העבודה בחוקי התורה: ד. ימי מנוחה – חוק השבת (דב' ה, יב-טו בהשוואה לשמ' כ ח-יא)

את עיוננו בפרקי החוק נחתום בדיון בחובת מנוחת השבת. חובה זו נזכרת בכמה וכמה כתובים בתורה, ומהם בחרנו להתמקד בעשרת הדיברות שבספר דברים. בטקסט זה מובלט ההיבט הסוציאלי וההומניטרי של השבת. לאחר סעיף הביאור, שבו אנו פותחים כל חוק בפרק זה, נשווה את הדיבר על השבת בספר דברים אל מקבילו שבספר שמות. לאמצעים הרטוריים לא נייחד בתת-פרק זה סעיף עצמאי, אלא נתייחס אליהם בגוף הדיון בסעיף 2 ו-3.

1. ביאור

(יא) שמור – צורת מקור מוחלט במשמע של פקודה: עליך לשמור!

לקדשו – לקדש אותו, להקפיד על אופיו כיום קדוש.

כאשר צוך – כפי שכבר ציווה אותך – בדיבר השבת שבספר שמות.

(יב) ששת ימים תעבד – ברצף של ששת ימי החול מותר לך לעבוד.

(יג) ויום השביעי – וי"ו הניגוד: אבל היום השביעי הוא…

שבת לה' – שבתון לכבוד ה'; או: שבתון של ה' (שהוא עצמו שבת בו ממלאכתו).

אתה – המבוגר היהודי, הגבר והאישה.

וגרך אשר בשעריך – המושג "גר" באופן כללי "מורה על מי שאינו מגזע ישראלי טהור ומעמדו שונה ממעמדו של ה'אח' וה'אזרח' בישראל מכאן וממעמדו של הנכרי מכאן".¹⁸⁹ (מכילתא בחדש, פרשה ז, עמ' 230) פירשו את "וגרך" במקרה זה כמוסב על "גר צדק", אך גם אם ה"גר תושב" אין הם מפקיעים מן המצווה, והתייחסות אליו הם ראו בכתוב אחר במספר שמות (כג, יב): "וינפש בן אמתך והגר".

2. השבת בעשרת הדיברות – בריאת העולם וגאולת העם

חשיבותה הרבה של השבת ניכרת בחוק המקראי בין השאר בכך שמכל המועדים היא היחידה אשר נזכרת בעשרת הדיברות. גם בהשוואה לשאר הדיברות ניכר ייחודו של דיבר השבת, שהרי הוא הארוך מכולם.¹⁹⁰ כדי לעמוד על טעמה של השבת נשווה בין דיבר השבת בספר דברים לבין מקבילו בספר שמות. וזה נוסח הדיבר (בטור הימני – הנוסח שבספר שמות, ובשמאלי – הנוסח שבדברים):

מבין ההבדלים השונים שבין שני הטקסטים המקבילים, הבולט לעין הוא ההבדל בהנמקה – לפי הנוסח שבספר שמות, שמירת השבת מקושרת אל בריאת העולם, ואילו בדברים היא כרוכה ביציאת מצרים. לשון אחר, וביתר פירוט: בשמות ניתנת סיבה תאולוגית-קוסמית לשמירת השבת, ואילו בדברים מובעת תחילה תכלית הומניטרית ("למען ינוח" וגו'), ולאחריה ניתן גם טעם היסטורי-לאומי – זכר ליציאת מצרים.

אין הכרח לראות סתירה בין הטעמים השונים, וניתן להבינם כגילוי שני היבטים שונים של השבת.¹⁹¹ מחד גיסא יש לשבת מעמד עצמי, החוזר לבריאת העולם. בסיפור הבריאה שבספר בראשית לא זו בלבד שאין כל התייחסות לעם ישראל,¹⁹² אלא שיום המנוחה אף מכונה "היום השביעי" סתם, ובולט בהיעדרו המושג המקראי "שבת". לפנינו מעין מהות "אובייקטיבית" אוניברסאלית של השבת, שאינה תלויה בקבלתה על-ידי בני ישראל (כמבוטא במטבע של ברכה: "מקדש השבת וישראל והזמנים"),¹⁹³ והיא מועלית בנוסח הדיבר שבספר שמות.¹⁹⁴ מאידך גיסא יש לשבת היבט "סובייקטיבי" לאומי – שמירתה על-ידי בני ישראל כזכר ליציאת מצרים. היבט זה משתקף בנוסח הדיבר שבספר דברים.¹⁹⁵ ההבחנה בין שני היבטים אלה נוסחה בבהירות בידי בן-נון:

ההנמקה לשבת שבספר שמות מעמידה את ה' כבורא העולם, ואת זוכרי השבת ומקדשיה – כעומדים לפני ה', כעמוד אדם נברא מול בורא העולם ובוראו… ההנמקה שבספר דברים מעמידה את ה' כגואל ישראל וכמושיעו, כמוציא את ישראל ממצרים לחירות עולם. שומרי השבת ומקדשיה עומדים לפני ה' כעמוד ישראלי בן-חורין מול אדון העולם ומנהיגו…".¹⁹⁶

דומה עלינו , שהבחנה זו היא המכוונת בדברי רמב"ם במורה נבוכים (חלק ב, פרק לא, מהד' הרב קאפח):

וכבר נאמרו במצוה זו שתי עילות שונות… אמר "כי ששת ימים עשה ה'" וגו' [שמ' כ, יא] ואמר במשנה תורה "וזכרת כי עבד היית במצרים… על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת" [דב' ה, טו]. וזה נכון, כי העלול בדבור הראשון הוא כבוד היום וקדושו, כמו שאמר "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"… אבל מה שנתפקדנו בו ונצטווינו אנו לשמרו הוא עלול השייך לעילת היותנו עבדים במצרים אשר לא היינו עובדים ברצוננו ומתי שאנו רוצים ולא היינו יכולים לשבות.¹⁹⁷

להבחנה זו¹⁹⁸ ניתן להגיע מתוך דיוק בהבדלי הניסוח השונים בין המקבילות: בשמות מסתיים הדיבר בלשון "על כן ברך ה'" וגו', וזו התייחסות למהותו של יום השבת. ואילו הלשון "על כן צוך", החותמת את הדיבר בספר דברים, והבאה מיד לאחר אזכור יציאת מצרים, אינה מוסבה על מהות היום, אלא על חוברת בני ישראל לשמור את היום.

בשני הטקסטים המקבילים מצויה, אם כן, התייחסות לאירוע היסטורי שונה כרקע לצו. בשמות מדובר במנוחת האל בבריאת העולם, ואילו בדברים – בפדיית בני ישראל משעבוד מצרים. ההתייחסות לאירועים אלה משמשת למטרות שונות בשני הטקסטים: דומה כי אזכור יציאת מצרים בדברים בא לתכלית כפולה: א. כדי להעמיק את ההתחשבות ברגשות העבד, שהרי אף הישראלי חווה מצב של עבדות: "ועבדך… וזכרת כי עבד היית…על כן צוך" (רש"י).¹⁹⁹ מיקומו של ההיגד "וזכרת כי עבד היית" וגו' מאפשר, אם כן, לראותו הן כהנמקה למפרע (ל"לא תעשהכל מלאכה") והן כהנמקה לחובת הציות הבאה ("על כן צוך"). לעומת זאת, בשמות מסתבר, שההתייחסות למנוחת השבת באה להשתית את קיום השבת על רעיון "חיקוי האל"imitatio Dei) ²⁰⁰).

תפיסה זו מרומזת גם במבנה הדיבר בשמות, בהקבלה שבין פתיחתו לחתימתו: "זכור את יום השבת לקדשו" משום ש"על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמ' כ, ח, יא).

דומה עלינו, כי שני דגמי היסוד שאפיין הרטמן²⁰¹ להבנת פעולת ההשגחה העליונה בהיסטוריה – מחד גיסא הדגם של יציאת מצרים כהפגנת כוח של האל, ומאידך גיסא הדגם של מעמד הברית בסיני כהעברת האחריות לעדת ישראל – משתקפים מבעד להבדלי הנוסח. הטקסט בשמות, המתאר ביסודו את מתן התורה, פונה אל האדם הישראלי כיצור נברא, השואף לחקות את האל; ואילו הטקסט של דברים מבסס את המצווה על ציות לצו האדון המושיע מתוך תודעה לאומית-היסטורית. אמת, בשני הטקסטים מדובר בצו המופנה אל איש ישראל: "זכור / שמור… לא תעשה כל מלאכה…", אך הדיבר שבדברים רווי אווירה סמכותית הרבה יותר מאשר הדיבר בשמות (כך, לדוגמה, הכינוי "אלהיך" מופיע בו ארבע פעמים לעומת פעם אחת בלבד במקבילה שבשמות).

3. הטעם הסוציאלי של השבת

בדיבר השבת שבספר דברים באים שני טעמים שונים, כפי שהזכרנו בקצרה בראש הסעיף הקודם. "למען ינוח עברך ואמתך כמוך" הוא טעם סוציאלי והומניטרי, הנבדל מ"וזכרת כי עבד היית ויצאך,,, על כן צוך", שהוא טעם לאומי-היסטורי.

לצד טעמי השבת המהווים "סיבות" (הטעם התאולוגי-קוסמי בשמות והטעם ההיסטורי-לאומי בדברים) בהיותם הנצחה של פעולות הבורא בבריאת העולם ובגאולת העם, הטעם הסוציאלי הנו "תכלית" – השבת משמשת לפיו כאמצעי להגשמת מטרה – מנוחת העובדים הכפופים לאדון.

ההנמקה הסוציאלית מצויה גם בכתוב אחד בספר שמות, המנוסח בסגנון מעין שירי: "למען ינוח שורך וחמרך, וינפש בן אמתך והגר" (כג, יב). פסוק זה מופיע לאחר שני פסוקים שעניינם מצוות השמיטה, וגם היא מוצגת בהם מן הפן הסוציאלי שלה: "ואכלו אביני עמך" (כג, יא).

על תרומתה של השבת ליצירת שוויון בין המעמדות השונים בחברה עמד הפילוסוף הרמן כהן:

השבת מבטלת ביטול עקרוני את המחיצה שבין בני-האדם, זו שמתגבהה ביניהם על-ידי אופן העבודה. אף העובד ביגיע כפיו יהיה אדון לעצמו. המנוחה השבועית ביום קבוע משווה את העבד לאדון. […]
השבת פיזרה את התדמית העלובה של שיעבוד ושל חוסר-שוויון בין בני-אדם. כשם שאלוהים נתן לנו את הרחמים לאדם בחלאת העוני, כך גילה לנו בהבנה חברתית זו את אהבתו לבני-האדם […]
השבת עשתה את הצעד הראשון שהביא לידי ביטול העבדות. אבל השבת עשתה גם את הצעד הראשון המורה את הדרך לביטול חלוקת העבודה לעבודת-כפיים ולעבודת-רוח. השבת היא אות של השמחה אשר תופיע על בני-האדם בשעה שכל בני-האדם יהיו במידה שווה בני-חורין ובני-שרת, יקחו חלק במידה שווה בתורה, במדע, בחקרם ובהכרתם, וכן בעבודות למען לחם-חוקם.²⁰²

יחד עם הדאגה לעובדים וההגנה עליהם מפני ניצול יתר, נותנת השבת גם הגנה לאדם העובד מפני עצמו מפני התמכרות בלתי מבוקרת לעבודה, והיא מאפשרת לו מנוחה והתעלות, שאחריהן הוא חוזר אל ימי העבודה. החוק מציב את "יום השביעי" מול "ששת ימים", ובכך הוא מצביע בפני האדם על טווח הזמן הנרחב, שבו רשאי הוא לעבוד ואף לסיים את "כל מלאכתך", כך שקידוש היום השביעי אינו פוגע בצרכיו הבסיסיים. עצם האזכור של העבודה בששת הימים בהקשר זה יש בו לגיטימציה של העבודה, שהרי במסגרתה של מצווה כה מרכזית כמצוות השבת, מדובר, ללא כל הכרח, דווקא על היפוכה – עבודה בימי חול.²⁰³

פן זה של השבת – האיסור לעבוד, המצטרף אל הפן של החופש מן העבודה, הוא לדברי שבייד, ניסיון לאדם, והוא יקנה לו שחרור מן ההשתעבדות הנפשית אל העבודה.²⁰⁴

על מרכזיותה של המנוחה בשבת עמד יפה גם יעקב רבי:

… ואילו השבת על שתי הפנים שלה – המנוחה השבועית והשוויון בהנאה מזכות המנוחה – היא-היא התרומה ההומאניטארית הנעלה והבלעדית של היהדות. אין משלה לא ביוון ולא בפרס… יש שנחלו את השבת אך דחו אותה לראשון-בשבת או הקדימו אותה לשישי-בשבת… הן העידו-כמו על סירוב לנחול את היסוד העיקרי והיקר ביותר שבדיבר הרביעי…²⁰⁵

ובהמשך דבריו הוא מבהיר, כי ה"שבתות" שבנצרות ובאיסלאם אינן ימי מנוחה, אלא ימי פולחן.

בסעיף זה, כמתחייב מכותרתו, התמקדנו בהיבט הסוציאלי של השבת. אך לסיום נזכיר כי אין להתעלם מכך שהשבת היא "יום מנוחה וקדושה" (כלשון הברכה הרביעית בתפילת מנחה לשבת), ומנוחה בדרך של הימנעות ממלאכה אינה אלא פן אחד של השבת. הפן האחר שלה הוא דווקא עשיות שונות המביאות לידי שמחה והתעלות הנפש. פן זה אמנם אינו מפורש בחוק, אך ניתן ללמוד עליו מתוך הקשרים מקראיים שונים.²⁰⁶

4. החוק מול מציאות ימינו

רעיון השבת, שנקלט הן בנצרות והם באיסלאם, יש לו השפעה ישירה על האדם המודרני בעצם קיומו של יום מנוחה והשפעה עקיפה בדרך של הדאגה למנוחת העובדים.

במדינת ישראל עוגנה שמירת השבת בחוק כבר עם הקמת המדינה, וכך נקבע בסעיף 18א של פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948:

שבת ומועדי ישראל… הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם ובחגיהם.

היבט המנוחה הובלט ב"חוק שעות ומנוחה, תשי"א – 1951", ובו נאמר בסעיף 7ב:

המנוחה השבועית תכלול – (1) לגבי יהודי, את יום השבת; (2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.

יחד עם זאת, בעולם המתועש המודרני קיימת בעיה של מפעלים שבהם העבודה אמורה להתנהל ללא הפוגה, וכן קיימים שירותים חיוניים, שרובו המכריע של הציבור בישראל אינו רואה מקום להפסקת פעילותם בשבת.²⁰⁷ כיוון אחד של התמודדות עם אתגר כזה מתבצע באמצעות פיתוחים טכנולוגיים, המביאים לאוטומציה או ההופכים את הפעולה הנעשית על ידי האדם בשבת מישירה לעקיפה. מנקודת ראותו של העובד, התעוררה לעיתים בעיה של העסקת עובדים בשבת בעל כורחם (או איום בפיטוריהם, אם יסרבו לעבוד בשבת). ודומה שהגיעה השעה למחשבה מחודשת בסוגיה זו מתוך דו שיח פורה בין החוגים השונים בציבור.