הזמרה בבית הכנסת

הערות שוליים

1. בין הרשימות המעטות לנושא זה אצל ליב, ה', עמ' 27, נמצאת ההערה: 'נושא עקר'. כל הספרות על העניין אין בה, עד כמה שאני רואה, אלא עיבודים של הרשימות שרשם צונץ, ס. פ., עמ' 114 ואי'. העבודות של הזמרה בבית-הכנסת מן הזמן האחרון נכתבו יותר בטמפרמנט וברצון טוב מאשר בקפדנות מדעית: המאמרים של בירנבאום המבוססים על בקיאות יסודית בפרטים מתולדות הזמרה בבית-הכנסת הם קשי-גישה ביותר ומן הראוי שיכונסו יחד. לאחר פטירתו בשנת 1921 הגיע האוסף שלו אל College Hebrew Union שבסינסינאטי. חומר שעד כאן לא נודע, פרסם א. צ. אידלסון, אוצר נגינות ישראל [ירושלים, ברלין, וינה]. מן המפעל הזה המתוכנן ב-10 כרכים [ובשלוש מהדורות: בשפה הגרמנית, העברית והאנגלית] הופיעו עד כאן (א) נגינות יהודי תימן: (ב) נגינות יהודי בבל: (ג) נגינות יהודי בוכארה ודגיסתאן: (ד) נגינות ספרדי המזרח. [יתר הכרכים שהופיעו בינתיים הם: (ה) נגינות יהודי מרוקו: (ו) נגינות יהודי גרמניה במאה הי"ח: (ז) נגינות יהודי דרום גרמניה: (ח) נגינות יהודי מזרח אירופה: (ט) הנגינה העממית של יהודי מזרח אירופה: (י) נגינות החסידים. מעשרת הכרכים הנ"ל שיצאו לאור בין 1933-1914 הופיעו במהדורה העברית רק חמשת הכרכים הראשונים.] ערך מיוחד נודע ל'נגינות ודגמי-מבטא של השפה העברית בפי יהודי תימן, פרס וסוריה בשיטה פונוגרפית' שנתפרסמה ב-Wiener Akademie der Wissenschaften, philos.-hist. Klasse, 1917. Mitteilungen der – בינתיים יצא [כרך שני של אותו ספר, בכ"י, נמצא בעזבון אידלסון שבמח' המוסיקה של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים]. הש' גם באינציקלופדיה Die Religion in Geschichte und Gegenwart מהד' ב', כרך ד', את הערך: Musik, Synagogale. [אידלסון, שלא הספיק להשלים את הוצאת ספרו העברי על תולדות הנגינה העברית פרסם את סכום מחקריו בנושא זה בספרו האנגלי Jewish music in its historic deuelopment, נ.י., 1929. ביבליוגרפיה הכוללת כ-10.000 ערכים פורסמה ע"י א. סנדרי, music, N.Y. 1951 ,A. Sendrey, Bibliography of Jewish. בין המונוגרפיות, הקבצים והערכים האנציקלופדיים שפורסמו לאחר תאריך זה יש לציין: ב. באיאר 'נגינה וזמרה' בתוך אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', טור 782-755: יובל, קובץ מחקרים של המרכז לחקר המוסיקה היהודית [א.], ירושלים, 1968: ב., ירושלים 1971. E. Werner, The Sacred Bridge: the Interdependence of liturgy and music in synagogue and church during the first millennium, London-New York, 1959: Id., 'Jewish Music' in Grove, Dictionary of music and musicians, 5th edition (1954), vol. IV, pp. 615- 636: S. Rosowski, The Cantillation of the Bible, New York, 1957: E. Gerson-Kiwi, 'Musique dans la Bible', in Dictionnaire de la Bible, ed. Pirot, supplement, vol. V, Paris, 1956, col. 1411-1468: H. Avenary, 'Judische Musik' in Die Musik in Geschichte und Gegenwart, vol. VII (1958), col. 224-261: I. Adler, 'Juive (musique)' in Encyclopedie de la musique (Fasquelle), vol. II, Paris, 1959, pp. 640-654: Id., La pratique musicale sauante dans quelques communautes juiues en Europe aux XVIIe et XVIIIe siecles, 2 vols., Paris 1966. ראה גם הערכים המוסיקליים (לפי כרך האינדקס) ב-Encyclopaedia Judaica החדשה בשפה האנגלית שהדפסתה נסתיימה בשלהי שנת 1971 ובספרות המובאת בפרסומים הנ"ל ובהערות דלהלן.]
2. [במקום המונח 'רציטטיב' מוטב להשתמש כאן ולהלן במונח 'קאנטילציה' כציון לזמרה בלתי שקולה בסגנון אשר בו עיקר החשיבות נודעת להבעת המלה ואין הזמרה באה אלא כלבוש מוסיקלי בתפקיד של מווסת הטכסט והבעה חגיגית בשעת קריאה פומבית (ר' ס. קורבין בתוך Reuue de Musicologie, כרך 47, ע' 3 ואילך). בעיה זו של מקור התהוותן של המנגינות המשמשות בעבודת בית הכנסת והנסיונות לעמוד על מהותן וסגנונן בתקופות הקודמות לרשומי התוים הקדומים ביותר שבידינו (ר' להלן הערה 25), היו בין הגורמים העיקריים שהביאו את החוקרים, מאידלסון ואילך, להזדקק לשיטת ה'מוסיקולוגיה המשווה' או ה'אתנומוסיקולוגיה'. לפי שיטה זו יש להזדקק – בהעדר מקורות עתיקים בכתב תוים של מנגינות בית הכנסת – למסורות בעל פה שנשתמרו עד ימינו. הנחת היסוד היא שאלמנטים המשותפים למנגינות של מסורות יהודיות שונות (במיוחד מסורות הרחוקות ריחוק גיאוגרפי ושהיו מנותקות זו מזו זמן רב), וכן למנגינות של מסורות נוצריות קדומות, מצביעים על מקור משותף וקדום. מובן שבממצאים המבוססים על שיטה זו לא ניתן לקבוע מסמרות בדומה לממצאים המבוססים על תעודות כתובות. אין לצפות כאן לשחזור מנגינות קדומות אלא בעיקר לחשיפת עקרונות הנוגעים למבנה המלודי ולדרכי ביצוע. בין המחקרים העיקריים המתבססים על שיטה זו יש לציין את עבודותיהם של אידלסון וגרזון-קיוי הנ"ל בהערה 1: R. Lachmann, Jew. Cantillation and song in the isle of Djerba, Jerusalem, 1940 ועבודות אחרות על נושאים ספציפיים כגוון: J. Spector, 'The significance of Sam-aritan neumes and contemporary practice' in Studia musicologica, vol. 7 (1965), pp. 141-153; A. Herzog et A. Hajdu, 'A la recherche du Tonus peregrinus dans la tradition musicale juive' in Yuual, [1], 1968, pp. 194-203 (music examples: pp. 1-15). הזדקקות מיד שניה ל'תיעוד' הנחשף בשיטה האתנומוסיקולוגית, לפעמים תוך נסיון של אימות ממצאים אלה בהתבסס על מקורות ספרותיים ו/או מקורות בכתב תוים, מצוי גם במחקרים הנ"ל בהערה 1 של ח. אבנארי (1958), א. ורנר (1959), י. אדלר (1959) ובמאמרו בתוך Reuue de musicology, vol. 51 (1965),, עמ' 51-19.]
3. [רישומי התוים הקדומים ביותר למנגינות ביה"כ, שהגיע לידנו, נעשו בידי עובדיה הגר במאה הי"ב (ר' להלן הערה 25).]
4. [כאמור לעיל (הערה 2) לא ניתן להצביע כיום על 'מנגינות שנשתמרו' מתקופת בית המקדש. ניתן לעמוד על מסורת קדומה של דרכי ביצוע, כגון סוגים שונים של שירת מענה, ועל צורות ארכאיות, במיוחד במבנה המלודי של מזמורי התהילים. ראה למשל הדוגמאות המובאות במחקרים הנ"ל בהע' 1 אצל א. גרזון-קיוי, 'Musique dans la Bible' ח. אבנארי, 'Judische Musik': א. ורנר, The Sacred Bridge (במיוחד בפרק החמישי שבחלק השני, עמודים 499-460: י. אדלר, 'Juive (musique)' הנ"ל, 'Histoire de la musique juive' in Encyclopedie des musiques sacrees, vol. I, Paris, 1968. pp. 469-493. באשר לברכת הכהנים, טרם הוקדש לנושא זה מחקר ספציפי שיהא מבוסס על המסורות שנשתמרו בע"פ ובכתב. רישום התוים הקדום ביותר, בעקבות הפולמוס שפרץ על נושא זה בקהילת פירארה במאה הי"ח, נדפס בשנת 1715 ומובאות שם ארבעה נוסחים שונים של מנגינות ברכת הכהנים. (ר' י. אדלר... La pratique musicale, כרך א', עמ' 37, 128).]
5. [האבל על חורבן הבית אמנם נרשם בספרות התלמודית, המדרשית והרבנית כאחד הגורמים העיקריים לגישה שלילית למוסיקה, מתקופת התנאים ואילך, אך אין להסיק מכאן מסקנות חד משמעיות, לא להלכה וודאי שלא למעשה. מצד אחד ניתן למצוא לגישה השלילית למוסיקה מקורות קדומים לתקופת חורבן הבית. מצד שני נראה שרק בתקופת התנאים, הסמוכה לחורבן הבית, היה קשר של ממש בין אבל דתי ולאומי זה לבין ההסתייגות מכל פרקטיקה מוסיקלית. מסתבר שעיקרי הגישה הרבנית למוסיקה קשורים פחות למאורע ההיסטורי הנ"ל, - איסורים ספוראדיים של מוסיקה מופיעים גם בתקופות מאוחרות בהקשר עם אסונות שירדו על קהילות שונות – מאשר לאופי הפונקציונלי של המוסיקה: מוסיקה דתית מותרת ואף רצויה, בעוד שמוסיקה חילונית חשודה מעיקרה בחושניות, המנוגדת לחיי הקדושה שבני ישראל מצווים עליה, ונמצאת בחזקת איסור. חלוקה בסיסית זו בין מוסיקה דתית – המותרת, למוסיקה חילונית – האסורה, מורכבת גוונים שונים (כגון ההבדלה בין מוסיקה קולית וכלית או בין זמרת גבר לקול אשה) ונתונה באזורים שונים ובתקופות שונות לפירושים מחמירים או מקילים, בהתאם לנטיותיהם המוסיקליות של מורי ההוראה. ר' הפרק musique Attitude rabbinique envers la בתוך י. אדלר, ... La pratique musicala כרך א', ע' 14-10, והמקורות המובאים שם.]
6. JE, י"ב עמ' 139. [על העדויות המוסיקליות בכתבי כת מדבר יהודה, ודברי פילון על התיראפויטים ראה א. ורנר בתוך Musical Quarterly כרך 43 (1957), עמ' 37-21 והספרות המובאת אצל ב. באיאר בתוך 'יובל' [א], עמ' 117.]
7. [לא מדובר בתיאור של זמרת התיראפויטים אצל פילון בזמרה 'רב-קולית' (פוליפונית) כי אם בזמרה המבוצעת ע"י קבוצות (אנטיפונית).]
8. תענ' ט"ז ע"א: 'וקולו ערב'. [ר' מקורות נוספים מתקופת התלמוד אצל ש. קראוס, Talmudische Archaologie, כרך ג', לייפציג, 1912, עמ' 77, 274.]
9. JE, א', עמ' 189.
10. [נראה שמוצא הטעמים (בדומה לשיטות אחרות של סימנים אקפונטיים כגון אלו של היהודים, הסורים, הארמנים, הקופטים, הנוצרים הביזנטים והרומים) מבוסס על עיבוד או חיקוי גראפי של שיטת סימנים קירונומיים (דהיינו 'סימני ידיים') שבאה כאמצעי עזר לזכור את דרכי הקנטילציה של הטכסט. עדות ראשונה לשימוש בקירונומיה מצויה בתלמוד (ברכות ס"ב ע"א) ושיטה זו נשארה בשימוש קהילות מסוימות גם לאחר הקודיפיקציה הגראפית של שיטת הטעמים, ועד ימינו. עדות על שימושה במאה הי"א אנו מוצאים אצל רש"י (בפירושו לברכות ס"ב ע"א), שימושה בבבל במאה הי"ב מוזכר אצל פתחיה מרגנשבורג (סיבוב ר' פתחיה, פראג, 1594-95, דף ד' ע"א), ובתימן במאה הי"ט אצל ר' יעקב ספיר (אבן ספיר, כרך א', ליק 1866, 56ב). בימינו נשתמר נוהג קדום זה במסורת האיטלקית של יהודי רומא (ר' י. אדלר בתוך sacrees Encyclopedie des musiques, כרך א', עמ' 472-3), של יהודי תימן, מצרים וצפון אפריקה (ר' ש. לוין, בתוך JBL כרך 87 (1968), עמ' 70-59). ראה גם א. דותן, מהדיר, ספר דקדוקי הטעמים לר' אהרן בן משה בן אשר, ירושלים, 1966-67, במיוחד חלק ב', עמ' 154. הספרות על נושא הטעמים עד שנת 1950 רשומה אצל א. סנדרי, Bibliography of Jewish music, עמ' 90-82. על התפתחות המחקר של שיטות הטעמים, זיקתן לשיטות אקפונטיות דומות, ומשמעותן המוסיקלית, מאז זמנו של אלבוגן, ר' א. צ. אידלסון, Jewish Music…, פרק ג', עמ' 35 ואילך: א. ורנר The Sacred Bridge חלק ב', פרק ג', עמ' 410 ואילך: ל. לוי, האנציקלופדיה העברית, כרך י"ח, ערך 'טעמי-המקרא' והספרות המובאת שם.]
11. אקרמן, עמ' 16 ואי', פרידמן עמ' 7 ואי'.
12. [הגדרה זו אינה מדויקת: ר' Riemann, Musiklexikon, Sachteil מהדורה י"ב, ערך Tropus המגדיר את השימושים השונים של המונח טרופוס בליטורגיה ובמוסיקה הכנסייתית.]
13. Berliner, Aus dem Leben עמ' 53. Berlin, 1908 A. Friedmann, Der synagogale Gesang,] עמ' 13 ואי: ח. אבנארי liturgical recitatiue, Tel-Aviv, 1963 Studies in the Hebrew, Syrian and Greek עמ' 21: א. הרצוג the Pentateuch in the Heder of Tunis, Tel Aviv, 1963 The intonation of, עמ' 6 וא. הרצוג, EJ2, כרך י"א ערך Masoretic accents (musical rendition).
14. [ביחס לכל הפיסקה הזו, השווה אידלסון, Jewish music… עמ' 71-35: כמו כן את מבואותיו לכרכי 'אוצר נגינות ישראל' והטבלאות המשוות שם. למרות זהירות מסוימת שיש לנקוט לגבי מסקנותיו של אידלסון, הנוטה להגזים לעיתים בהקבלת מנגינות וקנטילאציות שונות ולראות בהן קרבה יתרה, אין כיום ספק בדבר שניתן לגלות קו יסוד משותף בדרכי פיסוקם המלודי של קריאת התנ"ך במסורות היהודיות השונות.]
15. י"ד ט.
16. אקרמן, עמ' 28. [על התפתחות מוסד החזן והחזנות, מתקופת התלמוד ואילך, ר' אידלסון, Jewish Music…, פרקים ו-ח, עמ' 101 ואי'. על התגבשות המסורת בתקופת הגאונים, במיוחד בידי יהודאי גאון, עומד א. ורנר, The Sacred Bridge עמ' 181, 290 ואילך, 502 ואילך, בעקבות א. ברנבאום, 'Ueber die Verdienste der Gaonen um die judische. Liturgie und den Synago-gengesang', in Israelitische Wochenschrift, כרך XII (23.1.1903) עמ' 54-53.]
17. ס.פ., עמ' 114.
18. ס' חסידים ס' י"א [ר' י. אדלר בתוך Encyclopedie de la musique (Fasquelle), כרך ב', עמ' 647.]
19. ס.פ., שם: אקרמן עמ' 27. [י. אדלר, La pratique musicale… כרך א', ע' 14-10, וראה הערה 5 לעיל.]
20. [על גישתו של הרמב"ם למוסיקה ר' ה. ג. פרמר, Maimonides on listening to music, בתוך JRAS, סדרה ג', כרך 45 (1933) עמ' 884-867: ב. כהן, The responsum of, Maimonides concerning music, נ.י., 1953: י. אדלר, La pratique musicale…, כרך א', עמ' 13-12.]
21. ס.פ., עמ' 114.
22. שם, עמ' 115: גידמן, שם עמ' 76. [ר' על תופעה נפוצה זו של התאמת שירים ללחנים ידועים בציבור, הספרות המובאת אצל י. אדלר La pratique musicale… כרך א' עמ' 19-18, וכמו כן המקומות המצוינים שם במפתח בערך 'timbres'.]
23. [ר' י. אדלר בתוך Reuue de musicology, כרך 51 (1965) עמ' 46-45: הנ"ל, La pratique musicale…, כרך א' עמ' 15 ואי'.]
24. ריטשל, א', עמ' 469.
25. [סברה זו מפוקפקת וראה הערה מס' 2 לעיל. – בסיום סעיף זה מן הדין לתת ציון לתעודות הקדומות ביותר של מנגינות בית הכנסת, שנשתמרו בכתב תווים. המדובר בקטעי גניזה שנרשמו בידי עובדיה הגר בין שנת 1102 לשנת 1150 בקירוב, בתקופת שהותו בארצות המזרח (בבל, סוריה, א"י ומצרים). רישומים אלה כוללים: א) המנגינה לפיוט 'מי על הר חורב', לשבועות או לשמחת תורה (כ"י ניו יורק, אוסף אדלר מס' b 4096): ב) קטע של מנגינה לפיוט שרק סופו נשתמר והפותח במלים 'ואדע מה אדבר' כ"י קמברידג', 5/41 T. –S.K, ע"א): ג) קאנטילציה של פסוקי מקרא (מתוך ירמיהו, משלי ואיוב) הפותחת בפסוק 'ברוך הגבר אשר יבטח בה'...' (כה"י הנ"ל, ע"ב). המנגינה א' וקטע המנגינה ב' הם חיבורים שחוברו בזמנו של עובדיה בסגנון השירה המונודית המערבית-נוצרית. ייתכן שחוברו בידי עובדיה או בידי חזן ממוצא אירופי שהתיישב במזרח. רישום התווים שבקטע ג' הנ"ל, ודאי שאינו חיבור, 'קומפוזיציה', כי אם קאנטילציה מסורתית שעובדיה שמע אותה ורשמה באחת הקהילות המזרחיות בהן ביקר. קאנטילציה זו נשתמרה עד ימינו במסורת שבעל פה של כמה קהילות יהודיות שבמזרח ובארצות הים התיכון, ומותר להניח שהיתה כבר בחזקת מסורת יהודית עתיקה במאה הי"ב כאשר נרשמה בימי עובדיה הגר. ר' י. אדלר בתוך Reuue de musicology, כרך 51 (1965), עמ' 51-19: הנ"ל, 'קטע המוסיקה החדש של עובדיה הגר הנרמנדס', דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים, תשכ"ט, עמ' 408-395: ח. אבנארי, בתוך JJS כרך 16 (1966), עמ' 104-87: EJ2, כרך י"ב, עמ' 1308-1307 והספרות המובאת שם.]
26. עי' גם Berliner, Aus d. Leben, עמ' 52.
27. מחברת ט"ו.
28. ברלינר שם Die Entstehung d. Vorbeterdiensts, עמ' 13.
29. ספר זכרון לד. קאופמן, עמ' 309 ואי'.
30. הש' Low, Lebensalter, עמ' 314. – הסינוד של ליטא קבע בדיוק כמה מותר היה לשיר.
31. [לעומת זאת ר' מה שכתב אידלסון Jewish musuc…, עמ' 184.]
32. [להשלמת הסקירה הלקויה כאן של החזנות מימי הביניים המאוחרים ועד לתקופת האמנציפציה ר' אידלסון, Jewish music, פרקים ז-ט, עמ' 110 ואי'. ופרק י"א, עמ' 204 ואי': י. אדלר. La pratique musicale… פרק א', עמ' 38-9.]
33. הש' אצל נויבאור, סחק"י ב' עמ' 81 [ר' י. אדלר בתוך (Fasquelle) Encyclopedie de musique פרק ב' עמ' 647.]
34. הש' אצל עמנואל, מחברת ט"ו.
35. עי' אקרמן עמ' 41 ואי'. [ר' להלן הערה 37.]
36. עי' A. H. Heymann, Lebenserinnerungen, עמ' 242.
37. [התופעה המעניינת של 'המשוררים', שתיאורה אצל אלבוגן רחוק מלהיות אובייקטיבי, טרם נחקרה די צרכה. לדעת אידלסון Song and singers… in H.U.C. Jubilee Volume, Cincinnati, 1926 עמ' 401, ובספרו Jewish Music…, עמ' 205-204, תופעה זו באה בהשפעת התנועה האיטלקית להחדרת המוסיקה האמנותית לבית הכנסת במחצית הראשונה של המאה הי"ז. אך נראה ששורשיה עתיקים הרבה יותר. ראה הסקירה ההיסטורית והתיאור המוסיקלי במאמרו הנ"ל של אידלסון, Song and Singers, ואצל י. אדלר, La pratique musicale…, כרך א' עמ' 26-22, והספרות המובאת שם.]
38. עי' אקרמן עמ' 45: JE י', עמ' 486. [חוברת אחת משמונה ה'קולות' של] שירי רוסי הופיעה בשנת 1925 בתדפיס מיוחד של הפירמה י. קאופמן בפרנקפורט ע"נ מיין. – המלחין בינידיטו מרצי'לו בונציה (1739-1686) מספר שהוא ביקר בבתי כנסת כדי למצוא השראה לקומפוזיציות שלו על מזמורי התהילים(Salmidi Dauidi I) [ר' הספרות המובאת אצל י. אדלר, La pratique musicale…, כרך א', עמ' 38 (הע' מס' 158).]
39. [אלבוגן מתבסס כאן על הגירסה המוטעית שהיתה מקובלת בזמנו המייחסת לשלמה דה-רוסי ואנשי חוגו באיטליה מגמה 'רפורמית' להנהגת שירה 'מסודרת' בבית הכנסת, בדומה למגמת הרפורמה בגרמניה ובאוסטריה שבמחצית הראשונה של המאה ה-19. ר' י. אדלר, La pratique musicale…, כרך א', עמ' 1, 4, 238-237.]
40. [פרק זה הדן במקום המוסיקה האמנותית בבית הכנסת בתקופה שלפני האמנציפציה טעון השלמה ניכרת. ניצניה הראשונים של תופעה זו צמחו כנראה במחצית השניה של המאה הט"ז באיטליה (פדובה?). לאחר הסתגרות היהודים בגיטאות, בעקבות הקונטרה-רפורמציה החל תהליך שהעביר את המוסיקאים היהודים מפעילות בסביבה הנוצרית (במיוחד בחצרות הדוכסים) לפעילות במסגרת חברתית יהודית בתוך כותלי הגיטו, ובמיוחד בתוך בית הכנסת וסביב לו. תופעה זו התגבשה באיטליה במחצית הראשונה של המאה הי"ז, בעיקר מסביב לשתי הדמויות הבולטות של שלמה מן האדומים (דה-רוסי), גדול המלחינים היהודים שמלפני המאה הי"ט, והרב יהודה אריה מודינה, שהיה אף הוא מוסיקאי. ממחצית המאה הי"ז ועד סוף המאה הי"ח היתה המוסיקה האומנותית במסגרת בית הכנסת וסביב לו תופעה שגרתית לא רק באיטליה. כי אם גם במרכזים יהודיים אחרים באירופה, בדרום צרפת ובהולנד ובמיוחד בקהילה הפורטוגזית באמסטרדם במאה הי"ח. אך בניגוד לתנועה האמנותית במאות הי"ז-י"ח כמוסד מאורגן וקבוע בבית הכנסת, תוך דחיקת רגלי הנגינה המסורתית של התפילה. לא היו ביצועים מוסיקליים של תפילות קבועות מדי שבת בשבתו, כי אם רק בחגים ובשבתות מיוחדות ('במועדים ובחדשים של מצוה'... ו'בשבתות רשומים', כדברי ר' י"א מודינה בהקדמה וב'פסק' הנלוה ל'שירים אשר לשלמה' של רוסי), וכמו כן, מובן מאליו, בשמחות משפחתיות כגון ברית מילה או חתונה, בחנוכת בית הכנסת או של ספר תורה, בחגיגות של חברות למיניהן, בהענקת תוארים אקדמיים וכו' וכו'. ר' ח. שירמן, התיאטרון והמוסיקה בשכונות היהודים באיטליה, ציון, כרך כ"ט (1964), עמ' 111-61: י. אדלר, La pratique musicale…, הנ"ל in the Italian Ghetto ,The Rise of Art Music בתוך A. Altmann, ed., Cambridge, Massachussetts, 1967, ,Jewish Medieual and Renaissance Studies,, עמ' 364-321.
41. עי' לעיל § 46, הע' 45. עמדתם הנוכחית של מתנגדיו ניכרת כבר מכותרו של כתב-הפולמוס של ברלינר: Zur Lehr' und Wehr, uder und gegen die Kirchliche Orgel im iudischen Gottesdienst [Berlin, 1904].
42. [עיקר חשיבותו של קונסולו אינה בהלחנות ועיבודים של נגינות בית הכנסת, כי אם בקובץ המנגינות המסורתיות של הקהילה הספרדית בליוורנו שערך והוציא לאור בשנת 1892, (ר' א. סנדרי, Bibliography, מס' 6088), הדומה בחשיבותו לקובץ 'זמרת ישראל כמנהג קארפינטראס', (Marseille, c. 1887), שנערך בידי י. ס. ומ. Cremieu]. על החזנים של העת החדשה עי' אקרמן, עמ' 49 ואי': Kantoren ,Aron Friedmann, Lebensbilder beruhmter, ברלין 1918-1921: על זולצר עוד JE, י"א עמ' 586 [א. סנדרי, Bibliography, מס' 5787-5763], על ליוואנדובסקי JE כרך ח', עמ' 66, [א. סנדרי, שם, מס' 5677-5673], על קונסלו, JE, כרך ד', עמ' 234 [א. סנדרי, שם, מס' 5459. – סקירה זו של אלבוגן על תנועת הרפורמה ושלחותיה במוסיקה של בית הכנסת בתקופה שלאחר האמנציפציה, יש להשוות עם הפרקים י"ב-י"ג בספרו של אידלסון Jewish music…, עמ' 295-232: גם שם, פרק י"ד, עמ' 315-296, הדן בחזנים ובחזנות במזרח אירופה במאה הי"ט, ופרק ט"ו, עמ' 336-316, המוקדש לזמרת בית הכנסת בארה"ב של אמריקה. – ביבליוגרפיה על העניינים הנדונים בסעיף זה ר' אצל A. Sendrey, Bibliography, בפרקים: 'Organ in synagogue worship' (nos. 2537-2586); 'Music in the Reform synagogue' (nos. 2587-2592): 'Hazzan, hazzanut after the Emancipation' (nos. 1637-1859).]