הרב מיכאל מרמור – התנועה ליהדות מתקדמת
על עקרונות התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית), על הסיבה שהחליט להשתייך אליה, על התנועה בישראל, על הגיור ואחדות העם, ועל הביקורת שלו על התנועה.
לו היינו עורכים סרט פרסומת לתנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מהם העקרונות שלדעתך היינו חייבים לציין בסרט זה?
כדי לעשות פרסומת לתנועה אני צריך להקדים ולהסביר כיצד אני תופס את היהדות. לדעתי היהדות היא התגובה ההולכת ומשתנה של עם ישראל לדבר אלוהיו. אני מודע לכך שקיימים היום בעולם לא מעט יהודים שלא היו מסכימים להגדרה שלי, מכיוון שיש בה כל מיני מונחים, כמו אלוהים, שאינם משתלבים בהגדרתם. אני חושב שהסיפור הארוך והנפלא הזה שקוראים לו יהדות הוא סיפור של רב שיח דינאמי בין יחידים שמתאחדים לעם אחד לבין האלוהים שלנו, ישות שהיא מעבר לבינתנו ולהשגתנו. היהדות המתקדמת היא תגובה אחת, ניסיון אחד לחפש את האלוהים ולהבין את רצונו בנסיבות החדשות שנוצרו בתקופתנו. אנחנו עושים זאת לא כמו כמה מהזרמים האחרים שאומרים: נהיה מודרניים בחלק אחד של החיים שלנו ויהודים בחלק אחר. אנחנו לוקחים על עצמנו את האתגר לשלב את החיים המודרניים ואת היהדות השורשית ביחד. כיצד זה בא לידי ביטוי? העובדה שאני יהודי משפיעה על האופן בו אני מבין את עצמי כאדם מודרני, מצד שני, העובדה שאני חי בעולם המודרני, משפיעה מאוד על התפיסה שלי את היהדות. אני בא אל היהדות שלי מצוייד בכלים שהעולם המודרני נותן לי ובהם אני משתמש: כלים של הבנת טקסטים, הבנה חברתית והבנה פסיכולוגית. אני לא חושב שכלים אלו הם מהשטן, אלו כלים שניתנו על ידי אלוהים, ולא רק שמותר לי, אלא חובתי היא להשתמש בהם כדי להביע את היהדות שלי.
ברחוב הישראלי, כשמישהו אומר שהוא רפורמי מיד התגובה היא: אז אתה לא דתי. ישראלים מגיבים בתמיהה כשהם רואים, למשל, רב רפורמי נוסע בשבת. אולי אתם באמת לוקחים יותר מדי מהעולם המודרני ופחות מדי מהיהדות המסורתית?
אני שמח על ההזדמנות להגיב לשאלת הנהיגה בשבת. שמתי לב לכך שבשיחות עם אנשים בענייני דת, כולם פתאום הופכים למוסכניקים: אתה נוסע, אתה לא נוסע, איך אתה נוסע, מתי אתה נוסע? כאילו שזוהי ההגדרה והכלי שבאמצעותם ניתן לזהות אם אדם הוא דתי או לא. אני רוצה להזכיר, שלמרות שהמוסך הוא מוסד מאוד חשוב בתולדות עם ישראל, יש עוד כמה תחומים חשובים, כמו למשל המוסר. האם השאלה הנכונה היא רק האם אתה נוסע בשבת, או שיש גם לבחון לאן אתה נוסע, ומה אתה עושה עם השבת שלך? אלו נושאים מאוד חשובים ביהדות כפי שאני חי ומבין אותה. יש כאן אי הבנה בסיסית בעצם השאלה. מי שעורך את המשוואה בין המסורת, ה'ידישקייט', והדברים שאנשים דתיים עושים לבין היהדות יתקשה להבין אותי, מכיוון שאני לא חי את חיי לפי המדד הזה. אני מאמין שהיהדות, התרבות הנפלאה וארוכת השנים הזו, גדולה יותר משאלות מוסך וגם גדולה יותר ממחשבותי כלפי התנהגות נאותה של יהודים. אילו היה לנו זמן היינו אולי פותחים תנ"ך וספרים נוספים מארון הספרים היהודי ורואים, שהיו יהודים טובים בדורות אחרים שלא היו משוכנעים שהשאלה אם אתה נוסע (או רוכב) בשבת היא השאלה הדתית הגדולה בקשר לשמירת שבת. אינני מקבל את הנחת היסוד מאחורי השאלה האומרת, שכדי להיות יהודי דתי אני צריך לחקות הבנה של מישהו אחר לגבי מהות הדת היהודית. אני בא למקורותינו עם כלים היסטוריים וטקסטואליים ואני יוצר ומגיע למסקנה אחרת והיא, שאפשר להיות יהודי דתי רוחני רציני מבלי להיכנס לשאלות מוסך.
זה לא פשוט להיות רב רפורמי בישראל. לו היית בוחר בדרך אחרת ודאי היה לך קל יותר. לכן יש מקום לשאול מדוע בחרת דווקא בתנועה המתקדמת ולמה לא בחרת בדרכים אחרות?
באמת לא קל להיות רב רפורמי בישראל. בזמן שאנו משוחחים יש באוויר איומים ודברים קשים שנאמרים נגד רבנים מסוגי, אבל אני לא רואה עצמי כסובל אלא כבעל זכות גדולה לחיות בשנותיה הראשונות של מדינה חדשה ולנסות ולחפש ביטויים חדשים-ישנים של היהדות המתקדמת בישראל. הרבה מהזיקוקין דינור שיש מסביב מקורם בכך שהממסד הדתי בישראל מאוד מתקשה אתנו. אנו פחות מתקשים אתם. אנו רואים את הביטויים האחרים של היהדות, כולל האורתודוכסים, כנסיונות לגיטימיים לקדם את היהדות בדרכים שונות, ואני שמח בחלקי על כך שאני יכול לתרום בנושא זה.
יש תנועה רפורמית בישראל?
התנועה ליהדות מתקדמת בישראל אינה גדולה כמו התנועה הרפורמית בחו"ל. שם היהדות הרפורמית מקובלת הרבה יותר וגדולה הרבה יותר. בישראל יש לתנועה כמה וכמה קהילות, שני קיבוצים בערבה, מצפה באזור תפן, בית ספר יסודי ותיכון שמזוהים עם התנועה ובית מדרש להכשרת רבנים. כלומר: יש תשתית של תנועה. בנוסף לזאת, לפי כל הסקרים קיימים בעם, מצד אחד חוסר שביעות ל רצון מהאופציות הדתיות הקיימות ומצד שני מעין הזדהות כללית עם הרעיונות של התנועה ליהדות מתקדמת, למרות שבין הזדהות זו לבין בניית תנועה מסודרת וגדולה יש פער. המוסדות שלנו עושים עבודה חשובה מאוד, אך יש לנו עוד הרבה מה להשיג.
אפשר להבין מדוע התנועה ליהדות מתקדמת לא תפסה מקום מרכזי בנוף הישראלי: כאשר נקבעו מוסדותיה של מדינת ישראל, לא היה מספר משמעותי של יהודים רפורמים בישראל, וזאת משתי סיבות, האחת אידאולוגית – היהדות הרפורמית הקלאסית, ממרכז ומערב אירופה (ובאותם ימים גם, מארה"ב) לא הייתה ציונית. אדרבה, כמה מגדולי התנועה באותם ימים היו נגד הציונות הם טענו שאפשר וכדאי להיות גרמני טוב שהוא גם יהודי, צרפתי טוב שהוא יהודי, וכן, הלאה. כלומר בשנות הישוב המכריעות, מספר הפעילים הרפורמים שנעשו ציונים ובאו לישראל כדי לבנות ולהיבנות היה מצומצם. הם היו גיבורים ממש, אף הם היו מעטים. הסיבה השנייה היא הסיבה הדמוגרפית. רובם של היהודים שהגיעו לישראל, הגיעו ממקומות שלא הייתה בהם תנועה רפורמית. מארצות הרווחה – ממערב אירופה ומארה"ב, מעולם לא הגיעו המוני יהודים לישראל, ולצערנו הרב במרכז אירופה לא נשארו יהודים שיוכלו לבוא. אמנם מאז השואה שינתה היהדות המתקדמת את יחסה לציונות, והיא רואה במדינת ישראל ובציונות ביטוי מרכזי, אך זהו תהליך שקרה מאוחר, לאחר שה'דתיים' וה'חילוניים' סידרו מעין אורח חיים משותף ביניהם וקבעו סטטוס קוו של היחסים ביניהם, בעוד שהיהדות לפיה אני חי ומאמין בה לא הייתה כאן לצערי הרב. ואנו עדיין חיים עם התוצאות הקשות של מצב זה.
הסטטוס קוו מערים לא מעט קשיים ובעיות בקווי התפר שבין דתיים לחילוניים ובין הקבוצות הדתיות שונות. המתח הוא, במידה רבה, בין מדינה דמוקרטית למדינה הלכה. האם הייתם מוכנים לוותר על דברים מסויימים, על מנת שכולם יוכלו לחיות במדינת ישראל לפי אמונתם?
כדי לתאר את יחסי הכוחות ביננו לבין האורתודוכסים בישראל נוכל להשוותם ליחסים בין ארה"ב המעצמה הצבאית, לבין האיטי, אי קטן, חסר מערכת הגנתית. עכשיו נתאר מצב בו באים אל האיטי ושואלים אותה על מה היא מוכנה לוותר כדי לחיות בשלום עם ארה"ב.
בתחום המעמד היהודי כל שאלת 'מיהו יהודי' היא במובן מסויים שאלה של 'מיהו רב'. כלומר, מי רשאי לערוך גיור. מי שקצת מתמצא בספרות ההלכתית ובמציאות, יודע שישנם סיפורים, דווקא מהעולם האורתודוכסי, של גיורי בזק. את הרפורמים תמיד מאשימים בכך שהם מגיירים בצ'יק. אם אנחנו מגיירים בצ'יק, יש דוגמאות שבעולם האורתודוכסי מגיירים בצ'יק צ'אק. הבעיה אינה מהירות הגיור אלא מי מגייר ולאיזה סוג של גיור הוא מכניס את האדם. עלו כמה רעיונות מעבר לים, שנציגי הזרמים השונים ביהדות יגדירו ביחד תהליך גיור שישמור על אחדות העם. מכייוון שאחדות העם הוא עיקרון החשוב לנו כתנועה, אני הייתי מציע לחברי בתנועה לבדוק ברצינות אפשרות כזו. רבים מחברי יגידו שמכיוון שהשותף למשא ומתן כלל לא חושב שאנו לגיטימיים ושמה שאנו עושים ומאמינים בו הוא יהדות, כל ויתור שנעשה לעולם לא יספק אותו. מכיוון שכך, התפתחה אצלנו בשנים האחרונות מודעות לכך שאנו צריכים לנהוג לפי ראות עינינו ולפי האינטרסים שלנו בלבד, שכן קשה מאוד לקיים דיאלוג עם אדם שלא מכיר בזכויותיך הבסיסיות. הייתי אומר כך: אם פעם יעשה מאמץ כן ורציני לכנס מעין פרלמנט של העם ולהיכנס לעובי הקורה כדי לראות כיצד ניתן לצמצם פערים – אני הייתי שוקל זאת ברצינות. אבל עד אז, הדרך בה אני מאמין היא להעמיק כל אחד בזהותו.
מה הביקורת הקשה ביותר שיש לך על התנועה שלך – התנועה ליהדות מתקדמת?
ישנם שני סוגים של ביקורת: ישנה הביקורת שמעבירה עלינו החברה הישראלית והביקורת הפנימית שלי. הביקורת שמקובל להעביר עלינו היא: למה אתם לא דומים יותר ליהודים אורתודוכסים? למה שחור אינו שחור ולבן אינו לבן? אולי אתם בכלל יהדות של אן-דן-דינו? כיצד ייתכן שאדם קם בבוקר ואומר היום אניח תפילין או לא? היום אני אקיים מצווה זו או לא? למה אין לכם שיטה או הלכה? זו ביקורת נוקבת שאנו צריכים להתמודד אתה. אני חושב שיש לנו תשובות טובות לשאלות הללו, אבל הביקורת קיימת.
הביקורת הפנימית באה דווקא מהכיוון ההפוך. השאלה אינה מדוע אינכם יותר אורתודוכסים, אלא מדוע איננו יותר רפורמים. כלומר מדוע איננו נועזים יותר, יצירתיים, מוכנים לחדש ולנסות דברים חדשים. קיימת בעיה של גבולות אבל קיימת גם בעיה של חיפוש אחר הפרץ האדיר של חידוש ויצירה. אני נמצא בתנועה הזו כדי להיות חלק מחדוות היצירה. אני הייתי רוצה לראות מטבעות תפילה חדשים ומרעננים, ספרים חדשים, הגות חדשה, מוסיקה חדשה וקהילות על בסיס אחר. אמנם אנחנו פועלים בכיוון הזה, אבל אם הייתי בא בביקורת על עצמי הייתי שואל למה לא יותר.