המקור למשל "הספינה והקודח"

משל הספינה והקודח בתוך הקשרו המדרשי הכולל

המשל המובא ביחידה בעמ' 24 הוא חלק מתוך מדרש מפותח העוסק ביחידות שהן בעלות השפעה זו על זו – הגוף והנשמה, היחיד על החברה. בלימוד היחידה כולה ניתן לראות ולהבין את התהליך המדרשי וכן את השינוי המשמעותי שנוקט המדרש בהביאו את המשל כפרשנות לפסוק הפוך לחלוטין.

למדו את המדרש הבא ואת ההסברים שלאחריו.

ויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ד

א.

"דבר אל בני ישראל נפש" (ויקרא ד, ב). למה נפש, קיפח על הנפש.

ב. משל החיגר והסומא

תני ר' ישמעאל: משל למלך שהיה לו פרדס והיו בו ביכורות נאות הושיב בו שני שומרין,

אחד חיגר ואחד סומא, לשמרו.

אמ' להן היזהרו בביכורות. הניחן והלך לו,

אמ' לו חיגר לסומא ביכורות נאות אני רואה.

אמ' לו הבא ונאכל.

אמ' לו וכי יכול אני להלך.

אמ' לו סומא וכי רואה אני.

מה עשו רכב חיגר על גבי סומא ונטלו את הביכורות ואכלום.

הלכו וישבו להם זה במקומו וזה במקומו.

לימים בא המלך אמ' להן היכן ביכורות.

אמ' לו סומא וכי רואה אני.

אמ' לו חיגר וכי יכול אני להלך.

מלך שהיה פיקח מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד.

אמ' להם כך עשיתם ואכלתם.

כך לעתיד לבוא אומ' הק' לנפש למה חטאת לפני,

אומרת לפניו רבונו שלעולם אני הוא שחטאתי לפניך, הגוף חטא.

מיום שיצאתי ממנו שמא חטאתי.

אומ' לגוף למה חטאת,

אומ' לפניו רבון העולמים הנפש חטאת,

מיום שיצתה ממני לא מושלך אני לפניך כחרס על גבי אשפה.

מה הקדוש ברוך הוא עושה, מחזיר נשמה לגוף ודן אותן כאחד. …

ג.

תני חזקיה: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז).

נמשלו ישראל בשה,

מה שה אחד מאיבריה לוקה כל איבריה מרגישין,

אף ישראל כך.

ד.

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא <וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"> וגו' (במדבר טז, כב).

תני ר' שמעון בן יוחי: משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.

אמרו לו חביריו: למה את עושה כן,

אמ' להן: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח.

אמרו לו: מפני שאתה מיציף עלינו את הספינה.

כך אמר איוב: "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי" (איוב יט ד).

אמרו לו חביריו: "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק" (איוב לד לז), בינותינו את מספיק עוונותיך.

♦ ♦ ♦ ♦

המשל המובא ביחידה הוא חלק ממארג שלם שמתחיל בדרשה על הפסוק מספר ויקרא (ד ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה".

המדרש מתחיל מהשאלה המחלקת בין הגוף לנפש ומביא לשם כך את משל הסומא והחיגר (ראה בפריט). סיומו של הנמשל מדגיש שלא ניתן לחלק בין הנפש של האדם לגופו ולכן אף על פי שהנפש לכאורה אינה חוטאת והגוף הוא החוטא לא ניתן לחלק בין שניהם, והם שניהם נענשים.

משם עובר המדרש לדרשה על פסוק בירמיה שתוכנו אחר לחלוטין (תיאור החורבנות של ישראל) אך הדיוק בו הוא שעל אף שעם ישראל נראה מפורד ומפוזר, הוא כמו השה – הכבשה, וכמו שאם איבר אחד לוקה כל איבריה מרגישים זאת, כך גם עם ישראל, אם אדם אחד חוטא כולם נפגעים מכך.

ההקשר ליחידה הקודמת ברור. המדרש מרחיב את המעגל – לא רק אצל האדם עצמו הנפש קשורה לגוף אלא גם בין שני אנשים יש קשר בל יינתק – הקשר של העם.

בהקשר לאותו נושא, מביא המדרש את תמיהתו של משה ביחס לכעסו של ה' בחטאו של קורח (במדבר טז כב): "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". תמיהתו של משה זהה לאפשרות ההבנה שנדחת במדרש על הכבשה – פעולה של אדם אחד גורמת לנזק לעם שלם. ואכן המדרש ממשיך את המהלך על ידי הבאת המשל על הסירה והקודח. גם הקודח עושה לעצמו – "לא תחתי אני קודח", אך פוגע בכולם – "מפני שאתה מיציף עלינו את הספינה". כסיום מביא המדרש שני פסוקים שבהם מתווכחים איוב וחבריו. וכך אומר איוב לחבריו (איוב יט ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי" כלומר, גם אם עשיתי טעות וחטאתי – אתי תהיה השגיאה ואתם לא תיפגעו. ומשיבים לו חבריו (איוב לז לז): "כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק …" כלומר, אם תעשה חטאים ותוסיף עליהם, בינינו תיענש וגם אנחנו ניפגע מכך.

המדרש מכריע בצורה ברורה נגד טענתו של משה ונגד איוב (שבספר איוב "מנצח"). הכרעה זו נעשית בצורה סמויה ולא גלויה ומודגשת.

♦ ♦ ♦ ♦

הפעלות לכיתה:

• ניתן להתייחס רק לחלק ד המתמקד בתוכן המשל ובקשר בין היחיד לחברה, ולדון בפער בין הסיפור המקראי בקורח או באיוב, ובמדרש שמצליח להעביר את דעתו הנגדית ללא יצירת התנגדות לשינוי שעשה במחשבה המקראית.
• למתקדמים – ניתן להביא את כל המדרש, ללמדו, ולראות את המשמעות של המשל בתוך ההקשר המלא שלו, ולהציג את החיבור בין הנפש לגוף והקבלתו לחיבור של היחיד לחברה.