התפילה בימי החול בשלושת הדתות המונותאיסטיות
התפילה תופסת מקום מרכזי בעבודת האל ביהדות, בנצרות ובאסלאם. בשלוש הדתות נקבע שהתפילה היא חובה דתית, ולתפילות יש תכנים מגוונים.
אנשים רבים פונים לעתים לאלוהים ברגעי מצוּקה או בזמן של שמחה. פנייה זאת לובשת לעתים צורה של תפילה. בשלוש הדתות, התפילה מבטאת את שאיפתו של המאמין ליצור קשר עם האל ולהתקרב לקדוּשה. באמצעות התפילה האדם מבטא את יחסו לאל – אהבה, ביטחון, יִרְאָה, כניעה ולעתים מְחָאָה.
התפילה תופסת מקום מרכזי בעבודת האל בשלוש הדתות, ובלעדיה אין לדת קיום. נתבונן בכמה דוגמאות המבטאות זאת:
ביהדות
בתנ"ך נאמר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה ' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:" (דברים יא, 13). חז"ל תָהוּ כיצד יכול האדם לעבוד את האל בלבבו, כלומר לקיים מצווֹת באמצעות הלב, וקבעו: "עבודה בלב? ואיזו? זו תפילה!" (תלמוד ירושלמי, ברכות ד, א).
בנצרות
פַּאוּלוּס כתב אל קבוצות נוצריות שונות איגרות הדרכה, שהוכנסו לכתבי הקודש. באיגרותיו הִנְחָה את המאמינים להרבות בתפילה: "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל; הוֹדוּ עַל כָּל דָּבָר; כִּי זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים לְגַבֵּיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." (האיגרת הראשונה אל התֶסָלוֹנִיקֵים ה, 18- 17). בדרשה שבה פירש אוֹגוּסְטִינוּס, מאבות הכנסייה הנוצרית, את דרשת ההר שבברית החדשה, הוא קבע כי"מעשה התפילה מטהר את ליבנו ומכין אותו לקבל את מתנות האל" (הדרשה על"הדרשה על ההר", II, 3, 14)
באִסלאם
לתפילה יש חשיבות עליונה. הקֻרְאַן אומר כי המוסלמי הוא "המזכיר את שם רִיבּוֹנוֹ ומתפלל" (סוּרַת הָעֶלְיוֹן [אלאַעלַא] – 87, פס ' 15).1 כלומר, ההגדרה למוסלמי היא, על פי הקֻראַן: אדם שמתפלל.
בשלוש הדתות נקבע שהתפילה היא חובה דתית. ביהדות ובאִסלאם ממלאים כל המאמינים את אותן חובות תפילה יומיות: ביהדות נקבעו שלוש תפילות, ובאִסלאם נקבעו חמש תפילות. בנצרות, לעומת זאת, תפילות החובה היומיות מוּטלוֹת רק על אנשי הכנסייה: הנזירים, הנזירות וכוהני הדת. קבוצה זאת, שהיא מיעוט קטן בקרב המאמינים, נתפסת כמי שממלאת את חובות הדת בשם כלל הציבור הנוצרי, והיא מקדישה את כל חייה לעבודת האל. הנצרות אינה מחייבת את המאמינים מן השורה, שהם רוב הציבור הנוצרי, להתפלל בימות החול, אלא היא רואה בכך רשות.
לתפילות יש תכנים מגוּוָנים, בשלוש הדתות. יש תפילות של הבעת שֶבַח (דברי תהילה והערכה) והוֹדָיָה (דברי תודה), יש תפילות המביעות הערצה לגדוּלת האל, יש תפילות המכילות בקשות הקשורות לאדם המתפלל ולקרובים לו, ויש תפילות של הוֹדָאָה בחטאים ובקשת מחילה. כן יש בשלוש הדתות תפילות הנאמרות ביחידוּת, ויש תפילות הנאמרות בציבור; יש תפילות שאומרים במועדים קבועים ולכבוד אירועים מסוימים, ויש תפילות שאומרים בכל זמן