הרב יהודה אלקלעי (1878-1789)

א. קווים לדמותו ופועלו:

יהודה אלקלעי נולד בשנת 1789 בעיר סָרָיֶיבוֹ, שבבוסניה (יוגוסלביה) לאב שהיה ראש הקהילה היהודית בעיר. בילדתו ביקר בירושלים. בגיל צעיר ביותר, 27, היה לרב הראשי של הקהילה היהודית בעיר זמלין, בירת סרביה.
את רעיונותיו על השיבה לציון החל לכתוב בשנת 1834, כשהיה בן 45, בחוברת שקרא לה "שמע ישראל". כפוסק הלכה וכמנהיג דתי היה עולמו הרוחני נטוע בהלכה, במצוות, בתפילה ובכיסופים לאחרית הימים ולביאת המשיח. לכן, כל מה שכתב על שיבה לציון, נתפס ומתואר בכתביו כחלק מתהליך הגאולה.

"הגאולה היא ישוב ארץ ישראל. כתב הרב 'באר מים חיים'…: "וכל עיקר עיכוב ביאת המשיח בימים האלה הנקראים עקבא דמשיחא הכל בעבור שצריך לתקן דברים שהאדם דש ברגליו והמה דברים בגשמיות הארץ. רוצה לומר תחילת הגאולה היא לפדות את ירושלים לתת גאולה בארץ לכונן קולוניות, כמו שנאמר:פרזות תשב ירושלים. ואתם תלוקטו אחד לאחד בני ישראל, ליישב את הארץ ומשיח בן דוד לא יבוא עד שתהיה הארץ מיושבת …
ועתה עליכם המצוה הזאת קנו לכם את האחוזות העומדות על אבן המקח בשם כל ישראל, ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ ותחלקו את הארץ למידות ואיש איש מבני ישראל יקנה לו מידה אחת אחוזת נחלה בארץ כי היא חלק העולם הבא. "

מתוך: מכתב, עברי אנכי, 1873, עמ' 752–753.

"עבודת האדמה היא נחמת הארץ והארץ הנשמה תעבד מעובדי אדמה יהודים ואינם יהודים, כתיב: ועמדו זרים ורעו צאניכם ובני נכר איכריכם וכרמיהם. ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם. וכתיב: ובנו בני נכר חומותיך, עבודת האדמה היא גאולת ישראל. ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. אין לך קץ מגולה מזה (פרק חלק). רוצה לומר כשיתעוררו ישראל ליישב את הארץ לעבוד את האדמה זהו ראשית הקץ האמיתי."

מתוך: נחמת הארץ, 1866, עמ' 689.

מתוך מושגי העולם הדתי-חרדי, שפעל בו, יצא ר' אלקלעי והטיף להתחדשות לאומית. התחדשות זאת, כאמור, נתפסה אצלו כראשית הגאולה. בימים ההם ציפו יהודים אדוקים לגאולה נִסִית (שהיא נֵס), כזו שתבוא משמים ברצון האל. לפי תפיסה זאת, היהודי אמור לשמור מצוות, להתפלל ולהיטיב את דרכיו, אבל אל לו לפעול לקירוב הגאולה.
בחוברת "שמע ישראל" הזכיר ר' אלקלעי לראשונה את המושג גאולה טבעית, והכוונה הייתה לגאולה שתבוא בעקבות מעשים שיעשו בני האדם בעולמנו. וכך, לפי תפיסתו, ייסוד מושבות בארץ ישראל כמוהם כתחילת ביאת הגואל, ואין לחכות למשיח שיבוא באפן נסי.
הייתה זאת תפיסה מהפכנית ונועזת באותם הימים, ואין פלא שקמו לו מתנגדים רבים מקרב הקהילה הדתית.
את דעותיו בנושא שיבת ציון עיגן בפסוקים מן המקרא, בדברי חז"ל, במדרשים, בדינים ובפסקי הלכות שפירש. הוא פירש אירועים שהתרחשו בתקופתו, כחלק מתכנית אלוהית להביא לגאולה. כך, למשל, הוא טען שהרדיפות וגילויי השנאה ליהודים נועדו על-ידי האל לעורר את היהודים לחזור בתשובה.

"כבר אמרו רבותינו ז"ל: הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, חס ושלום, ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה כתוב, ושם לעבוד את יוצרנו והמצוות נקראו משפט אלהי הארץ, כדברי המפרשים על יעקב אבינו שנשא שתי אחיות בחוצה לארץ.
וכמה מצוות ישנן שיש לנהוג בארץ דווקא. טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה. הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכבר ידוע שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה, ואמר הקב"ה, פתחו לי פתח כחודו של מחט וכו' ככתוב: שובו אלי ואשובה אליכם, ואומרת הגמרא: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כי התעניות, חלשו הדורות ואין בנו כוח, ואם לומר תפילות בכוונה, בעוונותינו שרבו, אין אתנו יודע עד מה. תשובה זו באלף ושבע מאות ושבעים שנה לא נעשתה, ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקוותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם, וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב"ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן, ועוד דברים כהנה וכהנה, נוראים מאד אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. "

מתוך: דרכי נועם, 1839, עמ' 21.

הרב אלקלעי, וינה, 1874

לפי תפיסתו של ר' אלקלעי, יישוב ארץ ישראל חשוב גם מפני שהוא מאפשר לקיים את כל המצוות החשובות התלויות בארץ, ובכך הוא מקרב את הגאולה.

"הטוב אשר דיבר רבינו מוהרצ"ה קאלישער כי המצווה הזאת מצוות יישוב הארץ תקרב הגאולה, וצריכה למימר לעורר את לב אחינו בני ישראל לקנות להם חלק בעולם הבא. כי שביב אהבת גאולת ארצנו עדיין לא נדעך מקרב אחינו ויש קונה עולמו. ועוד כדי שלא יאמרו כאשר באזני שמעתי כי יותר טוב הוא לעשות הקאלאניא באמריקא ולא בארץ ציה וצלמוות ולא סדרים מפראי האדם, אבל הגאולה יודעים שתהיה בארץ נחלת אבותינו, ולא הבטיח את העם על שקר, כי באמת גדולה הצדקה אשר יעשו עם ארצנו הקדושה שהיא מקרבת הגאולה."

מתוך: מעודד ענוים, 1864, עמ' 589.

מה גרם לר' אלקלעי, רב ראשי של קהילה דתית, לאמץ רעיונות של חירות ושל תחייה לאומית?
בתקופתו אירעו מאורעות דרמתיים, שהשפיעו על הלך מחשבתו:
בשנת 1820 פרצה ביוון, הסמוכה לסרביה, מלחמה נגד השלטון התורכי. רוח של מאבק לעצמאות נגד שלטון זר הורגשה בכל אזור הבַּלְקָן. בשנת 1829 קיבלה יוון את עצמאותה.
אחר-כך, בשנת 1840, התרחשו עלילות הדם בדמשק. אלה הסעירו את כל העולם היהודי וגרמו לר' אלקלעי לרתום את כל מרצו למאבק למען אֶרֶץ ליהודים.

עתה היה ר' אלקלעי משוכנע: רק עצמאות מדינית תביא ליהודים ביטחון וחירות.
אירועים אלה גרמו לר' אלקלעי להציע תכנית פעולה מעשית: הוא תמך בפנייה אל הסולטאן התורכי ואל מעצמות אירופה, וכן דגל בהקמת חברה ליישוב ארץ-ישראל.
בשנת 1851 יצא ר' אלקלעי למסע שכנוע בצרפת, בגרמניה ובבריטניה, ובלונדון הוא הקים חוגי פעילים. בשנת 1860 תמך בהקמת כי"ח (כל ישראל חברים) ובהקמת קרנות לאומיות. בשנת 1874 השתקע בארץ-ישראל.
גם פעולות אלה קיבלו אצלו תוקף דתי. כך, למשל, את מפעל קניית האדמות בארץ-ישראל הוא ראה כהמשך טבעי וצודק לפועלו של אברהם אבינו, כשקנה את מערת המכפלה.

ר' אלקלעי נפטר בשנת 1878, ולא בִּכְדִי נחשב אחד ממבשרי הציונות. בכל רעיונותיו הקדים את זמנו. הם קרמו עור וגידים רק כ-20 שנה לאחר מותו, כאשר הוקמה התנועה הציונית על-ידי הרצל בשנת 1897.
כיום, במדינת ישראל שעליה חלם, נקרא היישוב אור יהודה על שמו ולזכרו.

ב. מתוך משנתו:

התהליכים הפנים-יהודיים – נגד הרפורמים

את התנועה הרפורמית תקף ר' אלקלעי באופן חריף ביותר. הוא ראה בה שורש כל רע. לדעתו, מעשיהם של הרפורמים הם מעשי כפירה ממש, והם מטעים ומכשילים את העם. בהתכחשות של הרפורמים לרעיון המשיחי הוא ראה תגובה שלהם לאכזבה מן האמונה, שיחול שינוי לטובה במצב היהודים.

"הן בעוון מן היום ההוא נתייאשו אחינו מן הגאולה והתחילו לבקש אחוזה בארץ מגוריהם, והתחילו החדשים לדרוש בראשי העם אגדות של דופי ואמרו, כי גאולתנו היא שנשיג החירות והאזרחיות בארצות מגורינו, ואמרו שאין קדושה ומעלה ויתרון לארץ ישראל על שאר הארצות, ואמרו נהיה כגויים כמשפחות האדמה, והתחילו לעשות כמעשיהם להתקרב אליהם להשיג בקשתם מאת יושבי הארץ.
ועשו בתי כנסיות חדשים כדרך העמים ותהלוכותיהם ומלבושיהם וניגוניהם, והתחילו לשלוח יד בנוסח התפילות. שנת תר"ד התאספו רבנים בעיר ברוינשוויג ואמרו להשמיט מנוסח התפילות זכרון ירושלים ומלכות בית דוד וקיבוץ גלויות שהם ברכות לבטלה, וכל הדברים אשר נדברו באותה אסיפה נשנו עתה באסיפת הרבנים בקאסעל. וזקני ישראל צעקו מרה על החדשות ועל החדשים כי הם הבינו שלא עשו את הבימה לפני ההיכל להיות קרובים אל ה' כי אם להיות כגויי הארץ והם הרואים את הנולד ידעו כי מרה תהיה באחרונה, אבל לא הועילו ולא הצילו בזעקתם, כי לא יסור הסיבה עד שיוסר המסובב והצרה הזאת באה אלינו מיאוש הגאולה."

מתוך: קבוץ גליות, 1869, עמ' 663.

מקום הטריטוריה וסוג המפעל

כרב, כאיש דתי, חשב ר' אלקלעי שהמקום היחיד שצריך להקים בו מדינה ליהודים, הוא ארץ-ישראל. לפי תפיסתו, יש קשר פנימי הדוק בין ארץ-ישראל לבין התורה: מי שחי בגולה, דומה לעובד אלילים או לכופר, מפני שהוא מרוחק מארץ-ישראל, שרק בה ניתן למלא את המצוות בשלמות.

"כבר אמרו רבותינו ז"ל: הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, חס ושלום, ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה כתוב, ושם לעבוד את יוצרנו והמצוות נקראו משפט אלהי הארץ, כדברי המפרשים על יעקב אבינו שנשא שתי אחיות בחוצה לארץ.
וכמה מצוות ישנן שיש לנהוג בארץ דווקא. טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה. הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכבר ידוע שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה, ואמר הקב"ה, פתחו לי פתח כחודו של מחט וכו' ככתוב: שובו אלי ואשובה אליכם, ואומרת הגמרא: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כי התעניות, חלשו הדורות ואין בנו כוח, ואם לומר תפילות בכוונה, בעוונותינו שרבו, אין אתנו יודע עד מה. תשובה זו באלף ושבע מאות ושבעים שנה לא נעשתה, ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקוותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם, וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב"ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן, ועוד דברים כהנה וכהנה, נוראים מאד אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה."

מתוך: דרכי נועם, 1839, עמ' 21.

שער חיבורו של הרב אלקלעי 'שלום ירושלים', אופן, 1840

הצביון הדתי-תרבותי

לפי חזונו, בארץ-ישראל תקום חברה דתית, אשר תחיה לפי ההלכה היהודית, ובראשה – אסֵפה נבחרת של מנהיגים, אנשי מעלה, גדולים בתורה ובקיאים בהלכה. תפקידה של הנהגה זאת יהיה: לאחד את הלבבות סביב עבודת ה'.
בהקמתה של חברת כי"ח (כל ישראל חברים) בשנת 1860 ראה ר' אלקלעי צעד ראשון וחשוב במימוש תכנית ההתיישבות בארץ. הוא התעלם מכך שהמטרה של כי"ח הייתה להגן על יהודים באשר הם, ולעזור להם להשתלב בארצות מושבם. לפי הבנתו, כי"ח תביא לאיחוד בעם, ותעזור להתגבר על הפירוד בין האורתודוקסים לרפורמים. רק איחוד כזה יביא את הגאולה.

"יעקב אבינו ציוה לפני מותו: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, אמר להן: תהון כולכון אסיפה אחת, נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה. ועתה בין תבין את מעלת ורוממות החברה הקדושה'כל ישראל חברים' ואת שמה הנאה לה, ומגמתם הרצויה לחבר את האוהל להיות אחד, ושמות הבעלים אורטודוכסין וריפ'ורמירטין לא ישמע על פיהם כי בשמות הפירוד געלה נפשם, כי חרפה היא לנו, הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו, ולכן הגואל הראשון נקרא משיח בן יוסף כי הוא יאסף את חרפתנו והוא יקבץ פזורנו ויעשה אותנו לגוי אחד בהרי ישראל, והוא ימנה עלינו זקנים משגיחים בענייני הקיבוץ."

מתוך: רגלי מבשר, 1865, עמ' 645.

באשר ללימוד התורה בארץ-ישראל – ר' אלקלעי מקווה שהחברה החדשה בארץ-ישראל תכיר בערכם של תלמידי חכמים, תתמוך בהם ותדאג לפרנסתם.

היחס לשפה

את ריבוי הלשונות בעם ישראל, היושב בארצות שונות, ראה כמקור כל רע. כאמור, לדעתו, רק איחוד ואחדות יביאו את הגאולה. לכן, יש לשאוף לכך שהשפה האחת (המשותפת) תהיה לשון הקודש, והיא שתיצור את הבסיס לאחדות בעם.

"והנה באמת ובאמונה כי הדבר הזה הכרח גדול הוא אצלנו לקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ להיות באגודה אחת, כי בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו ומפורדים מאוד איש מאחיו, כי לכל מדינה ומדינה יש להם כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד מה שמפריד הקיבוץ ומעכב הגאולה, כי בשביל ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: שלא שינו את שמם, שלא שינו לשונם, שלא שינו מלבושיהם, וכל המעלות האלה נאבדו מאתנו באורך גלותנו בעוונותינו הרבים. מעיד אני עלי שכל ימי נצטערתי על דבר זה ולא טוב עשו אבותינו שכל כך השכיחו את לשוננו הקדושה, ונעשתה אומתנו לשבעים אומות ולשוננו לשבעים לשונות אל כל המקומות אשר נפוצו בם, וצריך כמה ימים ושנים עד שהילד יודע לתרגם את התורה, ואם יעשה ה' אתנו ככל נפלאותיו ויקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ לארצנו, לא נוכל לדבר איש אל רעהו והקיבוץ הנפרד לא יצליח. … ועל פי הטבע כמעט שהוא דבר נמנע ובטל שלשוננו הקדושה תשוב למכונה. אבל כיון שיעד הנביא יואל: והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ונביא הוא לשון דבור, כמו ניב שפתים. ויעד הנביא כי הבנים והבנות ינבאו ויבינו לדבר לשון צחה ובשפה ברורה ובנעימה. ולכן אין להתיאש כי אם להשתדל ברוב עוז ותעצומות להקים את לשוננו ולהעמידה ולעשות אותה עיקר. והקב"ה ישפוך רוחו על המלמדים ועל התלמידים על הבנים ועל הבנות וילמדו לדבר צחות. ויגעת ומצאת תאמין."

מתוך: מנחת יהודה, 1843, עמ' 246–247.

להחייאת העברית יתרמו מורים ומלמדים, אשר תִשְׁרֶה עליהם רוח אלוהית. בפריחה של עיתונים עבריים הוא ראה את ראשיתה של פריצת דרך, שתוביל לשיבה לארץ-ישראל.

"לכו חזו מפעלות אלהים אשר נתן את רוחו על אנשים יקרים וחשובים והוציאו לאור עולם מכתבי עתים הנחמדים מזהב ומפז רב לתועלת השפה העבריה: 'המגיד', 'הלבנון', 'החבצלת', 'המבשר', 'הכרמל', כולם אהובים כולם ברורים דוברי צחות. ולהם המצווה הזאת לעורר את המורים לילדי ישורון לדבר עמהם בלשון הקודש ולהרגילם מעט מעט, והיושבים כסאות למשפט ידברו עם תלמידיהם בלשון הקודש. כי הוא כבוד התורה הודה זיוה והדרה."

מתוך: מעודד ענוים, 1864, עמ' 611-610.