המטבעות הפזורות וגער בקול רם בחבריו: אל לנו להתבזות! אין אנו קבצנים ולא לנדבות נשואות עינינו. בל ניתן לגוי זה להתפאר במעשיו – "אני פיזרתי נדבות לנערי היהודים!" אל יעז איש מאיתנו להרים אף פרוטה אחת!

וכדברו, אסף כהרף עין את המטבעות, הושיט ידו לתוך המרכבה, והחזירם לבן-הנסיך. הזקן ובן הנסיך נדהמו למראה עיניהם. לאחר רגע של דממה פנה הזקן אל הנער היהודי בחיוך על שפתיו:
– בן כמה אתה, יהודי קטן וגאה כמוך?
– בן עשר, אדוני הנכבד, ענה הנער.
– אף אני בן עשר! קרא בן הנסיך מתוך המרכבה.
– אם כן, בני גיל אחד אתם, אמר הזקן, מה דעתך – פנה אל בן הנסיך, שנזמין את הנער היהודי להתלוות אלינו ולהדריכנו בסימטאות הגיטו המפותלות?
– אנא, התלווה אלינו! קרא בן הנסיך אל הנער היהודי.
– בשמחה רבה! לכבוד הוא לי! נענה הנער והושיט את ידו לזקן ולבן הנסיך וגם הציג עצמו: מאיר-אנשיל רוטשילד.

יום תמים הוליך הנער את האורחים הנכבדים בגיטו. בסימטאות הצרות, שבהן לא יכלה המרכבה לעבור, הוליכם ברגל. בטוב טעם, בחן, ובשכל טוב סיפר על חיי הדחקות והעוני של היהודים בימות החול ועל הקדושה והשמחה בימי שבת וחג; הראם את בית-הכנסת וביאר את התפילות, הציג את מקוה-הטהרה ובית המרחץ והסביר את סוד הניקיון והטהרה של היהודים; הביאם אל תלמוד-התורה והישיבה וסיפר על ערך לימוד התורה ביהדות; לא פסח על בית "הכנסת-אורחים" ותאר את גודל המצווה הזאת. וכך הוליכם מרחוב לרחוב, מסימטא לסימטא, ולא היה דבר שלא הראם. ברדת החשיכה, אמר לאורחיו:
עכשיו, עליכם למהר ולעזוב את הגיטו. עוד מעט ייסגרו השערים – אין יוצא ואין בא.
– תודה לך על הדרכתך הנפלאה, קראו הזקן ובן-הנסיך ופנו אל עבר השער.
– רגע אחד, רבותי! עצרם מאיר-אנשיל, הואילו נא עתה לשלם לי דמי טרחתי, והושיט את ידו למולם.
– הכיצד? שאלוהו – הרי סרבת לקבל מידינו נדבה וגם מחבריך מנעת זאת!
– אכן, נדבה לא הייתי מוכן לקבל, אך עתה אני מבקש שכר על עמלי. זהו ההבדל. והואילו נא לשלם שכרי בעין יפה !…
הכניס בן הנסיך את ידו לכיסו, מילא חופנו מטבעות, הושיטן למאיר-אנשיל ואמר לו: הא לך שכר טרחתך. מצאת מאוד חן בעיני. אם תזדקק פעם לעזרה, זכור – שמי וילהלם בן הנסיך מקאסל. דע כי יש לך ידיד בארמון הנסיכות.
– רב תודות לך על השכר ששילמת לי ביד רחבה, ענה מאיר- אנשיל, אך כדאי גם לך לזכור, שיש לך ידיד בגיטו היהודי בפרנקפורט, בשם מאיר-אנשיל רוטשילד. מי יודע, אולי תיזדקק גם אתה לעצתי ולעזרתי ביום מן הימים…

הנסיך הצעיר ומורהו פרצו בצחוק רם. הם הורו לרכב להאיץ בסוסים והמרכבה פרצה ביעף אל מחוץ לשער הגיטו.

חלפו שנים, מאיר-אנשיל בגר והיה לאיש. נשא אישה ונולדו לו חמישה בנים. גם בעסקים עשה חייל. מפקיד זוטר באחד הבנקים, שם התמחה בחלפנות ובעסקי מטבעות, נעשה לבעל בית-מסחר עצמאי לממכר מטבעות עתיקות, כלי-כסף וכלי-זהב עתיקים. גם יורש העצר עלה על כסא נסיכות הסן-קאסל ונעשה עשיר רב-אוצרות, המתעניין ברכישת מטבעות עתיקות, כלי-זהב, וכלי-כסף עתיקים.

תחום משותף זה קשר מחדש את מאיר-אנשיל רוטשילד עם וילהלם נסיך הסן-קאסל, בעסקי מסחר וחליפין. לא עברו ימים מרובים והנסיך נתן אמונו המלא ברוטשילד ומינהו לסוכן-הכספים של הנסיכות. רוטשילד ניהל את ענייני הכספים של הנסיך בתבונה והצליח להעשירו ולהתעשר בעצמו.

בימים ההם עלה לשלטון בצרפת השכנה נאפוליון בונפרטה. בסערה כבש את ארצות גרמניה. בהתקרב צבאות נאפוליון לפרנקפורט בשנת 1806, נאלץ הנסיך וילהלם להימלט על נפשו. בסתר, בחשכת הלילה, הביא עגלה עמוסת מטילי זהב וכסף לביתו של מאיר-אנשיל רוטשילד ובהתרגשות לחש על אזנו:
– לפני למעלה מחמישים שנה, בבקרי בגיטו כנער בן עשר, פרצתי בצחוק גדול, כשהצעת לי בחוצפתך לזכור, כי יש לי ידיד בגיטו, המוכן לעזור לי ביום מן הימים. לאסוני הגיע היום הזה. אנא, הטמן בביתך את אוצרי, שלושה מליונים שקלי-זהב, עד יעבור זעם.
ללא שהיות, יצאו מאיר-אנשיל ובניו החוצה, ובמהירות רבה פרקו את שקי הכסף והזהב מן העגלה והכניסום הביתה. הנסיך עלה על העגלה, המריץ את הסוסים ונעלם בחשכת הלילה. כל הלילה עמלו מאיר-אנשיל ובניו בהטמנת האוצר, במרתף הסתר שמתחת לביתם. לאחר ימים אחדים נכנסו הצרפתים העירה.

הנה, יום אחד, הקיפה פלוגת חיילים צרפתים, את ביתו של מאיר- נשיל רוטשילד והמפקד עם חיילים אחדים, פרצו פנימה ברובים מכודנים. הם העמידו אל הקיר את בעל הבית, אשתו ובניו. המפקד פנה אל רוטשילד ואמר: ידוע לנו כי נסיך הסן-קאסל היה כאן והשאיר בידיך את כספו. אם לא תמסור לנו מיד את כל הכסף, נוציא להורג את אשתך ובניך ולבסוף נהרוג גם אותך. רוטשילד לא היסס רגע, ניגש אל אחת התמונות התלויות על הקיר, ששימשה כדלת סתר, ובמפתח מיוחד שהוציא מכיסו פתח את הדלת. מאחוריה נתגלה לעיני הצרפתים מחסן סתר, מסודר להפליא, ובו מטילי זהב וכסף, מטבעות יקרות וכלי זהב וכסף יקרים.
– הנה כל האוצר לפניכם – אמר רוטשילד לצרפתים. הצרפתים העמיסו את האוצר על עגלתם והסתלקו. השמועה, שרוטשילד הוכרח למסור לצרפתים את האוצר, שהפקיד בידו הנסיך וילהלם, עשתה לה כנפים, בפרנקפורט ובכל הסביבה.

מאיר-אנשיל כינס את בניו שכבר עבדו איתו בבית. מסחרו, ואמר להם:
– הלא ראיתם, במו עיניכם, כי מסרתי בידי הצרפתים את כל הוני ונשארתי נקי מנכסי, אך לנסיך שמרתי אמונים וכל כספו שמור עמי. מכיוון שהכל סבורים, שאת כספי הנסיך מסרתי לצרפתים ואילו כספי שלי לא נפגע, יתנו בנו הסוחרים אמון ויעניקו לנו אשראי, וכך נוכל לחדש את מסחרנו. נעמול יחד מתוך הגינות, חריצות ואחדות והאל יהיה בעזרנו.

אם אזכה לראות בשוב הנסיך וילהלם לממשלתו, אחזיר לו את כספו במו ידי. אם לאו, מצווה אני עליכם להחזיר לו, או ליורשיו את כל כספו, עד הפרוטה האחרונה.

ואכן, מאיר-אנשיל ובניו הרחיבו את עסקיהם, גם מעבר לגרמניה, בניו הקימו סניפים לבית-מסחרם, בתחילה באנגליה ואחר-כך גם באוסטריה, באיטליה ובצרפת.

בשנת תקע"ב (1812) נפטר מאיר-אנשיל רוטשילד. שנה לאחר מכן הודח נפוליון מכסאו, בעקבות מפלותיו בשדות הקרב. ארצות כיבושיו שוחררו, וגם הנסיך וילהלם חזר לשבת על כסאו, לאחר ששב ממקום גלותו. והנה, להפתעתו הרבה של הנסיך, ששמע על מסירת אוצרו לצרפתים התייצב בפניו אשר-אנשיל, בנו הבכור של מאיר-אנשיל רוטשילד וגילה לו, כי כל הונו שמור למענו. הנסיך העשיר חזר ונתן אמונו בבית רוטשילד. עושרה של המשפחה גדל, עד שהפך לאגדה. צוואת אבי המשפחה "הגינות, חריצות, אחדות" הפכה לסיסמתה ונקבעה כסמל המשפחתי.

ברון צעיר גדל בפאריס

ביום ט"ו באב תר"ה (19 באוגוסט 1845) נולד לברון ז'יימס רוטשילד ולאשתו בטי (בתיה) בנם השלישי ונקרא שמו בנימין-אדמונד. בטי היתה בתו של סלומון (שלמה) רוטשילד מווינה, אחיו של ז'יימס. היא היתה אשה דתית, דקדקה במצוות והקפידה על חינוך ילדיה, כיהודים שומרי תורה ומסורת. היתה לה השפעה רבה על בנה בנימין והוא אהב אותה מאוד. הבית שבו גדל בנימין-אדמונד היה ארמון מפואר, גדוש בשכיות-חמדה אמנותיות, מסודר במיטב הטעם העדין ומשמש בית ועד לחשובי האמנים וההוגים של פאריס. הנער בנימין, שגדל באווירה זו, נעשה חובב אמנות מובהק וידיד קרוב לכמה מטובי הסופרים וההוגים. בזכות הבנתו הרבה ומומחיותו ביצירות אמנותיות נבחר, ברבות הימים, כחבר האקדמיה לאמנות בפאריס.

את השכלתו רכש בנימין בבית ספר מיוחד לאצילים, שבו מצא עניין מיוחד בלימודים ההומאניים-הקלאסיים, הספרות, האמנות וכן בלימודי הטבע. מפי מורה המשפחה, ד"ר אלברט כהן, למד יהדות וספג ממנו אהבה למסורת ולהיסטוריה של עם ישראל.

הוא נשא לאשה את אדלואידה (עדה) דודניתו, בתו של קרל וילהלם (שמעון-וולף) רוטשילד מפרנקפורט. שמעון-וולף כונה בשם "הברון הצדיק" – על שם אדיקותו בדת ומעשי הצדקה והחסד הרבים שבהם הצטיין.

מבית זה באה עדה אשתו של בנימין. לא יפלא, איפוא, כי היא עודדה אותו, הן בקיום בית שומר כשרות, שבת ומסורת, והן במעשי צדקה וחסד לעמו.

הברון הצעיר בנימין-אדמונד נהג ללכת לבית-הכנסת בקביעות בשבתות ובחגים ושם התקרב מאוד אל רבה הראשי של פאריס – הרב צדוק הכהן. רוטשילד העריץ מאוד את הרב והושפע ממנו. להשפעתו של הרב הכהן על הברון הצעיר נודעת חשיבות רבה, בכל פעולותיו העתידות למען עם ישראל וארץ ישראל.

הברון רוטשילד: פנים אל פנים עם בעיות היהודים

בממלכת רוסיה, שהשתרעה באותם הימים גם על פולין וליטא ויתר ארצות מזרח ,אירופה, ושבראשה עמד הצאר, ששלט בה שלטון עריצות בלי מצרים, חיו רוב יהודי העולם. אוכלוסיית היהודים בעולם מנתה במחצית השנייה של המאה ה- 19 כ- 7.5 מיליון נפש, ומהם כ- 4.5 מיליון – ברוסיה. רוב רובם של יהודי רוסיה חיו בדחיקות ובצפיפות רבה. האזורים שבהם הותר להם לגור כונו בשם "תחום המושב". עם כל דלותה ודחיקותה הכלכלית של קהילת היהודים ברוסיה, היא הצטיינה בפריחה רוחנית והייתה מרכז התורה, החסידות והתרבות היהודית.

הצאר, שהיה שונא ישראל, התנכל ליהודים וגזר עליהם גזירות קשות חדשים לבקרים. לעומת החופש, השוויון והקידמה שאפיינו את ארצות המערב, הייתה ממלכת רוסיה נחשלת ומפגרת בתרבותה. גם המוני העם הרוסי עצמם היו מדוכאים תחת שלטון הצאר. ולכן, לא ייפלא, אפוא, שהתעוררו בה תנועות מהפכניות, שאמרו לשנות את סדרי השלטון ולהביא גם לרוסיה מרוחו ומאורו של המערב. בין המהפכנים האלה היו גם רבים מצעירי היהודים, שהאמינו כי הפתרון לבעיותיהם קשור בתיקון סדרי השלטון והחברה בכללם.

בשנת תרמ"א (1881) נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני בידי מהפכנים. בעקבות הרצח פרץ גל של פרעות ביהודים, בעיקר בדרומה של רוסיה, אשר לכן כונו "סופות בנגב". הממשלה הרוסית, לא די שלא הגנה על היהודים מפני הפורעים, אלא אף האשימה את היהודים עצמם בסבלם, בהסבירה כי הפרעות הן תגובת העם על "הניצול היהודי". הממשלה הרוסית עצמה עמדה מאחורי פרעות אלה, כדי להטות את זעם ההמון המדוכא והמשועבד כלפי "השעיר לעזאזל" הנצחי – הוא העם היהודי. השלטונות גזרו על היהודים גזרות קשות והוסיפו להטיל הגבלות חמורות על מקורות מחייתם.

כתוצאה מהפרעות, החל זרם עצום של פליטים יהודיים, חסרי-כל, לנהור לארצות המערב ולבקש בהן מפלט ומחייה.

ראשי קהילות ישראל בארצות מערב אירופה התארגנו מיד, להחיש עזרה לפליטים היהודים מרוסיה ולסייע בידם להגר לאמריקה. ועד הסיוע של יהדות צרפת אף הפיץ כרוז בגנות המדיניות האנטישמית של הצאר וממשלתו. על כרוז זה חתם גם הברון בנימין-אדמונד רוטשילד, שעמד תחת הרושם של המפגש המקרי והבלתי אמצעי, שהיה לו אותה שנה עם יהודי רוסיה. הוא נסע אז לעיר הנפט באקו, שבדרום רוסיה, בעסקי הפקת נפט, שהיו שם למשפחתו. מפה לאוזן נפוצה השמועה, בעיירות שבהן עברה הרכבת, בדבר הברון, בן המשפחה האגדית, הנוסע בה. המוני יהודים נקהלו בתחנות הרכבת על מנת לראותו ולהריע לו. ליבו עבר על גדותיו, מרוב חמלה ואהבה להמוני אחיו ברוסיה, המשוועים לעזרה.

הברון רוטשילד וניסיונו ליישב יהודים בארץ-ישראל

כיצד הגיע הברון רוטשילד לפעולה למען יישוב ארץ-ישראל ?

מעשה שהיה כך היה: בסוף שנת תרמ"ב (1882) ראה הרב מוהליבר, ממנהיגי חובבי-ציון ברוסיה, צורך דחוף לנסוע לערי המערב להשפיע שם על עשירי היהודים ונדיביהם, לעמוד לימין הישוב היהודי בארץ- ישראל ולדבר על ליבם לייסד מושבות נוספות, כדי ליישב בהן יהודים נרדפים מרוסיה. לצורך זה עבר על פני ערים רבות בגרמניה והתדפק על דלתותיהם של רבים מעשירי היהודים, אבל כל עמלו עלה בתוהו, הוא לא זכה לאוזן קשבת וללב-פתוח.

ר' שמואל מוהליבר עזב את גרמניה מאוכזב ומדוכא ושם פעמיו לפאריס, בירת צרפת, לנסות בה את מזלו. הוא פנה אל הרב צדוק הכהן, מי שהיה באותם הימים ראש רבני צרפת, בניסיון להשפיע עליו לתת את ידו להקמת מושבות בארץ-ישראל למען יהודי רוסיה. הרב צדוק הכהן האזין בכובד ראש לדברי הרב מוהליבר, אך העיר במנוד ראש: "האומנם מוכשרים ומוכנים יהודי רוסיה לעבודת-אדמה?" הערתו זו של הרב צדוק הכהן העכירה מאוד את רוחו של הרב מוהליבר, והוא ענה לו כדברים האלה: "האם מכירים אתם את אחיכם יהודי רוסיה? אתם, יהודי צרפת, דנים עליהם רק לפי אלה הבאים אליכם לבקש תמיכה ועזרה. דע לך, כבוד הרב, שרוב רובם, של יהודי רוסיה מתפרנסים מעמל כפיהם, אינם בזים למלאכה ואינם נרתעים מעבודת אדמה. אם רק יינתן להם לעשות זאת ויקבלו הדרכה מתאימה יצליחו במעשה-ידיהם".

דברים נמרצים אלה, שיצאו מעומק ליבו של הרב מוהליבר, נכנסו ללבו של הרב צדוק הכהן ובו במקום החליט להגיש עזרה לר' שמואל מוהליבר בשליחותו. על-פי השתדלותו הואיל הברון הצעיר, בנימין- אדמונד רוטשילד, לקבוע ראיון לרב מוהליבר.

בלב נפעם התייצב ר' שמואל מוהליבר בפני הברון בשעה היעודה. על הפגישה הגורלית הזאת סיפר ר' שמואל מוהליבר עצמו למקורביו כדברים האלה: "אל הברון הלכתי בלווייתו של הרב צדוק הכהן ומר מיכאל ארלנגר. הם היו המתווכים ביני לבין הברון ועל-ידם קבע לי זמן לראיון. בשעה הקבועה נכנסנו ללשכתו. הברון הושיט לי את ידו ובתנועה קרה ומנומסת הראה לי על הכסא שעמד סמוך לשולחנו.

– מה שאלתך, רבי, שאלני בנימוס, אך בקרירות.

הרגשתי שהוא מתייחס אלי כאל אחד מאותם עשרות רבנים מארצות שונות, לבושים בלבוש רבני כמוני, שהיו פונים אליו לתמיכה ולעזרה, מי לצורך עצמו ומי לצורך חברה, או אגודת צדקה כשלהי, ושהיו נפטרים ממנו בתודה ובברכה על כל נדבה, שהיה מואיל להעניק להם בידו הפתוחה והרחבה. ואני הרי לא נדבה באתי לבקש ממנו, כי אם לקנות את ליבו לרעיון גדול של יישוב ארץ-ישראל, הרהרתי בליבי, כיצד להשפיע עליו שיידע להכיר בהבדל זה ושיתייחס לדברי בכובד ראש הראוי לעניין הנכבד שלשמו באתי אליו. אכן, ברגע הראשון נסתתמו דברי. אולם מיד נזכרתי במטרה הגדולה, שלשמה נסעתי הנה, ולא השגחתי בכוחותיי הדלים ובמצב בריאותי הרופף, התעודדתי ואמרתי:

" . . . אדוני הברון, הנכבד מאוד, – לפני שולחן זה באים צירי מדינות, שליחי עמים כבירים, באי-כוח מוסדות כספיים, ובפיהם הצעות ותוכניות שונות, על בניין מסילות ברזל, על חפירת תעלות ועל עסקים מעסקים שונים. כולם באים אליך מצויידים בידיעות רחבות ועשירות על העניין שהם דנים בו, ובכוח לשונם הם מבררים ומלבנים בפניך את הצעותיהם ותוכניותיהם ואת הרווח הגדול .שיצמח לך מקבלתן.

גם אנוכי באתי אליך שליח מאת אחי, בני-עמי, בהצעה גדולה וחשובה שנשמת עמנו תלויה בה – יישוב ארץ-ישראל. אולם כבד-פה וכבד-לשון אנוכי לברר לפניך את גודלה וחשיבותה, את האושר הצפון בה לך ולעמך. אם תשמע להצעתן ותיענה לבקשתי להחיות את הארץ השוממה, אין זה אלא משום שגורל עמך האומלל, הדווי והסחוף נגע ללבך! ואם גם לא תשים לב לדברי וריקם תשלחני מאיתך – לא אתחרט על נסיעתי הקשה, שעלתה לי בכל כך הרבה ייסורי גוף ונפש. אנוכי מלאתי את חובתי המוטלת עלי. עשיתי את שליחותי.

הברון שקע בהרהורים ולאחר רגעי-דומייה ארוכים אמר:

רבי: אם באת לבקש ממני עזרה כספית לצורכי העבודה הזאת, בקש-נא את הסכום הדרוש – ואתנה. אבל, אם באת לרכוש את נפשי, חייב אני תחילה להימלך עם ליבי ולעשות ראשית-כל ניסיון כלשהו, למען דעת איך יפול דבר.

כאן העזתי ואומר:

אדוני הברון! גם אנחנו איננו יודעים עדיין את העניין על-פי הניסיון, כי זה קרוב לאלפיים שנה שנתרחקנו מארצנו ומעבודת אדמתה, ועל-כן לא נוכל גם אנו לומר בהחלט כי הצלחתנו מובטחת. אולם אנו מקווים כי ה' יברך את פעלנו ואת חפצנו ישלים.

בדברים אלה נפרד הרב שמואל מוהליבר מהברון רוטשילד.

הברון הרהר בדברי הרב ולאחר ימים אחדים הזמינו אליו והודיעו כי הוא מסכים להתחיל בניסיון ליישב בארץ-ישראל עשר משפחות של איכרים יהודים מרוסיה, בתנאי שיכשירו את עצמם תקופת-מה במקווה-ישראל. הסכמתו זו של הברון סוכמה במכתב ששיגר הרב צדוק הכהן, בשם הברון, אל הרב מוהליבר בו נאמר בין השאר: … "תינתן להם אחוזת נחלה, אשר בעבדם את אדמתה תספיק להם תבואתה די מחייתם. הם גם ייעזרו עד-כי תשיג ידם לבנות להם ולבני משפחותיהם בתים לשבת ולקנות להם את כל הדברים הדרושים לעבודת אדמתם… אם המפעל הזה יצליח באמת, בעזרת השם יתברך, נוכל ללכת בדרך הזאת הלאה ונראה לאחרים מאחינו את הדרך בה ילכו גם הם".

זה היה היסוד למושבה עקרון (שאח"כ הוסב שמה ל"מזכרת בתיה" ע"ש אימו של הנדיב), היא המושבה הראשונה, שהוקמה ע"י הברון בנימין-אדמונד רוטשילד, מקניית אדמתה ועד להעלאת מתיישביה.

לא עברו שבועיים ימים מאז הפגישה עם הרב מוהליבר והנה הופיע בפאריס יוסף פיינברג, שליח המושבה ראשון-לציון, שבא לבקש עזרה לביסוסה של המושבה הצעירה, שהוקמה לא מכבר, ואשר סכנת כלייה מרחפת עליה. בזכות מכתבי המלצה מקארל נטר, מייסד ומנהל מקווה ישראל, ומפרופ' צבי-הרמן שפירא*, שהיה מורהו של פיינברג באוניברסיטת היידלברג, ובתיווכו של הרב צדוק הכהן, נתקבל פיינברג לפגישה אצל הברון. הברון התרשם מאוד מהאיכר היהודי, החלוץ מארץ-ישראל, והסכים מיד להקציב סכום של 30 אלף פראנק, לחפירת באר מים ולהגשת עזרה למשפחות הנזקקות וכן לשיגור גנן מומחה מצרפת, לבדיקת התנאים החקלאים של המושבה. הוא היתנה את עזרתו הנוכחית והעתידה בכמה תנאים: 1. הסכמת אנשי המושבה לקלוט בתוכה עוד 10-15 משפחות נוספות; 2. שמנהל מקווה ישראל, שמואל הירש, ישגיח על השימוש בכספים; 3. שלא יבקשו עזרה מאחרים; 4. שלא יגלו את שמו ברבים.

תנאי אחרון זה הוא מקור כינויו של הברון רוטשילד "הנדיב הידוע".

כשנה לאחר מכן ביקר אצל הברון בפאריס זלמן דוד לבונטין, מראשי המייסדים של ראשון-לציון. בשיחתם גילה הברון ללבונטין את ליבו והסביר לו את מניעיו: "… אינני פילנטרופ, ישנם הרבה יהודים אומללים ברוסיה וברומניה ואנחנו לא נוכל לעזור להם. אנוכי נכנסתי אל העניין הזה בשביל לעשות ניסיון אם אפשר ליישב יהודים בארץ-ישראל".

* כעבור זמן הציע הפרופ' שפירא, בקונגרס הציוני הראשון (1897), לייסד את הקרן הקיימת לישראל. ואומנם נוסדה הקרן הקיימת בקונגרס הציוני החמישי, ביום י"ט בטבת תרס"ב (1901).

הברון רוטשילד ותרומתו להקמת ראשון לציון

הברון עמד בדיבורו ושיגר לארץ (לראשון לציון) משלחת של מומחי-חקלאות, בראשות אגרונום מצרפתי כדי לעמוד על בעיותיה של ראשון-לציון ולהציע דרכים לביסוסה. אחד מראשוני המתיישבים בראשון-לציון מתאר בזיכרונותיו משלחת זו ותוצאות ביקורה: "באה משלחת 'מלאכי השרת' מטעם הברון לבקר את המושבה, לתהות על קנקנה ולטכס עצה במה להעלות ארוכה לשבר הישוב הדל." אחרי חקירות ודרישות והתייעצות עם קומץ האנשים, שנמצאו אז במושבה, לא באו לשום מסקנה. המשלחת הייתה אובדת עצות, אבל בהסתכלה בכל הפינות במושבה שמא תמצא תקנה למצב, נתקלו לפתע פתאום עיני חבריה באי-אלו גפנים הצצות פה ושם ומראות סימני חיים. ברגע זה נצנצה המחשבה במוחם של גנני חברון שהנה, כאן, עוגן ההצלה! כאזרחי צרפת, הכירו היטב את הענף הזה, המפרנס בכבוד אוכלוסייה של מיליונים בארצם…"

המשלחת חזרה לפאריס במצב רוח מרומם ובתקווה כי תמצא ישועה לעתידם המזהיר של בני הישוב. והרי האשכול הנזכר בתורה שנשאוהו "במוט בשנים" – יוכיח! השליחים האלה מטעם הברון ספרו לו כי מצאו גפן אדרת מתנוססת בין הצריפים הדלים של המגורים והיא עוררה בהם מחשבה כי המקום מתאים מטבעו לנטיעות כרמים לא פחות מאשר בצרפת, וכי אפשר לחנך דור של כורמים ויוגבים מבני עמנו. בהתפעלות ענה הברון "אמן" ומעוף דמיונו כבר חזה דברים מופלאים, כי הנה-הנה מתקיימת הנבואה: 'עוד יבנו בתים ויטעו כרמים' בארץ הבחירה…

הברון החליט לקחת את ראשון-לציון תחת חסותו. מעתה כל מחסורה עליו והוא ידאג לביסוסה הכלכלי. הוא מינה את שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, ואת האגרונום הצרפתי כפקידיו לניהול המושבה. ראשית חכמה – נטיעת כרמי גפנים. כל אדמות המושבה כוסו עד מהרה כרמים – על חשבון הברון. פרנסת המתיישבים – על חשבון הברון. נחפרה באר ונתגלו בה מים חיים לשמחתם ולרווחתם של בני המושבה. נבנו בתים ראשונים והחלו להצטייר רחובות המושבה. צורפו למושבה מתיישבים חדשים מבין הבילויים, חרף התנגדות חלק מאנשי ראשון-לציון.

הכרמים שניטעו עשו פרי הילולים, לרווחת המתיישבים ולשמחת ליבו של הברון. בימים ההם ניגש הברון להרחיב גם את גבולות המושבה וקנה את אדמות "עיון-קרא" (עין-הקורא) שבמערב ראשון-לציון. מתיישבים חדשים עלו על הקרקע והרחיבו את גבולות המושבה, לכל מלוא העין השתרעו כרמי-גפן.

אחד המתיישבים מעלה בגעגועים את זכר הימים הטובים ההם, עת יצאו הכרמים בפעם הראשונה משנות "ערלה"* ודרשו שמירה מעולה: "איזה מחזה קסם הופיע מדי לילה בלילה, בהידלק אלפי פנסים קטנים שזהרו ככוכבים מבין דליות הגפנים… מה יקר זיכרון הימים ההם! הלא געגועים ממש תוקפים את הלב עתה לימים ההם, ימי אביב רענן, ימי הסמדר של תקופת הגפן. הגפנים היפות! – מסורבלות היו אשכולות, שרבצו כעגלי מרבק מסביב לגפן על האדמה הטרייה, וענבי האשכולות העטופים שכבת אדים מרסיסי טל, העלו תקוות מעודדות ומשמחות.

הד השמחה הגדולה הניע את מיתרי ליבו של בנימין-אדמונד רוטשילד הטוב, ופעל עליו פעולה נמרצת, לדאוג לעתיד הכרמים ונטיעותיהם… והנה הופיע יום אחד מהנדס עם עוזריו, והללו מודדים ומותחים קווים, מציבים ציונים באדמה. עוד הללו מודדים וכבר נשמע קשקוש מעדרים, מכושים, ואתים של החופרים את היסוד לאגף הראשון של יקב ראשון-לציון, מן הגדולים והמפורסמים בעולם".

הברון הסביר לפקידו שמאל הירש את כוונותיו: "לדעתי יש חשיבות רבה לכך שהניסיון שאנו עושים בראשונה במושבות יצליח, שכן אם כך יהיה הדבר, וזאת תקוותי, עשוי מצבם של יהודי-אירופה להשתנות בבוא העת, במידה ניכרת. אין אני מהסס מלהביא קורבנות נוספים כדי להבטיח שגשוגה של מושבה זו".

אורות וצללים במפעלו של הברון רוטשילד

הברון לא הסתפק בביסוסה של ראשון-לציון. בתחילת תרמ"ג (1883) הוא ניגש להקמת מושבה חדשה. בפקודתו נרכש שטח גדול ליד הכפר עקיר. הובאו משפחות של חקלאים יהודים יראי-שמים, מהעיירה רוז'ינוי שבליטא והוקמה המושבה עקרון, ששמה הוסב למזכרת-בתיה על שם אימו. בו בזמן הובא לידיעתו ששתי מושבות, זמארין שעל הכרמל וראש-פינה שליד צפת, שהוקמו זה עתה – מצבן בכל רע. הוא החליט מיד לפרוש את חסותו גם עליהן. לזמארין נתן שם עברי זכרון-יעקב, על שם אביו.

לא עברו ימים מרובים וגם המושבות פתח-תקוה, יסוד המעלה וגדרה, שנתמכו באמצעיהם הדלים של "חובבי ציון" ומצבן היה בכל-רע – זכו לסיוע נדיב מאת הברון. תוך זמן קצר ניטעו בכל המושבות כרמי-גפן על שטחים נרחבים, והברון דאג לכלכלת האיכרים, עד אשר יניבו הכרמים פרי. וגם לאחר שבצרו את הכרמים – רכש הברון את כל היבול במחיר גבוה לצרכי היקבים, שבנה בראשון-לציון וזכרון-יעקב. לשם שיווק היין עודד הברון את הקמת חברת "כרמל", הידועה כיום כחברת "כרמל מזרחי". לצורך זה אף ניסה להקים בית-חרושת לבקבוקים בטנטורה, על חוף הים, לא הרחק מזכרון-יעקב.

הוא ידע שלא על היין לבדו יחיו בני המושבות, שאיפתו הייתה לטפח בארץ טיפוס של איכר יהודי המספק לעצמו את כל צרכיו ואינו נזקק לקנותם מאחרים. לכן השתדל לפתח במושבות ענפי חקלאות רבים ומגוונים. את עיקר מרצו השקיע בפיתוח המושבות. הוא דאג לשלוח מצרפת עופות וביצי-רבייה ממינים משובחים, כדי לפתח את ענף הלול. וכדי שיהיה לאיכרים חלב ממשקם הביא מין עזים טוב השופע הרבה חלב. כן שלח פר מיוחס, כדי לשבח את עדרי הבקר. הברון הירבה לבקר בתערוכות חקלאיות ברחבי העולם, במטרה ללמוד במה ניתן לשכלל את החקלאות במושבות. מן ההשראה שקיבל בתערוכות, הורה להקים בארץ תחנות-ניסיון בתחומי חקלאות שונים. הוא השקיע הון תועפות בניסיונות להקים בית-חרושת לאריגי משי בראש-פינה, בתקווה כי הדבר ייתן תעסוקה גם לאנשי צפת. ביסוד המעלה נעשו בפקודתו ניסיונות להקים בית חרושת לבשמים. כישלונות לא הרתיעו אותו. העיקר שהמושבות יתבססו והארץ תיבנה. לשם כך הובאו ארצה מכונות חקלאיות משוכללות, נחפרו בארות והמים נשאבו מהם במנועים של נפט. כל החידושים הטכניים של אותם הימים הובאו ארצה.

ברוח חזונו הגדול פיזר ממון רב לרכישת שטחי קרקע נרחבים במקומות שונים בארץ, כדי לבנות עליהן מושבות חדשות. הוא השתדל ליצור גושי התיישבות מרוכזים. כן הרחיב את השטחים סביב מושבות קיימות.

הברון דאג גם לבריאותם של האיכרים. בגלל הביצות שהיו אז בארץ, ועקב תנאי ההיגיינה הירודים, השתוללה מחלת הקדחת ורבים סבלו ממחלות מעיים. הברון הקים מרפאות מרכזיות והושיב בהן רופאים, אחיות וחובשים לשם טיפול רפואי באיכרים ובמשפחותיהם. ליד המרפאות יסד בתי-מרקחת ומינה רוקחים שסיפקו תרופות לחולים. הרופאים היו יוצאים רכובים על סוסים למושבות שבסביבה, לעתים קרובות תוך סכנת נפשות ממש.

הברון דאג גם להקמת בתי-ספר ולהחזקת מורים בשביל ילדי המושבות. הוא רצה מאוד ששפת הלימוד תהיה עברית. ואכן, כמה מן המורים במושבות היו ממניחי היסודות של החינוך העברי בארץ-ישראל.

הוא הקים בכל המושבות בתי-כנסת נאים, בתי מטבחיים, בתי-מרחץ ומקוואות-טהרה ודאג שבכל המושבות יהיו משמשים בקודש: רב, שוחט, מנקר בבית המטבחיים, שמש בבית-הכנסת, ובלן בבית המרחץ. שמירת אורח החיים היהודי-מסורתי במושבות היה בעיניו עקרון ראשון במעלה.

לשם ניהול כל המפעל הענק הזה הפקיד הברון פקידים מטעמו. רבים מהפקידים לא הבינו את חזונו הגדול של הברון וראו באיכרים אנשים נחותים ומסכנים, שיש להנהיג אותם ביד קשה. אף הברון עצמו סבר, כנראה, שהאיכרים זקוקים להדרכה בכל שטחי-החיים ויש להשגיח עליהם בתקיפות רבה.

משטר הפקידות שהוקם על ידי הברון הציל אומנם את המושבות מכליה והביא לאיכרים רווחה כלכלית, אך האיכרים נעשו סמוכים על שולחן הברון ונשללה מהם עצמאותם. הדבר גרם לכמה וכמה תופעות שליליות. אותם האיכרים שלא היו מוכנים להשפלת כבודם, בציות להוראות פקידי הברון, עוררו מרידות, עד שלבסוף דוכאו ע"י הפקידות בתמיכת הברון. במושבות נוצר מצב של רווחה חומרית על חשבון הברון, בלי קשר לכמות היבולים ולמידת החריצות של האיכר. היו אלה צללים כבדים שהטיל המפעל הנהדר.

פעולותיהן של יק"א ופיק"א בארץ-ישראל

בשמונה-עשרה השנים הראשונות – מתרמ"ב (1882) עד תר"ם (1900) – הניח הברון את היסודות לישוב היהודי בארץ ישראל, ע"י החזקה ישירה של המושבות וניהולן באמצעות הפקידות שלו. בתקופה זו השקיע במפעל ההתיישבות בארץ כארבעים מליון פראנק ומעלה, בעוד אשר תנועת "חובבי ציון" כולה הצליחה לאסוף רק כשני מיליון פראנק בלבד.

באותם הימים ממש, התעורר גם ברון יהודי אחר, אף הוא מפאריס – מוריס הירש – שנחשב לאחד מעשירי אירופה, אם לא העשיר שבהם, לפעולה למען היהודים הסובלים והנודדים ממזרח אירופה. הוא הקים חברה בשם יק"א (חברה להתיישבות היהודים) בעלת הון עתק, לשם ישובם של היהודים פליטי רוסיה, בארצות אמריקה ובעיקר בארגנטינה. בשנת 1896 נפטר הברון הירש והוריש רכוש עצום לחברת יק"א. הברון רוטשילד היה מעוניין שחברה זו תיכנס לפעולה נרחבת בארץ-ישראל. בראשית 1900 הוא הגיע להסכם עם חברת יק"א, לפיו הוא מעביר לה את ניהול המושבות בארץ-ישראל. במסגרתה הוקמה מועצה פלישתינאית בראשותו, והוא העמיד לרשותה סכום של 15 מיליון פראנק זהב, כדי שהחברה תמשיך בפעולות ההתיישבות. פקידות הברון בוטלה. חברת לק"א ניהלה את העניינים על בסיס כלכלי בלבד, מעתה חדלו המושבות לחיות "על חשבון הברון". האיכרים כפרטים והמושבות כציבור היו חייבים לנהל את ענייניהם בחסכנות, בחריצות ובתבונה. הם נאלצו מעתה לעמוד על רגליהם שלהם. המושבות הגיעו ל"בגרות".

חברת יק"א הרחיבה את הישוב, ע"י הקמת מושבות חדשות והגשת עזרה כלכלית נרחבת למושבות הקיימות, כשהברון עצמו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. חששותיהם החמורים של האיכרים ו"חובבי ציון", מהעברת ניהול המושבות ליק"א, נתבדו חיש מהר. להיפך – באה תקופת תנופה והתבססות. חברת יק"א פעלה עד שנת 1923 (תרפ"ג). באותה שנה הכריז הברון על הקמת חברת פיק"א (תוספת פ' – פלסטינה), שתפעל בארץ-ישראל במקום יק"א ושתמשיך את פעולותיה ברחבי העולם. בראש החברה הועמד בנו ג'יימס.

מפעלו של הברון הירש בעולם ובמיוחד בארגנטינה – נכשל כישלון חרוץ. רק מה שנעשה בארץ-ישראל נשא פרי. לאחר שנים רבות הסביר זאת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת-ישראל כך: "למפעלו של הברון הירש לא הייתה כל אחיזה בנפשו וברצונו ההיסטורי של העם היהודי, בשעה שמפעלו של רוטשילד ינק כולו ממעיין הכיסופים המשיחיים של האומה העברית, לגאולה במולדת העתיקה".

ביקוריו של רוטשילד בארץ-ישראל

חמש פעמים ביקר הברון רוטשילד בארץ-ישראל. כל ביקור כזה היה למאורע מרשים בחיי הישוב. בביקוריו אלה הוא נתגלה בכל גודל רוחו ובעוצמת אהבתו לעמו, לארצו ולתורתו.

הפעם הראשונה, שבה דרכו רגליו על אדמת ארץ-ישראל, הייתה ביום ז' באייר תרמ"ז (האחד במאי 1887). בלכתחילה חשב להיכנס לארץ בסתר, מבלי לעורר כל תשומת לב, במיוחד לא בקרב השלטונות התורכיים, מחשש "עינא בישא", לכן, נטשו הוא ורעייתו את היאכטה שלהם באלכסנדריה של מצרים והפליגו ליפו, כנוסעים רגילים באחת האוניות. אך דבר בואו נודע לכול, והארץ רעשה לכבודו. ראשית דרכו הייתה לעלות לירושלים עיר הקודש ולהתרפק על אבני הכותל המערבי. הוא שבת בירושלים והתפלל בבית הכנסת "חורבת יהודה החסיד" של העדה האשכנזית ובבית-הכנסת "רבן יוחנן בן-זכאי" של העדה הספרדית. במלונו ביקרוהו ראשי הקהילה ואף הפחה התורכי הנכבד של העיר. בעקבות זאת פשטה שמועה מרעישה, שהברון מבקש לרכוש את הכותל המערבי וסביבתו . . .

הוא סייר במוסדות חינוך וצדקה, שנבנו ונתמכו ע"י משפחת רוטשילד ותרם תרומה נכבדה, לחלוקה בין עניי העיר. לאחר השבת פקד את קבר רחל ועד לעבר הירדן המזרחי הגיע. לאחר מכן פנה הברון לסייר במושבות, בראשונה – לראשון-לציון. לאיכרים אמר: "עליכם להיות מחוברים בטבוריכם לקרקע כאבני השדה. אדיר חפצי להראות לבאי העולם כי מוכשרים ומסוגלים אנחנו היהודים לעבודת האדמה ולהיות איכרים חרוצים. עיבדו את אדמתכם, כי לא אעזבכם עד אשר תעשו חייל ותוכלו לעמוד על רגליכם בלי משען". דבריו אלה נאמרו על רקע המתיחות הקשה שנוצרה אז בין האיכרים לבין פקידי הברון, שהגיעה עד לידי התמרדות.

הברון המשיך בביקוריו במזכרת-בתיה, בפתח-תקווה ובזכרון-יעקב. בכל מקום התעניין בפרטי הפרטים והבטיח לעזור ולתמוך גם בעתיד. בזכרון-יעקב שמע על התנכלויות למושבה מצד השכנים הערביים. הוא כינס את נכבדי הפלאחים הערבים מכל הסביבה וערך להם כירה גדולה. בתום הסעודה אסף את כולם לבית הכנסת ואמר להם כדברים האלה: "הנה המקום הזה קדוש הוא לאלוקים, אשר כולנו נאמין בו ואשר בראנו כולנו יחד. השבעו נא לפני ארון האלוקים ותורתו כי תחיו בשלום עם בני זכרון-יעקב". אז פתח את ארון הקודש והם נשבעו להיות "אחים נאמנים לעברים".

אליעזר בן-יהודה מתאר באחד ממכתביו מאותה השנה, את התרשמותו מהברון במילים אלה:

"הוא איש נפלא! בזכרון-יעקב אמר כי עוד נזכה לראות בקיבוץ גלויות וכל ישראל ישבו לבטח בארצם". במכתב אחר הוא אומר : "רצונו (של הברון) שילמדו עברית במושבות, ולו הצליח שידברו שם עברית אז שמח מאוד . . . כל מחשבותיו עתה לקדם פני הרעה לבלתי יבואו גויים ויאחזו בארץ. ועל כן ציווה לעושי רצונו לקנות אדמה כאשר יוכלו".
מזכרון יעקב המשיך לראש-פינה. כאשר השקיף מעל גג בית הפקידות אל הנוף המרהיב, הנשקף ממנו אל מרחבי עמק-החולה והגולן, הורה לרכוש את כל הקרקעות מן החולה ועד הכינרת.

ביקורו השני בארץ החל ביום י"ג באייר תרנ"ג (29 באפריל 1893). הוא בא במפתיע לזכרון-יעקב. מיד עם בואו נערכה המושבה לקבלת פני האורח הנערץ והכל התאספו, לתפילת מנחה חגיגית בבית הכנסת. כששמע את התושבים מדברים ביניהם יידיש, גער בהם באמרו: "עליכם לדבר רק בשפה שבה דיברו אבותינו לפנים, היא השפה העברית". הוא דרש להקפיד על שמירת התורה והתריע: "לפנים כשלא שמעו בני ישראל בקול נביאיהם גרשם ה' מעל אדמתו. ואתם הישמרו לכם פן תעזבו את דרכי תורתנו. הראו לכל באי העולם כי יהודי ההולך בדרך האמונה הצרופה ותורתו התמימה, הוא גם עובד חרוץ ומועיל לארץ ולאנושות בכלל". הוא תבע מהאיכרים להעסיק פועלים יהודים כי "היהודים עשוקים ורצוצים כמעט בכל הארצות ואלה אשר יבואו הנה רעבים ללחם – רחמו עליהם. תנו להם להרוויח את לחמם ועיניכם אל תחוס על מעט הכסף, אשר תוציאו על העובדים העברים, יותר מאשר על עובדים אחרים". הוא ביקש מהאיכרים לחיות חיי צנע ואסר למכור בחנות המושבה דברי מותרות. כשביקר בבית הספר, הוצגה לכבודו הצגה בעברית והדבר גרם לו קורת רוח רבה. הוא קרא לאימהות לשלוח יום-יום את ילדיהן לבית הספר "ללמוד עברית ולדעת את התורה, הכוללת חוקים ומצוות, מוסר ומידות נעלות". והוסיף להסביר את השקפתו על הישוב: "לא מרוב עונייכם תמכתי בכם ולקחתי אתכם תחת חסותי, כי אם מרוב תשוקתכם לחיות ולעבוד בארץ הקודש ולחיות לפי רוח תורתנו".

כשפנתה אליו משלחת של פועלים בבקשה, לסייע להם להתיישב על הקרקע, שמח על כך מאוד, והורה לפקידיו לרכוש עבורם שטח יפה של קרקע. כך נולדה המושבה מטולה.

בי"ד בשבט תרנ"ט (25 בינואר 1899) בא לארץ לביקורו השלישי. אנייתו עגנה ביפו ומשם יצא לבקר במושבות, בהן זכה לקבלת פנים נלהבת. הוא רווה נחת מכל אשר ראו עיניו. בראשון לציון שימח את ליבו ביין משובח ממרתפי היקב. לאיכרים הודיע כי מעתה ואילך יהיה עליהם לכלכל את עצמם מבלי לצפות לתמיכתו. לקהל שנאסף בבית הכנסת אמר: "אני מאושר לראות מה שנעשה כאן במשך שש עשרה שנה. המקום הזה, אשר היה זה לא מכבר מדבר שומם, ואשר רק נחשים זחלו בו, נהפך על ידכם כעת לגן-עדן. אומרים כי לפנים היו ניסים ואני אומר כי גם היום יש ניסים, כי בארץ השוממה זה כאלפיים שנה, שבה הפינה הזאת על ידיכם וחייתה ופרחה – זה אחד הניסים". יחד עם זאת ראה להעיר: "רק דבר אחד יעצבני. הנני רואה כי אחדים מכם התחילו לשכוח מטרת בואכם הנה והיותכם פה. הנה ראיתי בתים יפים מאוד, שאינם נחוצים לגמרי לאיכרים. לפני שש-עשרה שנה בשומעי כי אחי העניים באו הנה ואבוא לעזרתם. ולמה תעזבו האידיאה ותבנו היכלות?"

בפתח-תקווה נתקבל בפנטזיה, שערכו לכבודו צעירי המושבה, רכובים על סוסים ובראשם השומר הגיבור אברהם שפירא, שכבש את ליבו והפך להיות לשומר ראשו של הברון, כל עת בקורו. כשראה הברון פועלים זרים נזף באנשי המושבה: "רואה אני פועלים זרים ורע המעשה בעיני. כל בני-ישראל, אחיי הם ורצוני שגם אתם תחשבו כך. רצוני שתחיו בשלום ובריעות. הקטן לא יקנא בגדול, העני לא יקנא בעשיר, הגדול לא ידכא את הקטן, והעשיר לא ידכא את העני". הפעם הקדיש שוב יומיים לביקור בעיר הקודש ירושלים. היו אלה ימי חג לעיר: פגישות רשמיות עם המושל התורכי והקונסול הצרפתי, קבלת פני משלחות של נכבדים וביקור אצל הרבנים וראשי מוסדות.

כשחזר ליפו, נפרד בהתרגשות משומרו הנאמן, אברהם שפירא, עלה ליאכטה שלו וציווה להפליג לטנטורה, לשם ביקור בזכרון-יעקב. שפירא נשאר ללון ביפו וכשאמר לחזור בבוקר לביתו, נקרא בדחיפות ע"י הפקיד הראשי של הברון במחוז הדרום וזה ביקשו למהר לרכב ל"זכרון", כדי למסור לברון מכתבים שהגיעו בשבילו בדואר זה עתה. שפירא דפק את סוסו ודהר ל"זכרון". כשהגיע לפנות ערב ל"זכרון", מצא את המושבה כמעט ריקה מאדם. כולם ירדו לטנטורה ללוות את הברון בצאתו. שפירא מיהר לרכב לטנטורה וגילה שהברון כבר הפליג בסירה אל אנייתו, שפירא לא התמהמה, הוא מצא דייג ערבי שהסיעו בסירתו לאניית הברון.
כשראה הברון את שפירא על האנייה הופתע ביותר:
– איך הגעת הנה ?
שפירא סיפר לו פרשת הדואר ושלף מתיקו את צרור המכתבים.
– שד משחת! – קרא הברון בהתפעלות וחיבקו בחיבה. – ודאי רעב אתה, שב לאכול!
צלצל הברון בפעמון והזמין בשבילו מהמטבח מנה ,אחת אפיים.
– יסלח לי כבוד הברון! גמגם שפירא, אבל חייב אני לומר לכבודו כי כל ימי הקפדתי על מזון כשר, אפילו בכל "הזביחות" באוהלי הבדווים ומעולם לא יצאתי לדרך ארוכה בלי טלית ותפילין …
יפה, יפה, כך נאה וכך יאה! – טפח הברון על כתפו של שפירא, נטלו והובילו למטבח והראהו את כל סידורי הכשרות. הציג בפניו את השוחט ואמר:
– אפשר לסמוך על כשרותו. "יאכלו ענווים וישבעו". גם בית-כנסת ומניין לתפילה יש באנייתי. עכשיו שב להיטיב את ליבך בכל מטעמי מטבחי הכשר.

עד לביקורו הרביעי בארץ, שהחל בי"ז בשבט תרע"ד (13 בפברואר 1914) חלפו 15 שנה. במשך השנים האלו התפתחו המושבות והתבססו. התנועה הציונית הגבירה פעולותיה והפכה להיות שותפה חשובה בבניין הארץ. "הקרן-הקיימת" התלה קונה קרקעות וישובים חדשים קמו עליהם. קמה תנועת פועלים-חלוצים, שנתנה תנופה גדולה לבניין הארץ. נוסד "השומר". נוסדה תל-אביב וישובים עירוניים אחרים התרחבו.

הוא עבר את הארץ בלווית הברונית ובכל מקום זכה לביטויי הוקרה על זכויותיו הגדולות בכל המפעל הגדול הזה. עתה לא הגישו לו בקשות לעזרה אלא העניקו לו כתבי הוקרה. באחד מהם נאמר בין השאר: "הזרע הטוב אשר זרעת בארץ הגדולה ובחפץ לבבך הטהור, נשא פרי למכביר … את אשר כוננת אתה, אחינו הגדול, בונה העם למשפחותיו ואבני הפינה אשר ירית אתה בכוחך הגדול, עולות ומתרוממות מול פני האדמה להיות לבניין עדי עד…"

כשבאחת מקבלות הפנים השמיעה מקהלת בית-הספר שירים בצרפתית הגיב: "שירים צרפתיים שמעתי הרבה בצרפת, פה אהיה מאושר לשמוע שירים עבריים". וכשאחת התלמידות נתבקשה על-ידו לקרוא על- פה את קריאת "שמע" ולא ידעה, ציווה לפטר את המורה. כשנודע לו כי יש מבני המושבות היורדים לחו"ל שאל בצער: "למה עוזבים צעירים את המושבה והארץ? כל מה שאני עושה בארץ איני עושה בשביל יחידים, אלא בשביל הכלל כולו. ואם כוחות רעננים, בני הנעורים יעזבו אותנו – מה תקוותנו כי נייחל לתוצאות טובות?" בביקורו בירושלים שאל את הרבנים שבאו לבקרו: "מדוע אין בני הישיבות עוסקים בעבודת האדמה?" בסופו של הביקור המרשים אמר הברון: "הציונים לא היו יכולים לעשות מה שעשו בלי עזרתי … אך נוכחתי לדעת כי הרעיון הציוני פעל ברוחו בארץ-ישראל אולי יותר מכספי".

לאחר חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם הראשונה. הברון נרתם בכל כוחו לעזרת הציונים במאבק למען תביעת ארץ-ישראל ליהודים. התערבותו הייתה בעלת חשיבות רבה ביותר, לקבלת "הצהרת בלפור".
בימי המלחמה סבל הישוב היהודי בארץ סבל רב. מיד לאחר כיבוש הארץ ע"י הבריטים, פעל הברון רבות, ביחד עם ההנהלה הציונית, לשיקום הישוב היהודי. באותם ימים התעוררה תנועת עלייה גדולה, ותנופת בניין עצומה הקיפה את הארץ. הברון השתדל מאוד שהבניין הזה, שיש לו בו חלק רב כל- כך, ישא אופי יהודי-מקורי, למשלחת ראשי האיכרים שהוזמנו אליו אמר "אני מצטער שהרגש הדתי לקוי אצלכם. אצל היהודים הרגש הדתי עיקר. הוא בסיס הלאום. רק הרגש הדתי יכול לאחד את כל חלקי העם".

בהתקרבו לשנות השמונים לחייו החליט הברון לבקר בפעם החמישית בארץ, תוך התעלמות מהתנגדות רופאיו לכך. הוא ביקש לראות במו עיניו את התגשמות חזונו ולעמוד מקרוב על הקשיים והבעיות, שהוא יכול לעזור בפתרונן בשארית חייו, אונייתו עגנה בחוף טנטורה בט"ז באייר תרפ"ה (10 במאי 1925), כדי לבקר בזיכרון-יעקב ובגוש המושבות החדשות, שקמו בסביבתה. הישוב היהודי כולו יצא מגדרו, כדי לחלוק לו את מלוא הכבוד המגיע לו, מתוך תחושה שביקור זה עלול להיות האחרון לביקורו בארץ. הנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל (יהודי), בא לפגשו במושבה מאיר שפיה (הנקראת ע"ש סבו של הברון) והרעיף עליו שבתים, באומרו:
"הכל בארץ-ישראל מזכירים את שמך ומעריצים אותך בלבביות, שכמותה לא ידעה ההיסטוריה". הוא ביקר בנהלל ובכפר-חסידים, שניים מהישובים החדשים בעמק – יזרעאל, שהוא מפעל ההתיישבות הגדול והחשוב ביותר באותה תקופה. ב"אם המושבות" פתח-תקוה טיפס ועלה במאמץ רב על מגדל המים והשקיף ממנו על האיזור, כשלכל מלוא העין השתרעו פרדסים, כרמים, וישובים. בהתרגשות קרא לברונית שתעלה אף היא ותשקיף על המראה הנפלא הזה. "רואה את עכשיו כמוני ומבינה, כי לא רק רומנטיקן ומשוגע הייתי, כפי שקראו לי בעבור זה כל אחיי ורעיי . . . רואה את שהצדק היה איתנו ולא איתם. ואכן עוד נזכה לחזות בעינינו בשיבת עם ישראל לארצו . . . " – קרא בהתפעלות.

אך במרכז ביקורו עמדה תל-אביב הצעירה, המתפתחת בצעדי ענק לעיר העברית הראשונה. כל העיר יצאה לרחובות להריע לנדיב הנערץ. בבית הכנסת הגדול נתכנסו כל נכבדי העיר והישוב ובראשם . ראש העיר מאיר דיזנגוף, הרבנים הראשיים אהרונסון ועוזיאל, המשוררים חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, המנהיג הציוני נחום סוקולוב, וראשי הישוב פנחס רוטנברג וארתור רופין.

באוזני הקהל הגדול והנכבד הזה נשא הברון נאום, שהוא טרח על הכנתו זמן רב, ושהיה בעיניו צוואתו לישוב. תרגומו העברי של הנאום נקרא ע"י אחד ממלוויו.

הנאום הזה נתון עד היום במסגרת מוזהבת על בימת בית-הכנסת הגדול בתל-אביב.

מנאום הנדיב

אל צור ישראל אשא לבי ואודה לו בכל נפשי, כי היטה לי חסדו וזיכני לחזות לעת זקנתי את המראה הנפלא הזה, חיזיון תחיית ישראל. כשאני מעלה על זכרוני ימים עברו, זה כחמישים שנה, עת התחלתי עבודתי, כשאני נזכר את פני הארץ, ארץ כסוייה אבנים, מלאה קוץ ודרדר, ויושביה המסכנים יגעים להוציא מן האדמה הרזה שיבלים דקות – נראה לי שחלום אני חולם.

– – בימים ההם ראיתי את סבלות אחינו בני ישראל במזרח אירופה ולא מצאתי להם דרך תשועה כי אם בשובם לארץ אבותינו, חרף דלותה ושממונה. שם, אמרתי, יראה ישראל לעולם גם את ערכו הרוחני והמוסרי, גם את כוח עבודתו, עד כדי לקוות שיעלה בידינו להחיות את עם ישראל בארץ ישראל. לא עלה על דעתי, כי כל היהודים יכנסו לארץ-ישראל. מה שהיה בלבי הוא – ייסוד מרכז חיטוב כפי היכולת להתפתחות רוח היהדות, תורתו ותרבותו, והמרכז הזה ישפיע לטובה על מצב היהודים בכל ארצות תבל.

קודם כל היה מן הצורך לקבוע יסודות איתנים באדמה. החלוצים הראשונים נלחמו מלחמה קשה בחקלאים רעים וגם עם האדמה הנשמה. לא ארכו הימים והקיבוצים הראשונים היו למושבות פורחות.

היו אומרים לי אז : אתם בונים על החול – והנה החול, כדברי המשורר, היה ל"ראש-פנה" לבניין ישראל.

השדות הנעבדים, הכרמים והפרדסים הרבים הנראים כנאות מדבר – כל זה הראה לדעת את כוחו של עם ישראל ואת אורך רוחו.
התוצאות שהושגו על ידי עבודה קשה זו הועילו הרבה בעולם הגדול לשאלה היהודית. – הן הן שהשפיעו על דעת הקהל העולמית, וגרמו במועצת השלום להצהרה של הבית הלאומי.

העובדה שראשי הממשלות האדירות קיבלו הצהרה זו וחבר הלאומים אישר אותה, נראית כהגשמת הנבואה אשר עודדה את רוח אבותינו בכל שנות המאות הרבות של צרות ומצוקות, ואשר עתה, אחרי אלפים שנה, היא מתקיימת לעינינו, כדברי הנביא, "כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה, להביא בניך מרחוק". אשרינו, שאנו חיים בעת מבורכת זו, ונוכל להוסיף על כן : "אך זה היום שקיוינוהו, ,מצאנו ראינו".
בכל המקומות קמו לתחייה מושבות חדשות; תל- אביב נהייתה לעיר גדולה, כוורת אמיתית של אנשים חיים ועובדים; היוזמה הפרטית יוצרת את העשיות מכל מין; אנו יכולים לומר, שהבית הלאומי עומד על שני בסיסים חזקים, שהם: עבודת האדמה והתעשייה.

אבל הסימן היהודי האמיתי של הבית הלאומי הלא הוא – העבודה הרוחנית והמוסרית, אשר בה יכלה רוח היהדות להתפתח, לכן תיחשב פתיחת האוניברסיטה למאורע גדול בקורות היהודים החדשות.

בלשון אבותינו, בלשון עברית, ילמדו באוניברסיטה. עוד מכבר, כאשר בקרתי בפעם ראשונה את המושבות, הקפדתי על הלימודים העבריים בבתי-הספר, ואחרי שנים אחדות שמחתי לראות, שהלשון העברית נהייתה ללשון חיה.

– – אי- אפשר שעם ישראל יתקיים בארצו בלי קשר עם עברנו הגדול ועם מסורתנו ועל-ידי כוחות חומריים בלבד. מה יכול לעשות קיבוץ קטן של יהודים בקרן-זוית זו?

אפילו נגד סופה קטנה לא תהיה לכם תקומה, והייתם כקש נידף וכענן פורח, בכל מה שתפנו עליכם ללכת אחרי רעיונות היהדות, לפי סימניהם המובהקים, אחרי השלמות המוסרית, היא עצם דתנו: תורת נצח של הרוחניות היותר גבוהה, זאת התורה, אשר קיבל אותה עם ישראל לפני אלפים שנה, בו בזמן שכל העמים הסובבים אותו היו עוד פראים ושקועים בתועבותיהם – היא היא שקיימה את העם היהודי החי לנצח, שמרה על כוחו וגבורתו במשך אלפי שנים.

לוחות הברית האלה, שקיבל משה רבנו על הר סיני ואשר זיכרונם נחוג בעוד ימים אחדים בחג השבועות, נשארו עד היום יסוד כל תרבות. כשתעו בני ישראל במדבר היה תמיד ארון הברית הולך לפניהם.

– – אחר-כך באו הנביאים והשמיעו בלהב פיהם את העיקרים הגדולים של התורה ושל המוסר, של הטהרה ושל הקדושה, תולדותינו הן תולדות הקודש לכל עמי הארצות, ועליהן נשענו אבותינו הנפוצים בכל פינות העולם, – – עברו את מאות השנים האלה, על צרותיהן גזרותיהן, מלאי און וכוח נגד צריהם, כי בלבם הייתה צפונה אמונת אבותיהם. – – הם מסרו לבניהם מדור לדור, כאבוקת אור שלא תכבה לנצח, את הרעיון האלוהי עם תורת ספרינו – ספרי הקודש. אם המשך תמשיכו את המסורת הזאת, תוכלו למלא גם אתם תפקיד גדול בעולם, אותו התפקיד הראוי לצאצאי האבות, לזרע השומעים קול נביאים. כמעשיכם יכבדוכם העמים.

– – חנכו נא את בניכם בתורה אשר מסרו לנו אבותינו, ואשר קיימה את עמנו והגיעתהו עד היום. נאמנים תהיו לעבר שלכם . . . הנר שנתנו לנו אבותינו לא יכבה, עבור יעבור מדור אל דור, ככה יגדל הבית אף אם קטון יהיה, ואבני הבניין שבנה בארץ-ישראל תהיינה חזקות ומוצקות לעולם.

הנה הגעתי לגבורות, לימים, אשר כדברי קהלת, "אין חפץ בהם". כליתי את חוקי כי "הולך האדם אל בית-עולמו" – ובני הבכור יעקב, אשר רוחו כרוחי, ימשיך את עבודתי ויימסר למפעל אשר החילותי.

המקום יגן על הבית הלאומי בארץ-ישראל".

הברון רוטשילד: אחרית ימיו ותרומתו לקרן הקיימת לישראל

לאחר ביקורו החמישי בארץ האריך הברון ימים עוד קרוב לעשר שנים. במשך שנים אלה תמך תמיכה נמרצת בתנועה הציונית וקירב אליו, במיוחד, את מנהיגה חיים וייצמן. הוא הצהיר באוזני וייצמן : "אם זקוק אתה לכסף, בוא אלי". את הצהרתו זו קיים בנאמנות. פעם בהיות וייצמן בפאריס, בענייני התנועה הציונית ונפל למשכב, בא אליו הברון רוטשילד, בן השמונים ושש, ובידו שיק על סך ארבעים אלף לירות שטרלינג ואמר לו בחיוך: "זה יעזור להוריד את מידת החום שלך"… כשהוקמה הסוכנות היהודית לארץ-ישראל בשנת 1929, במגמה לשתף בבניין הארץ גם כמה יהודים לא ציונים, נבחר להיות נשיא הכבוד שלה.

ביום כ"ד בחשוון תרצ"ה, נפטר הברון בשיבה טובה על סף שנתו התשעים. לאחר שנים הועלו עצמותיו ועצמות רעייתו ארצה ונטמנו באחוזת הקבר של המשפחה, ליד זכרון-יעקב – היא "רמת-הנדיב".

בנו ג'יימס ונכדיו המשיכו במפעלו בארץ במסגרת פיק"א ובאפיקי פעולה רבים ושונים.

בשנת 1957 פורקה פיק"א ומשפחת רוטשילד יסדה במקומה את "קרן אבי הישוב", המשקיעה מאז סכומים נכבדים במפעלי חינוך ותרבות בארץ וביניהם הטלוויזיה הלימודית, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון-ישראל, האנציקלופדיה התלמודית ועוד ועוד.

בניין הכנסת בירושלים הוקם בתרומה מיוחדת של משפחת רוטשילד.

מורשתו הרוחנית של הברון בנימין רוטשילד מתומצתת אולי במשפט קצר שלו עצמו. בוויכוח שהיה לו עם אחד מפקידיו הראשיים, שביקש להמעיט בלימוד היהדות בבתי-הספר מושבות, אמר הברון: אתה, אדוני, יהודי-לאומי, אבל אני יהודי-יהודי.

דברים לזכרו של הברון רוטשילד

בליל שבת, כ"ד חשוון תרצ"ה, הגיעה לארץ-ישראל הידיעה המעציבה כי הברון בנימין בן יעקב רוטשילד נפטר. ההסתדרות הציונית הכריזה על אבל בכל הארץ.
במברק שנשלח למשפחה ע"י המוסדות הלאומיים הובעה המשאלה כי הברון ימצא את מנוחתו בארץ אבותיו, בה תרם לחידוש הישוב.
בעצרת האבל לזכרו אמר נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית, כי הברון היה אבינו, אבי הישוב, והוא היה גם, בבחינה ידועה מלכנו. מלך בלי עטרה. לא מלך שהעם משלם לו מס, כי אם מלך המשלם מס לעם, לא מלך שנותנים בראשו עטרה משובצת אבנים יקרות ומרגליות, כי אם מלך שנתנו עטרת קוצים בראשו . . . כל חייו, כל תשוקתו ועבודתו, היו למען ישוב ארצנו. נפשו הייתה קשורה בנפש האומה ובנפש הארץ של האומה, ארץ-ישראל.

במה נוכל לכבד את זכרו ? לא במילים, כי הוא לא היה איש מילים. כל איש גדול שרוצים לכבדו יש לעשות זאת ,כדרך שפעל הוא. לא מצבה של נחושת ולא ברונזה או זהב, מצבה חיה נקים לו – המצבה היותר נאה לו – מפעל התיישבותי גדול לזכרו, ומנחם אוסישקין, ראש הקרן הקיימת לישראל, אמר במעמד זה כי בשביל הברון היו קיימים ארבעה קניינים קדושים – והראשון בהם הוא קדושת הדת והמסורת היהודית. הקניין השני – הוא קדושת הקרקע. ראשית דבר ואחריתו הוא: הקרקע תחת הרגלים, הקרקע החקלאית. תשעים אחוז מכל כוחותיו שהשקיע בארץ היה בקרקע.

הוא לא תרם אף פרוטה אחת בשביל עניין יישובו של יהודי מחוץ לא"י. הקרקע בא"י הייתה בשבילו דבר שבקדושה. ומשום כך מוטלת חובה על כל יהודי לעזור לקרן הקיימת, הגואלת את הקרקע מתחת לרגלי האיכר. ולקרקע יהודית נחוצה עבודה עברית. וזה היה הקניין השלישי שלו: העבודה העברית. כשהיה רואה את מאות ואלפי הזרים עובדים במושבות העבריות לא הייתה דעתו נוחה מזה; הוא רצה שהאיש היושב על הקרקע גם יעבוד אותה. שאלה ארורה זו ממיטה אסון על יישובינו. רק במקום אחד בארץ-ישראל נפתרה השאלה של עבודה עברית והוא על הקרקע של הקרן הקיימת לישראל. אין שאלה זו קיימת לא בעמק יזרעאל, לא בעמק חפר, לא בעמק זבולון בהם קיימת עבודה עברית. וזאת עלינו לדעת: אפילו תהיה כל הקרקע בידינו והעבודה לא תהיה עברית – לא תהיה לנו מולדת.

והקניין הרביעי שהיה קדוש לו, לברון, הייתה הלשון העברית. הנדיב הבין, כשם שמבינים אנחנו, שעם בלי שפה ותרבות עברית אינו עם.

אסור לנו לזלזל בלשון, הנותנת את צביונה לכל אומה. ועל-כן דרושים לנו בתי-ספר עבריים בארץ-ישראל.

ומשום כל אלה, אמר אוסישקין, גם אנו נקדש את שמו וזכרו של הברון על-ידי כך שנמשיך לקיים ולהכתיב את מפעלו ההתיישבותי.

ואוסישקין, מעלה בחברו את הפגישה האחרונה שלו עם הברון, בה אמר לו דברים הנראים כדברי צוואה ממש לקרן הקיימת – "חלילה לכם מהתייאש, שום פרעות לא יעכבו את מהלך ההיסטוריה ואת תעודתה – ישוב יהודי בארץ-ישראל ובניין הבית הלאומי. אני מאמין באמונה שלימה בהגשמת יעודנו וגם אתם לכו בכוחכם זה, וחלילה לכם מסגת אחור או מהתייאש …