היבטים של נשיות ביצירות של נלי אגסי

ביצירותיה של נלי אגסי מופיעים כמעט תמיד דמות אישה או אלמנטים המרמזים על נוכחות נשית, ובמיצגים ובסרטי הוידאו-ארט היא מופיעה בעצמה. ביצירותיה היא משתמשת במלאכות נשיות ביתיות, שנחשבו בעבר פחותות ערך, ומעצימה אותן על ידי הכנסתן אל חללי המוזיאונים והגלריות, אל היכלי האמנות. מחד, היא שמה דגש רב על נוכחות נשית ועל פעולה נשית שמשפיעה על המרחב שבו היא מתקיימת. מאידך, היא מבקרת היבטים הנוגעים למצבה של האישה בחברה – למשל, במיצגים שבהם היא מגבילה את תנועת גופה באמצעים שונים.

דוגמה מובהקת לעיסוק במלאכה, שבאופן מסורתי עסקו בה נשים, היא עבודות הרקמה של אגסי.

הצגתה של רקמה בתערוכת אמנות אינה חריגה בנוף האמנות העכשווית, אולם אין לקחת אותה כדבר מובן מאליו. עצם השימוש בחומר זה הוא ביטוי לטשטושה של ההיררכיה בין גבוה לנמוך. טשטוש גבולות קיים בתקופתנו בהיבטים רבים של התרבות.¹ במשך מאות שנים עולם האמנות המערבי הקפיד על חלוקה ברורה בין אמנות גבוהה לבין אוּמנות או מלאכה. האמנים השתמשו בחומרים ובטכניקות מסוימים (ציור בצבעי שמן, פיסול בשיש וכדומה), ולעומתם היו חומרים וטכניקות שנחשבו פחותי ערך (רקמה, שעווה וכדומה). במאה ה-20 אמנים רבים החלו להשתמש בחומרים חדשים, ולמעשה היום כל חומר וכל טכניקה הם לגיטימיים בעולם האמנות, כולל רקמה.

יותר מכך, השימוש ברקמה מכניס לעולם האמנות טכניקה שנתפסת כנשית. עד לפני כמה עשורים עולם האמנות היה גברי כמעט לגמרי. היום הנוכחות הנשית דומיננטית בעולם האמנות. בנוסף, אמניות רבות העבירו טכניקות, שנתפסות כנשיות, מהמרחב הביתי הנשי אל מרחב התצוגה של גלריות ומוזיאונים. היום הנשי אינו נתפס כפחות ערך.

שימוש בבד מלווה את נלי אגסי גם במיצגים שהיא עורכת, כמו המיצג בחלון הראווה במסגרת התערוכה "אסור לצאת מהקווים ואסור לגעת ברצפה".

גם במיצג זה משתמשת אגסי בחומר ובטכניקה המזוהים כנשיים. היבט מעניין נוסף הוא הפעולה של קשירה עצמית, שבאמצעותה היא שוללת מעצמה את חופש התנועה – היא אינה יכולה ללכת. מחד, ייתכן שיש בכך כדי לומר משהו על המגבלות ששמה החברה על האישה, ואולי אף על שיתוף הפעולה של הנשים עם המצב. מאידך, אי אפשר להתעלם מכך שאגסי היא הדמות המחליטה והפועלת, ולכן היא גם בעלת עוצמה. כפי שהיא כובלת את עצמה, כך יש בכוחה לשחרר את עצמה. ואמנם, בחלקו השני של המיצג היא פורמת את ה"שמלה" האדומה.

היבט אחר הוא הצגת היוצרת עצמה לראווה. ייתכן שיש בכך שיח עם מסורת ארוכת שנים, שבה נשים הוצגו באמנות כמושא להתבוננות של הגברים. גם בהיבט זה אפשר לראות את השינוי שמחוללת אגסי – אין זה האמן-הגבר שבוחר כיצד להציג אותה, אלא היא עצמה בוחרת את אופן ההצגה ושולטת בה.

נלי אגסי משתמשת בשמלה ביצירות נוספות.

במיצג Unstitching the Light (לפרום את האור) האבנים הכבדות מגבילות את תנועתה של אגסי. השולחן, שהיא עומדת עליו, מעלה אסוציאציות הנוגעות לתפקידיה המסורתיים של האישה כאחראית על הגשה של מזון ומשקה. יותר מכך, הצבתה של האישה על השולחן ועיצובו של המרחב כולו (השולחן הארוך שבסופו כיסאות ושמלה התלויים כאובייקטים על הקיר, הכלים הסדורים, הלבן השולט בכל, והאבנים בעלות האסוציאציה הקדומה) יש בהם כדי להזכיר סיטואציה טקסית ואולי אף פולחנית. האם אפשר לפרש זאת כאמירה שהאישה היא קורבן? מחד, היא למעלה, חולשת על המרחב, מאידך, היא מוגבלת בתנועתה ועומדת במקום שעליו מצויים אובייקטים המוגשים כסעודה. נדמה שגם כאן מעלה אגסי את הדילמה של נשים רבות הנמצאות בין שליטה בחייהן לבין תחושת מלכוד ותקיעות. כאן הדילמה מוצגת בסיטואציה של המיצג – היא ערכה את השולחן והזמינה את הסועדים ובד בבד עם זה היא הכניסה את עצמה למלכוד.

ביצירה נוספת, "שמלת קיר", פעולת התפירה קושרת את נלי אגסי אל החלל ומגבילה את תנועתה, כמו נתפסה בקורי עכביש. עובדת היותה חשופה למבטי הצופים גם היא יש בה כדי לרמוז על פגיעות. מאידך, אגסי משתלטת על החלל סביבה, הופכת אותו לחלק ממנה ואותה לחלק ממנו, ובאופן כזה מרחיבה את גבולות גופה, תובעת לעצמה נוכחות. עצם הוצאתה של מלאכת התפירה הנשית, האינטימית, הביתית אל מחוץ למתחם הביתי, לתוך החלל המוזיאוני, יש בה כדי להעצים מלאכה זו.