הספינה שיצרה פצע שמסרב להגליד

על מה שהתרחש ב 22- ביוני 1948 מול חופי תל-אביב חלוקות הדעות, אבל על דבר אחד קיימת הסכמה – היה זה אירוע מכונן בתולדות ישראל, אירוע שאדוותיו מגיעות עד לימינו אנו. העובדות הן כדלקמן: כחודש לאחר קום המדינה הגיעה לחופי הארץ אונייה עמוסה נשק ומעפילים שגייסה התנועה הרוויזיוניסטית.
הממשלה, בראשות דוד בן-גוריון, דרשה להעביר את הנשק כולו לידי צה"ל. האצ"ל, בפיקודו של מנחם בגין, הסכים להעביר את רוב הנשק לצה"ל, אבל התעקש שחלקו יועבר לכוחות האצ"ל בירושלים, שבה פעלו עדיין כוחות המגן הנפרדים, מכיוון שנחשבה לאזור בינלאומי. בן-גוריון סירב. לוחמי האצ"ל התחילו לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, אבל אל מול התנגדות כוחות צה"ל הפליגה הספינה לתל-אביב. לנוכח הסירוב להעביר את כל הנשק לצה"ל, העמיד בן-גוריון אולטימטום, וכשזה לא מולא ניתנה הפקודה: פגז פגע באונייה והיא עלתה באש. מהירי ומהקרבות שקדמו לו נהרגו 19 לוחמים: 16 אנשי אצ"ל ו 3- חיילי צה"ל.
לאורך השנים נחשבה הפרשה לאחת הקשות בתולדות ישראל. שני גיבוריה של הפרשה הזו, מנחם בגין ודוד בן-גוריון, נשאו את הפרשה הזו עוד שנים ארוכות על גבם. כל אחד מהם טען שמהלכיו באותו יום הם שהצילו את ישראל מאסון נורא. כיצד? ובכן, בגין טען שקריאתו לאנשיו לא להשיב באש מנעה מלחמת אזרחים. מנגד בן-גוריון טען שדווקא מעשה הירי על אלטלנה הוא שמנע אסון גדול, משום שאילולא הופגזה האונייה היו ממשיכים להתקיים בישראל כוחות צבאיים שאינם כפופים למדינה. בן-גוריון אמר כי קיומו של צבא אחד
ממלכתי הכפוף למערכת השלטון הנבחר הוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה דמוקרטית.

סערת אלטלנה חזרה ועלתה כחלק מהמאבק בין השניים. בשנת 1952, בשעת הדיונים על הסכם השילומים – הסכם שעתיד היה להכניס למדינה סכומי כסף גדולים מגרמניה – תקף בגין את בן-גוריון וטען שהכסף הגרמני נועד לכפר על מעשי הנאצים בשואה, אירוע שאין עליו כפרה. כחמישים אלף איש הגיעו להפגנה מול הכנסת, השבוע לפני 70 שנה שבה קרא בגין לעבר הממשלה והעומד בראשה: "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן!" המפגינים המשולהבים ניסו לפרוץ לכנסת. הם השליכו אבנים ושברו את חלונות הבניין. האיום במלחמת אזרחים שוב נראה קרוב מתמיד.
סיבוב נוסף, אם כי פחות אלים, התרחש בשנת 1959 . שוב ניצבו זה מול זה בגין ובן-גוריון כשני גלדיאטורים, הפעם בעת דיון בכנסת שהתגלגל לפרשה. כל חברי הכנסת, עיתונאים וסקרנים התייצבו לדיון בהצעת אי האמון של סיעת חרות שנבעה מהערה של בן-גוריון בעניין זה. בגין נאם ראשון. הוא טען שהאונייה באה לארץ על דעת בן-גוריון ואנשיו, ושאנשי האצ"ל שיתפו פעולה עם צה"ל לאורך כל הדרך. הוא האשים את בן-גוריון ב"עלילת דם, קשירת קשר וחרישת מזימה בסתר להרג והשמדה". בן-גוריון עלה אחריו לדוכן הנואמים.
הוא אמר שהאצ"ל ביקש "להקים מדינה שנייה וצבא שני", וטען שבניגוד לדברי בגין, הממשלה מעולם לא אישרה לאלטלנה להגיע לחופי הארץ. בגין ענה לו ממקומו ובן-גוריון סינן: "תביא את האספסוף שיזרקו אבנים". ההתקוטטות בין האישים נמשכה לחרדת (וגם קצת להנאת) הקהל במשך דקות ארוכות.
חלפו שמונה שנים נוספות ומשהו השתנה בין השניים. בן-גוריון פרש מראשות הממשלה, ועבר לגור בצריף בקיבוץ שדה בוקר. בגין גם הוא כבר לא היה אותו צעיר חדור רוח קרב שהיה לפני כן. במהלך תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים (1967) בגין ביקש להיפגש עם ראש הממשלה לוי אשכול, כדי לשכנע אותו לוותר על כיסאו לטובת לא אחר מאשר – בן-גוריון. אשכול אומנם סירב, אבל כעבור שלושה ימים הגיע בגין לפגוש את בן-גוריון בצריפו בשדה בוקר, ומשהו התרכך ביניהם.

הידעת?
בשיא המאבק ביניהם לא פנה בן-גוריון לבגין מעל דוכן הכנסת בשמו, אלא קרא לו "חבר הכנסת שיושב לימינו של מר באדר“.

שאלה לדיון:
מה דעתכם על הכרעתו של בן-גוריון בפרשת אלטלנה?