הזרמים ביהדות וזיקתם להלכה

להגירה היהודית רחבת הממדים של העת החדשה היו השלכות ניכרות בעולמה של ההלכה. הקהילות הצעירות שהתגבשו בארצות היעד היו חסרות אותו הסטאסיס, המעמד היציב הבסיסי, של הקהילות העתיקות במזרח אירופה ובארצות האיסלאם; במהגרים לאמריקה עד לשנות ה-30 של המאה ה-20 היו רק תלמידי חכמים מעטים, וכמעט אף אחד מהם לא היה מקובל כבעל שיעור קומה. מציאות חדשה זאת, נטולת אינרציה מסורתית ארוכת שנים ונטולת אישים בעלי סמכות הלכתית, היתה קרקע פורייה להיווצרות מגמות דתיות חדשות; זו אחת הסיבות שעל רקען יש להבין את היווצרות הרפורמה בגרמניה דווקא, ואת פריחתה הגדולה בארצות הברית של אמריקה. התנועה האורתודוקסית נוצרה במרכז אירופה, כתגובה לרפורמה; התנועה הקונסרבטיבית התגבשה בארצות הברית בשלהי המאה ה-19 כתגובה שמרנית לרפורמה הרדיקלית. ברמה האידיאולוגית, אחת הדרכים לאפיין את ההבדל בין שלושת הזרמים בתקופתם ה'קלאסית' (מסוף המאה ה-19 עד למלחמת העולם השנייה) היא ביחסם לשולחן ערוך . בעיני האורתודוקסים נחשב השולחן ערוך לבעל מעמד מרכזי וייחודי בקביעת הנורמות המחייבות בהווה. אצל הקונסרבטיבים הייתה הערכה לשולחן ערוך, אך נטען כי יש להתייחס אליו מתוך פרספקטיבה היסטורית של התפתחות ההלכה, בלא לייחס לו מעמד מועדף על פני יצירות חשובות אחרות. אצל הרפורמים נתפס השולחן ערוך (ככל המסורת ההלכתית) כלא רלוונטי. מאז מלחמת העולם השנייה, ובפרט מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 התרחשו התפתחויות מעניינות בכל אחד מהזרמים האלה. בקרב האורתודוקסים התעצם האגף החרדי–הרדיקלי, ומוקד הסמכות ברובד האידיאולוגי עבר מן השולחן ערוך לאישים בעלי סמכות כריזמטית המכונה 'דעת תורה' בקרב הקונסרבטיבים התרחש פיצול בין אגף שמרני המצהיר על מחויבות בסיסית להלכה לבין אגף אחר הגורס שההלכה היא גורם חשוב אך לא מכריע בעיצוב החיים היהודיים. אצל הרפורמים ניכרת תופעה של שיבה לדפוסי שיח הלכתיים, ובשנים האחרונות פורחת בחוגים רפורמיים בארצות הברית כתיבה מעניינת בסוגות הלכתיות שונות, ובראשן סוגת השאלות–והתשובות (שו"ת).

יש לתת את הדעת על כך שעצם הופעתם של זרמים דתיים אידיאולוגיים ביהדות בעת החדשה היא תופעה אירופית מובהקת, שלא אירעה בקהילות היהודיות שבארצות האיסלאם.
לשם הבהרה, כוונת הדברים אינה רק שבארצות האיסלאם לא היתה רפורמה ויהדות קונסרבטיבית, אלא גם שלא היתה שם תנועה אורתודוקסית. את ההבדל הזה אפשר לתלות בחלקו בגורמים חוץ–יהודיים, ובחלקו בגורמים פנים יהודיים. בגורמים החוץ–יהודיים: האופי האידיאולוגי המודגש של השיח המודרניסטי באירופה, ובפרט הנימה האנטי–קלריקאלית ששררה בחוגים מובילי השינויים; וגם התמורות במבנה המשטר ובמשפט, שערערו ביותר את אושיות החיים המסורתיים באירופה לעומת מה שאירע ביהדות האיסלאם. בגורמים הפנים–יהודיים: נכונות טרומית לפיצול על בסיס אידיאולוגי שהתקיימה ביהדות אשכנז (והתגלתה במאבקים הסוערים בין חסידים למתנגדים במאה ה–19); והטיה ביהדות אשכנז לסגירות תרבותית, בניגוד להטיה ביהדות ספרד לפתיחות תרבותית, הטיות שבאו לידי ביטוי במרחבי התרבות היהודיים האלה עוד בימי הביניים. בשורה התחתונה, ביהדות ארצות האיסלאם לא היתה התפצלות לזרמים, והיצירה ההלכתית התייחסה למודרנה ולאתגריה בנינוחות ובגמישות יותר מאשר באורתודוקסיה האירופית – אך בלא לוותר על מרכזיות ההלכה, כפי שאירע בזרמים הלא אורתודוקסיים.