המכוער

ר' אלעזר בן ר' שמעון נתקל באיש מכוער, זורק לו הערה מעליבה על כיעורו, מתחרט מיד ומתנצל. אך המכוער מסרב לקבל את ההתנצלות, ומחליט לנקום. בהגיעם  לעיר, משפיל המכוער את ר' אלעזר לעיני תלמידיו, ור' אלעזר מבליג בשתיקה ומקבל עליו את הדין, אף על פי שהמכוער מעליל עליו האשמות שווא ומוציא מפרופורציה את התקרית הרגעית של פגישתם בדרך.

בקריאה שטוחה, עשוי הקורא להזדהות עם המכוער הפגוע, ולזעום על ר' אלעזר שעלב בו. אך קריאה קשובה מגלה כי המכוער לוקה לא רק בכיעור חיצוני, אלא גם בכיעור פנימי, של טינה תוקפנית-מניפולטיבית, ואילו ר' אלעזר, אף כי מעד לרגע, מגלה אצילות וענווה המצריכות תעצומות נפש בלתי רגילות. תכניתנו אירחה שלושה ילדים בני 11, תלמידי כיתה ה', שהעלו באמצעות הסיפור שאלות על יופי וכיעור (כקריטריונים ל"מקובלות" בחברת הילדים) ועל השימוש בעלבון כסוג של כוח.

מקור נלמד:  תענית כ ע"א (בסוף העמוד)
משתתפים:  מיכל, מרים, גידי (תלמידי כיתה ה' מתל אביב)

מקור נלמד:

מעשה שבא רבי אלעזר (בן ר') שמעון, ממגדל גדור, מבית רבו.

והיה רכוב על החמור

ומטייל על שפת נהר

ושמח שמחה גדולה,

והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

אמר לו: "שלום עליך רבי",

ולא החזיר לו.

אמר לו: "ריקה! כמה מכוער אותו האיש.

שמא כל בני עירך מכוערין  כמותך

אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית!"

כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור  ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי לך! מחול לי!"

אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו.

יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו "שלום עליך רבי רבי, מורי מורי".

אמר להם: "למי אתם קורין רבי רבי?"

אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך!"

אמר להם: "אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל!"

אמרו לו: "מפני מה?"

אמר להם: כך וכך עשה לי.

אמרו לו: "אעפ"כ מחול לו! שאדם גדול בתורה הוא!"

אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו,  ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".