החופה

מבוא

הטקס המרכזי בכל חתונה בימינו הוא החופה, הנזכרת לראשונה כבר בתנ"ך כחדר שבו התייחדו החתן והכלה. צורת החופה עברה גלגולים במשך הדורות, וכך גם הטקס המתקיים מתחת לחופה. בימינו מתקיימים מתחת לחופה שני טקסים שהיו בעבר נפרדים – אירוסין ונישואין – וביניהם מפרידה קריאת הכתובה בצירוף תרגום לעברית.

מתחת לחופה עומדים החתן והכלה, הוריהם (ולעתים גם הסבים), הרב העורך את החופה והעדים. לטקס החופה נלווים מנהגים אחדים, והידוע שבהם – המנהג שהחתן שובר את הכוס בסיום הטקס, לאחר אמירת הפסוקים המעלים את זיכרון ירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי…" (תהלים קלז 5). בחתונה מסורתית חבריהם של החתן והכלה מלווים אותם לחופה בשירה ובריקודים, כדי לשמח את בני הזוג, "רֵעִים האהובים".

החופה וגלגוליה

הטקס המרכזי בחתונה יהודית הוא החופה, אך צורתה של החופה בימינו – אריג בד פרוס על ארבעה מוטות – היא חדשה יחסית, ונוצרה בגרמניה לפני כ-500 שנה (במאה ה-16). עם זאת החופה הייתה חלק מטקס החתונה כבר בתקופת המקרא הקדומה: "יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (יואל ב 16).

נראה שבאותה תקופה הייתה החופה חדר שחיפה, כיסה, על החתן והכלה בהתייחדותם הראשונה. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה החופה אוהל מקושט או כיפת עץ, וטקס החופה ציין את הנישואין והיה מילה נרדפת לחתונה: "בן שמונה עשרה לחופה" (משנה, מסכת אבות, פרק ה משנה כא). ומכאן הביטוי "להכניס לחופה" שפירושו: להשיא, לְחַתֵן.

בימי הביניים (המאות 12 – 15) החלו להשתמש בחופה עשויה אריג, שכיסה את ראשיהם של החתן והכלה. כך היה באשכנז, באיטליה ובחלקים מספרד. השימוש בחופה מיטלטלת הדומה לזו של ימינו הֵחֵל באשכנז עם העתקת מקום החתונה לחצר בית הכנסת תחת כיפת השמים. מנהג זה התפשט בקרב קהילות היהודים באירופה ובאמריקה, אך בקרב קהילות ספרד ובארצות המזרח נהגו להשתמש בחופות קבועות שהותקנו בתוך מבנה.

בימינו במדינת ישראל נוהגים להשתמש בחופה מיטלטלת, ובאולמות שמחה רבים יש בימה מיוחדת שמעליה פורשים את החופה. יש הנוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים (מנהג אשכנז), ויש הנוהגים לקיים אותה גם בתוך מבנה (מנהג עדות המזרח). אריג החופה שבו משתמשים בימינו הוא טלית או בד מהודר מעוטר בפרחים רקומים ובפסוקים. צורתה של החופה מסמלת את ביתם של בני הזוג בפתח חייהם המשותפים. בעבר הייתה החופה מעין חדרון, ובימינו היא כוללת מוטות ובד מעליהם – סמל לצורת הבית.
חופה מיטלטלת משמשת בימינו לא רק בטקס הנישואין – אלא גם בטקס של הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת: לפי המסורת היהודית, התורה נחשבת לכלה, ולכן נוהגים להוביל את ספר התורה לבית הכנסת מתחת לחופה בטקס חגיגי של שמחה.

לקראת חופה

ההכנות לחופה מתחילות בטקס החתימה על הכתובה: החתן, העדים והרב העורך את החופה יושבים יחד, והחתן חותם בנוכחותם על הכתובה. ובינתיים הכלה מקבלת את פני האורחים, כשהיא יושבת על כיסא מיוחד (בחתונות מסורתיות) או כשהיא עומדת בפתח האולם. לפני ההליכה לחופה החתן נוהג לגשת אל הכלה ולכסות את פניה בהינומה. יש הסבורים שהמעשה מבטא צניעות, על פי סיפור פגישתה הראשונה של רבקה עם יצחק, בעלה המיועד: "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד 65), ויש הסבורים כי המנהג קשור לפריסת חסותו של החתן על הכלה, כדברי רות לבועז: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" (רות ג 6).

בימינו, בחתונות דתיות, יש כלות הנוהגות לומר לפני החופה תפילה מיוחדת – תחינת הכלה. בדרך כלל בני הזוג אינם הולכים לחופה לבדם – אלא בליווי שושבינים, בראש ובראשונה – ההורים. ובעניין ליווי הורים יש שני מנהגים: שתי האימהות מלוות את הכלה, ושני האבות – את החתן; או שהורי כל אחד מבני הזוג מלווים את בנם או בתם. ויש זוגות המעדיפים לצעוד אל החופה לבדם, בלי ליווי. לפי מנהג אשכנז הקדום, מחזיקות שתי האמהות נרות דולקים בידיהן בדרכן אל החופה. מנהג הנרות נזכר במקורות קדומים בימי הביניים, רובם מאשכנז (לדוגמה: ספר הרוקח של ר' אלעזר מוורמיזא, המאה ה-13); אך רמז למנהג זה נמצא כבר בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין, דף לב עמ' ב), שם נזכר אור הנר כסימן למקום משתה ושמחה.

ההליכה לחופה בליווי ההורים מסמלת גם את הקשר בין בני הזוג להוריהם וגם את הפרידה הרשמית של החתן והכלה מבית ההורים. בחתונות מסורתיות נוהגים חברים ובני משפחה ללוות בשירה, בריקודים ובמחיאות כפיים את החתן והכלה בדרך לחופה.

מתחת לחופה

מתחת לחופה עומדים החתן והכלה, הוריהם של בני הזוג, הרב העורך את החופה, ושני עדים, המעניקים תוקף משפטי למעמד. טקס החופה בימינו משלב שני טקסים, שבתקופת המשנה והתלמוד היו נפרדים: טקס האירוסין וטקס הנישואין.

טקס החופה פותח בברכות האירוסין, שאותה אומר בקול הרב, עורך החופה, כשהוא מחזיק בידו גביע מלא יין. לאחר אמירת הברכה טועמים החתן והכלה מן היין, ואז מגיע השלב הבא: החתן לוקח את הטבעת, הכלה מושיטה את אצבע יד ימינה, ואז החתן אומר בקול ברור באוזני הכלה והעדים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל." החתן עונד את הטבעת על אצבע כלתו, ולפי המנהג קוראים הרב והעדים: "מקודשת! מקודשת!". ענידת הטבעת מסיימת את השלב הראשון של הטקס – את האירוסין.

כדי להפריד בין השלב הזה ובין השלב הבא – טקס הנישואין – קוראים את הכתובה, ולאחר הקריאה אומר החתן לכלה "הרי כְּתוּבָּתֵךְ" ומוסר לה את הכתובה. השלב השני בחופה – טקס הנישואין – נפתח בברכות הנישואין – שבע ברכות הנאמרות בקול רם על ידי הרב, עורך החופה, או על ידי אנשים, בני משפחה ומכובדים, שכל אחד מהם מוזמן לקרוא ברכה אחת מן השבע. הרב מחזיק בידו גביע מלא יין, ובסיום שבע הברכות שותים בני הזוג מן היין.

לאחר מכן מעלה החתן את זכר ירושלים ואומר בקול את הפסוקים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קלז 5). לאחר אמירת הפסוקים (לעתים בשיתוף קהל האורחים, הַשָׁר אותם) החתן שובר ברגלו הימנית כוס זכוכית עטופה בנייר, זכר לחורבן ולירושלים – ובזה תם הטקס. קריאות "מזל טוב" של האורחים חותמות את טקס החופה בליווי נשיקות שמחה, שירה, ולעתים גם צהלולים. טקס הנישואין בקהילת יהודי אתיופיה אינו כולל חופה, ובשאר עדות ישראל יש מנהגי חופה רבים.

מנהגי החופה

לטקס החופה נוספו ברבות השנים בעדות ישראל ברחבי העולם מנהגים רבים, ולעתים אף מוזרים. אחד המנהגים הרווחים בקהילות אשכנז הן שבע ההקפות שמקיפה הכלה את החתן עם כניסתה לחופה. מאחר שהחופה מסמלת את היענותה של הכלה לחיזורי החתן, ההקפות הן ביטוי לחיזורי הכלה, כחלק מן הקשר בין בני הזוג ולקראת בניית הבית המשפחתי המשותף. באמצעות ההקפות הכלה יוצרת מעין חומת מגן סביב החתן ומסמנת את שייכותו לה בלבד.

מנהג אחר המקובל בימינו במרבית קהילות ישראל הוא שבירת הכוס בתום טקס החופה. המנהג נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי לא בהקשר לחורבן ירושלים, אלא כמנהג שנועד להבטיח שלא יפריזו בשמחה. באשכנז של ימי הביניים (המאה ה-14) נזכר לראשונה מנהג שבירת הכוס בחופה כזכר לחורבן בית המקדש וירושלים – "אחרי החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף (=אפילו) לדבר מצווה." משם התפשט המנהג גם לקהילות היהודים בספרד ובארצות האסלאם.

היו קהילות שבהן הרב או שמש בית הכנסת היו שוברים את הכוס – ולא החתן. והיו שנהגו לשבור את כוס היין שממנה שתו החתן והכלה מתחת לחופה. לבחירה בכוס זכוכית (ולא בכוס עשויה חומר שביר אחר) נמצא הסבר בדבריו של הרב חיים פלאג'י (איזמיר, המאה ה-19) שהסביר כי הזכוכית – תוכה כברה, היינו: היא שקופה וגלויה, פנימיותה כמו חיצוניותה. ומכאן שהיא סגולה לכך שגם החתן והכלה יקיימו יחסים גלויים וישרים ולא ישלוט בהם יצר הרע (ח' פלאג'י, מועד לכל חי, תרכ"א – 1861, סימן י אות צ"ו).

במרוקו ובקהילות אחרות בארצות האסלאם נהג החתן לדרוך ברגלו הימנית על רגלה השמאלית של הכלה בעומדם מתחת לחופה. הרב יצחק שרים, מגדולי רבני ארם צובה (חַלֵבּ) במאה ה-19, הסביר את המנהג "כדי לכפות הסטרא אחרא (=השטן), שהיא ברגל] שמאל". ויש הרואים במנהג זה סמל לאדנותו ולשליטתו של הבעל באשתו.

באיראן נהגה אחת מבנות המשפחה לשפשף שתי קוביות סוכר זו בזו מעל לטלית החופה, כדי שחיי הזוג יהיו מתוקים ומאושרים. בעדות אשכנז נהגו החתן והכלה לחגור חגורה בטקס החופה, כסמל לקשר ביניהם.
בקהילות של התנועה ליהודית מתקדמת (רפורמים) מקפידים על שוויוניות בטקסים, ולפיכך בני הזוג עונדים זה לזו טבעות (כמנהג הנוצרים) ושני בני הזוג אומרים זה לזו: "הרי את/ה מקודש/ת לי" – בלי הסיום המסורתי: "כדת משה וישראל". התנועה ליהדות מתקדמת מציעה גם התאמה של תכנים לטקס החופה, לפי בחירתם של בני הזוג.