התנאים הכלכליים והחברתיים של התגבשות הדמוקרטיות המודרניות

בפרק הקודם עסקנו בקווי יסוד המאפיינים את המדינה המודרנית ובשינויים העמוקים שהתחוללו במהפכות הגדולות ובעטיים הפכה המדינה המודרנית האבסולוטית לדמוקרטית. אך אין להבין את התגבשותה של המדינה המודרנית מבלי להתייחס לתנאים החברתיים והכלכליים אשר ליוו את התהליך; זאת כאשר מדובר בראש וראשונה בהתפתחותה של כלכלה קפיטליסטית שליוותה עקב בצד אגודל את השינוי הקונסטיטוציוני-דמוקרטי ועודדה כוחות חברתיים אשר דחפו להתהוותן של מערכות פלורליסטיות בתוך החברה.

צמיחת הקפיטליזם המודרני, בצמוד להתגבשותה של המדינה המודרנית, לבשה בראשיתה במאה ה-16 בעיקר את הצורה של קפיטליזם מסחרי, ולאחר מכן, מסוף המאה ה-18 ואילך, של קפיטליזם תעשייתי – כששניהם מתגבשים באירופה ומתפשטים מעבר לה, בסופו של דבר בעולם כולו. הצמידות הזו בין התגבשות המדינה המודרנית הדמוקרטית למהפכה החברתית-כלכלית, שבמרכזה עומדת צמיחת הקפיטליזם, מעוררת שאלות רבות ובראשן השאלה אם מדובר כאן בצירוף מקרים אקראי או שמדובר במשהו מהותי יותר, בתהליך שבו המהפכה המדינית מזינה את התהליך הכלכלי, ולהפך, התהליך הכלכלי מגבה את המהפכה המדינית. בספרות מקובל להדגיש שני היבטים חשובים בעניין זה: האחד הינו עצם ההתפתחות הכלכלית, והשני קשור להתגבשות המעמד הבינוני. ראשית – התפתחות כלכלית. לפי גישה מקובלת בספרות – זו מהווה גורם המסייע להתפתחות דמוקרטית, כיוון שקפיטליזם מפותח מעודד יצירתם של כוחות חברתיים אוטונומיים במדינה, שהמדינה למרות כל עוצמתה אינה מצליחה לרסנם ולכפות עליהם הליכה בתלם. זאת משום שהם מרכזים כוח ועוצמה כלכלית כה גדולים שהמדינה פשוט אינה יכולה להשתלט עליהם או לכפות עליהם את מרותה באורח טוטלי וכך מתאפשר ליותר אנשים להשתתף בחיים הפוליטיים. שנית – המעמד הבינוני. חוקרים רבים מציינים שההתפתחות הדמוקרטית קשורה בטבורה גם להתפתחות המעמד הבינוני, כלומר להתפתחות הבורגנות. לפי תפיסת החוקרים הללו המהפכה החברתית-כלכלית היוצרת מעמד ביניים חזק, אוטונומי ובאופן פוטנציאלי בלתי תלוי במדינה, מזינה את הדמוקרטיה ומשמשת לה תנאי הכרחי. אך נדמה שיש לבחון הנחה זו באורח ביקורתי יותר ולנסות לברר אם יש בקביעה הזאת כדי להסביר באמת את התבססותה של הדמוקרטיה במקומות שבהם התבססה. נדרשת אכן בדיקה יסודית לשאלה אם בכל מקום שבו התרחשה המהפכה הכלכלית הקפיטליסטית, היינו, נוצרה כלכלת שוק חופשי והתפתחו כוחות קפיטליסטיים חזקים, אמנם הופיעו כוחות חברתיים אוטונומיים, שהובילו להתפתחות משטר דמוקרטי.

המסקנה המתבקשת מעיון ביקורתי כזה היא כי התפתחות כלכלית היא אולי – וכאן יש להדגיש את המילה אולי – תנאי הכרחי אבל לא תנאי מספיק להתפתחותו ולגיבושו של משטר דמוקרטי. עיון, ולוּ שטחי, בהיסטוריה האירופית מגלה כי לעתים קרובות אין תאימות בין התפתחות הקפיטליזם לבין זו של הדמוקרטיה. כך למשל בגרמניה של סוף המאה ה-19 היתה התפתחות קפיטליסטית תעשייתית עצומה, אולם התפתחות הדמוקרטיה בה היתה יותר מפותלת ובסופו של דבר בלתי מושלמת. בימינו בכמה מדינות באסיה, למשל בקוריאה, חלה במשך תקופה ארוכה למדי התפתחות כלכלית חזקה ונוצרה שכבת ביניים בורגנית, אולם יחסה של הבורגנות הקוריאנית למשטר הדמוקרטי היה וממשיך להיות בעייתי. המסקנה המתבקשת היא שהתפתחות קפיטליסטית כשלעצמה אינה ערובה להתפתחות דמוקרטית, וכי התפתחותה של הדמוקרטיה קשורה אמנם לקפיטליזם, אולם רק לקפיטליזם היוצר סוג מסוים של בורגנות, ולאחר מכן מאפשר גם התפתחות של דפוסים מסוימים של תנועות פועלים. התפתחותו של זן זה של הבורגנות קשורה בשילוב של תנאים כלכליים ושל מסורת חברתית ופוליטית. שילוב כזה הופיע בעיקר באנגליה, בהולנד, בשווייץ ואף במידת מה בארצות סקנדינביה, ולאחר מכן בארצות-הברית. שם התאפיין המעמד הבורגני בכך שלמרות יכולותיו והתעצמותו הכלכלית הוא ראה את עצמו לא רק גורם כלכלי אלא בראש וראשונה גורם אזרחי אוטונומי, שמהותו היסודית היא האזרחות ומהותו המשנית היא כלכלית. יצוין בהקשר זה כי באנגלית ובצרפתית המילה "אזרח" אינה בעלת משמעות כלכלית בהכרח, ובראש וראשונה היא מאפיינת אדם או קבוצת אנשים, המנהלים אורח חיים המתייחד בכך שהוא מקנה להם אוטונומיה מסוימת בתחום החברתי והמדיני ושהם חלק ממה שקרוי חברה אזרחית (civil society).

כיום נעשה שימוש רב ולא תמיד מדויק במושג "החברה האזרחית", שנטבע לראשונה על-ידי שורה של פילוסופים סקוטים בסוף המאה ה-18, ובהם אדם סמית (1723-1780), שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית. "חברה אזרחית" היא הרבה מעבר לאוסף של קבוצות, המתארגנות יחד ומקיימות זירה ציבורית פתוחה, מפרסמות עיתונים ומקיימות שיח חופשי. עיקר ייחודה של חברה כזו (שהתפתחה כאמור בעיקר באנגליה, בהולנד ובמידת-מה בארצות-הברית) הוא בגיבושה של אוטונומיה בעלת שני פנים, וראשית לכול, אוטונומיה מהמדינה. המדינה אינה יכולה להשתלט על הקבוצות האלה, וחייבת להשאיר להם – מרצונה או שלא מרצונה – מרווחי חיים עצמאיים. אבל האם די בקיומה של אוטונומיה מהמדינה כדי שתיווצר חברה אזרחית במלוא מובן המילה, אותה חברה אזרחית המהווה תנאי להתפתחות של משטר דמוקרטי?

התשובה לכך מצויה גם הפעם בניתוח היסטורי של המרקם החברתי בארצות שהזכרתי ובעיקר באנגליה. במדינה זו היו מצויות הן בערים וגם בכפרים שכבות חברתיות חופשיות, למעשה קפיטליסטיות-למחצה, שהתפתחו באופן עצמאי ממוסדות השלטון וקיימו חיים שוקקים מאוד של התארגנות ציבורית ופיתחו זהויות ציבוריות אוטונומיות. המשתתפים בהתארגנות זו לא רק יצרו דעת קהל – שסביר כי השפיעה כשלעצמה ולוּ בעקיפין על התהליכים הפוליטיים – אלא גם דרשו שותפות בהכרעות מדיניות כמו בנושאים של הטלת מיסים ואפילו בסוגיות של הכרזת מלחמה, וזאת על-פי המסורת של ההסכם המפורסם של המגנה כרטה בין המלך ובין האצולה. את תביעותיהם להשתתפות דרשו לא כמבקשי חסד, אלא כבעלי זכות. ובמילים אחרות, הם דרשו לא רק אוטונומיה מהמדינה אלא אוטונומיה בתוך המדינה, כלומר גישה אוטונומית לזירות המדיניות. האוטונומיה הזו, שניתן לכנותה אוטונומיה חיובית, פירושה רמה גבוהה יותר של מודעות אזרחית. רק חיבור של שני ממדי האוטונומיה – האוטונומיה מהמדינה והאוטונומיה בתוך המדינה – יצר את הצירוף שאִפשר גיבושה של חברה אזרחית מלאה ושוקקת, כפי שהתפתחה באנגליה, בהולנד, בסקנדינביה, בארצות-הברית, ובמידה זו או אחרת גם במדינות אחרות באירופה. במאמר מוסגר יש להדגיש שפעילות חברתית אוטונומית מעין זו, חברה אזרחית מעין זו, אינה בהכרח קשורה רק בבורגנות במובן הצר והספציפי של המילה. כך למשל בסקנדינביה וגם באנגליה "האיכרות החופשית", שהיתה סקטור חברתי חשוב, פיתחה דפוסים אוטונומיים אשר סייעו מאוד בגיבוש של משטר קונסטיטוציוני ודמוקרטי.

מובן שאוטונומיה בתוך המדינה מעוררת את השאלה של היחס כלפי המדינה, שהרי ישנם כאלה הגורסים שקיים ניגוד מהותי בין חברה אזרחית חזקה ובין מדינה חזקה, ושחברה אזרחית אינה יכולה לשגשג אלא במדינה חלשה. אבל תפיסה זו שגויה, והדוגמה ההיסטורית החשובה כאן היא מדינת פולין של המאה ה-18, זו שקדמה לחלוקת הארץ בין הפרוסים, האוסטרים והרוסים, אשר הביאה לחיסול פולין כישות מדינית. באותה ממלכה פולנית היו משטר קונסטיטוציוני וחברה אזרחית חזקה מאוד, בעלת אוטונומיה מדינית עצומה, שנושאיה היו בני האצולה לכל שדרותיה. אבל יחסה של האצולה למדינה היה אמביוולנטי, והיא לא גילתה מחויבות גדולה כלפי המדינה; וכך למשל, בפרלמנט הפולני (הסיים), שבו מצאה את ביטויה המלא עצמאותה המלאה של החברה האזרחית בפולין, התקיים משטר של וטו חופשי (ליברום וטו), שבו כל חבר פרלמנט יכול היה להטיל וטו על כל החלטה. מובן שניהול מדינה בדרך הזאת היה בלתי-אפשרי. הסיים שבחר, בצורה זו או אחרת, את הרשות המבצעת (את המונרך), היה למעשה איגוד רופף של קבוצות שונות שהתייחסו אל המרכז המדיני כאל בימה לקידום האינטרסים הפרטיקולריים שלהם, מבלי לפתח מחויבות חזקה כלפי המרכז, כלפי המדינה. כך התפוררה המדינה והחברה האזרחית החזקה הפכה לחסרת ערך בשל חולשת המרכז המדיני.

הדוגמה הזאת מלמדת, לדעתי, כי לא רק שאין ניגוד בין מדינה חזקה וחברה אזרחית חזקה, אלא ההפך הוא הנכון: חברה אזרחית חזקה יכולה להתקיים, לשגשג ולקיים את האוטונומיות השונות שלה רק בתוך המסגרת של מדינה חזקה, ואנגליה היא אכן הדוגמה המובהקת לטענה הזאת. בראשית העת החדשה, אנגליה או גם שוודיה ואף הולנד הרפובליקנית לא היו מדינות חלשות, והמלך והפרלמנט עמדו במרכז החיים המדיניים בהן וניהלו את המדיניות ביד רמה. אך השכבות השונות שהשתתפו בפרלמנט נטלו חלק בקביעת המדיניות ובניווטה, והחברה האזרחית שהלכה והתפתחה גילתה מידה ניכרת של מחויבות למדינה. פירוש המחויבות הזאת לא היה קבלה והרכנת ראש בפני כל צו מלכותי, אלא תביעה נחרצת ליטול חלק בקבלת ההחלטות, זאת תוך הבנה שהמסגרת המדינית מגלה חיוניות ועוצמה המאפשרות לה ולחברה האזרחית להמשיך ולהתקיים.

לסיכום ניתן לומר כי התנאים ההיסטוריים של עליית המדינות המודרניות בכלל ואלה הדמוקרטיות בפרט כרוכים גם בסוג מסוים של התפתחות כלכלית-קפיטליסטית וגם בהתפתחותה של מערכת שכבתית-מעמדית, סוג מסוים של בורגנות או איכרות חופשית, סוג מסוים של חברה אזרחית. אבל ההתפתחות הכלכלית הקפיטליסטית חשובה בהקשר זה רק במידה שיצרה מרכזי כוח עצמאיים, בלתי תלויים במידה נכרת במדינה. או במילים אחרות: התפתחותה של חברה אזרחית אוטונומית מהמדינה, אך גם אוטונומית בתוכה ובעלת מחויבות למדינה, היא תנאי מרכזי של התפתחות משטרים דמוקרטיים. חברה אזרחית תוססת ובעלת כוח חיות אינה תוצאה אוטומטית של שגשוג הקפיטליזם. הקפיטליזם הוא אחד התנאים היסודיים לכך, אך לא פחות חשובה היא מסורת קונסטיטוציונית ומשפטית חזקה – כפי שהיתה באנגליה, בהולנד, ובמידת-מה בסקנדינביה.

התפתחותה של חברה אזרחית, המורכבת מעצם טיבה מקבוצות שונות, יוצרת מתח אינהרנטי במשטר הדמוקרטי המודרני. דבר זה נובע מרגישות מערכת היחסים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה וגם ממערכת יחסים מורכבת בתוך הקבוצות עצמן, היוצרות מוקדי מאבק מתמידים בתוך המדינה הדמוקרטית. וכאן אנו שבים לסוגיית שבריריותה של הדמוקרטיה והפעם מזווית קצת שונה – שהרי אותם תנאים כלכליים היוצרים תשתית נאותה להתפתחות הדמוקרטיה הם עצמם היוצרים מערכת מתיחויות כזו המכבידה לכאורה על המשטר הדמוקרטי ומוסיפה לשבריריותם של המשטרים המודרניים בכלל ושל אלה הדמוקרטיים בפרט. ברור כי המתחים והמאבקים בין כוחות כלכליים וחברתיים שונים וביניהם לבין המדינה מעמידים גם הם אתגרים מתמידים וקשים בפני המשטרים הדמוקרטיים הקונסטיטוציוניים.