העלייה הראשונה של הביל"ויים
היווסדה ובפועלה של אגודת ביל"ו, שהייתה חלק מתנועת חיבת ציון, ושחבריה הראשונים הגיעו לארץ ישראל בעלייה הראשונה (1882).
התאריך י"ט בתמוז שנת תרמ"ב – 1882 מציין את תחילת העלייה הראשונה (1882 – 1904). ביום זה הגיעו לנמל יפו הביל"ויים הראשונים – 14 צעירים ובהם בחורה אחת, במטרה להגשים את הרעיון הציוני של התיישבות ועבודה בארץ ישראל.
ביל"ו
אגודת ביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו ב, 5) – הייתה חלק מתנועת חיבת ציון.1 האגודה הוקמה בעיר חרקוב שברוסיה בחודש שבט בשנת תרמ"ב – 1882 על-ידי צעירים יהודים משכילים, בעקבות הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב"). קבוצת הצעירים, שבראשה עמד ישראל בלקינד, לא עסקו בענייני היהודים קודם לכן; הם היו צעירים מרדנים שהאמינו ברעיונות סוציאליסטיים (חברתיים) חדשים ובשילובם של יהודי רוסיה במקומות מגוריהם.
אך הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 שינו את עמדותיהם. הם קראו ליהודים שלא להאמין עוד בקידמה ובתרבות של אירופה, אלא "בכוח החיים של עמנו", והחלו לגבש תכנית לאומית נועזת – "לברוא לעם היהודים מרכז מדיני".
הסמל של אגודת ביל"ו היה מגן דוד שבמרכזו כפות ידיים שלובות ובצלעותיו משובץ הפסוק: "הקטון יהיה לאלף – והצעיר לגוי (=לעם) עצום" (ישעיהו ס, 22).
1. חיבת ציון: תנועה שצמחה בקרב יהודי מזרח אירופה – ברוסיה וברומניה – בתחילת שנות ה- 80 של המאה ה- 19, על רקע יחסם העוין של השלטונות ליהודים והתפרצויות אנטישמיות, ששיאן – הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב"). חיבת ציון כללה אגודות רבות שקמו ברוסיה וברומניה, והמשותף לכולן – השאיפה לתחייה לאומית של היהודים במולדתם, בארץ ישראל, באמצעות עבודת האדמה והמלאכה.
הקבוצה הראשונה של הביל"ויים הגיעה לארץ ישראל בי"ט בתמוז תרמ"ב – 1882, במטרה להגשים את רעיון התחייה הלאומית: לעלות לארץ ולהקים בה יישובים חקלאיים. למחרת בואם הלכו למקווה ישראל – בית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ. חברי הקבוצה התקבלו לעבודה במקווה ישראל וחיו שם חיי קומונה, אך סבלו מקשיים רבים: חלקם לא עבדו כלל, וגם אותם שזכו לעבוד – קיבלו שכר עלוב תמורת עבודתם. אחר כך עברו חלק מחברי הקבוצה לירושלים, ושם הקימו נגרייה ובית מלאכה לייצור חפצים מעץ זית. אך גם ניסיון זה לא הצליח, ובינתיים הצטרפו לחברי הקבוצה הראשונה עוד כמה עשרות ביל"ויים שעלו ארצה. במהלך הזמן עזבו חלק מן החברים את האגודה; אחרים שנשארו עברו לעבוד במושבה ראשון לציון או חזרו למקווה ישראל.
שאיפתם של הביל"ויים הראשונים לקנות חלקת קרקע בארץ ישראל ולעבוד בה התממשה רק כשנתיים וחצי לאחר עלייתם ארצה – בחנוכה תרמ"ה (דצמבר 1884): יחיאל מיכל פינס, שנחלץ לעזרת הביל"ויים, השיג הלוואה ורכש בשבילם כ- 3,000 דונם אדמה. על אדמה זאת הקימו הביל"ויים את המושבה גדרה.
נוסף על רעיון התחייה הלאומית, הביאו אתם הביל"ויים רעיונות סוציאליסטיים חדשים של חיי שיתוף ושוויון. וכל אלה באו לידי ביטוי בתקנות הביל"ויים.
קטעים מתוך תקנות אגודת ביל"ו:
"מטרת חברת ביל"ו –
א. להושיע ולהתאמץ להשיב את ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם… לשאת את דגל הלאומיות ולמצוא לו מסילה בלבב כל איש אשר בשם עברי יְכוּנֶה (ייקרא).
ב. כל אחד הבא להסתפח אל החברה הזאת יקבל על עצמו לעבוד בלב ונפש לטובת העניין הנשגב, ואת אשר יזרעו בזיעת אפם וביגיע כפיהם יקצרו ברינה."
על הרעיונות הסוציאליסטיים של אגודת ביל"ו:
"אין שום דבר אשר [החבר באגודה] יאמר עליו כי קניין עצמי (פרטי) הוא, גם אסור לו לחתור למטרה הזאת. כי את כל כוחותיו… יקריב לטובת החברה (אגודת ביל"ו).
אוצר (קופה) אחד לכל החברה (האגודה)… גם חפציו, בגדיו וכל אשר הוא מביא מביתו או יקבל במשלוח משם – קניין (רכוש) כל החברה הוא."
על תחיית השפה העברית:
"נושאי דגל ביל"ו צריכים להיות נושאי דגל הלאומיות. להעיר ולעורר בקרב אחיהם רגשות טהורים ואהבה נאמנה אל שפתם עתיקת היומין… לתכלית זו יסכינו את עצמם לאט לאט לעלות במעלות השפה (ללמוד את השפה), עד שתהיה שגורה על לשונם ותהיה לשפה מדוברת אצלם…"
מתוך: שמואל יבנאל (עורך), ספר הציונות, ירושלים, תשכ"א – 1961, עמ' 93 – 98.
