התפתחות התפילה: מתפילה ספונטאנית לתפילה ממוסדת

בשלוש הדתות נקבעו לתפילות נוּסָחִים וזמנים מוגדרים ביממה. רבות מן התפילות מכוּנוֹת בשמות שנקבעו על פי הזמן שבו הן נאמרות. לדוגמה: תפילת "שַחֲרִית" ביהדות נקראת כך כי זוהי תפילה שמתפללים עם שחר, כלומר בבוקר; ותפילת "אלזֻהר" (צהריים) באסלאם נקראת כך כי זוהי תפילה שמתפללים בצהריים.

כל תפילה כוללת כמה קטעים ובהם ברכות, בקשות והוֹדָיָה לאֵל, וגם הקטעים האלה נקראים "תפילות". לדוגמה, בתפילת הרוֹזָרִי בנצרות (שתתואר בהמשך), נכלל בין השאר קטע הנקרא "תפילת האדון".

ביהדות: מ"שירת הים" לתפילת העמידה

משמעותה של המילה "תפילה" היא: פּנִייָה אל האלוהים כדי לבקש ממנו בקשות וכדי להודות לו.
בתנ"ך מוזכרות תפילות היחיד והתפילות בציבור כהתבטאות סְפּוֹנְטָאנִית – תפילות של זעקת האדם לעזרת האל בעת מצוקה, או תפילות של הוֹדָיָה לאל. אחת הדוגמאות לפנִייָה לה' בעת צרה בתנ"ך היא בקשתו של משה לסלוח למרים אחותו ולרפּאה מן הַצָרַעַת שהיא לָקְתָה בה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב,13). דוגמה לתפילת הוֹדָיָה תנ"כית היא תפילת חנה – שיר הַלֵל לה', שבאמצעותו חנה מודה לאל על הוּלדת בנה שמואל לאחר שנות עקרוּת רבות:
"עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: […] ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה […] ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר […] מֵקֵים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם […] רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹרוּ רְשָׁעִים בַּחשֶךְ יִדָּמּוּ […]:" (שמואל א ב, 9- 1) בפסוקים אלה חנה מתארת את כוחו העצום של האל ואת יכולתו להשפיע על חיי האדם.
בימי קדם הייתה התפילה חלק מעבודת האל בבית המקדש. התפילה ליוותה את הַקְרָבַת "קורבן התָמיד" – הקורבן שהוקרב מדי בוקר וערב, וכן את הַקְרָבַת "הקורבנות המוּספים" – הקורבנות שהוקרבו בשבתות ובחגים.
בתקופת בית המקדש השני, בין המאה ה- 6 לפני הספירה למאה ה- 1 לספירה, נוכחה ההנהגה הדתית לדעת כי כדי ליצור אמונה איתנה והקפדה על שמירת המצווֹת לא די בעלייה לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. לכן היא יצרה דרכים חדשות לעבוד את האלוהים. דרכים אלה לעבודת האל קוּיְמוּ במקומות התכנסות שהוקמו במיוחד לצורך זה בכל יישוב, והן הפכו לחלק מחיי היום -יום. במקומות האלה נאמרו ברכות ונישאו תפילות באותם המועדים שבהם הוקרבו הקורבנות במרכז הפולחני שבבית המקדש אשר בירושלים.
בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני (המאה ה- 2 לספירה), משבוטלה מצוַות העלייה לרגל והופסקה הקרבת הקורבנות, הפכה התפילה למרכז עבודת האלוהים ביהדות. ההנהגה הדתית שהתגבשה לאחַר שחרב בית המקדש חיברה נוּסָח מחייב של תפילה בשם "תפילת העמידה", וקבעה שיש לאומרו שלוש פעמים ביום. התפילה נישאת בציבור, במסגרת מניין, ולכן היא מנוסחת בלשון רבים.
למרות התפזרות היהודים בעולם מאז המאה ה- 2 לספירה, נשמר הדמיון בין הקהילות בסדר התפילות, במספרן, בזמניהן ובתוכנן. בכל קהילה נוספו לנוסח זה פִּיוּטים, כלומר שירי הודיה ושבח לאל, ביוזמתם של שליחי ציבור. ומאז שהחלו להדפיס את ספרי התפילה, במאה ה- 16 נעשה נוסח התפילה אחיד יותר. הזרמים החדשים שקמו ביהדות במאה ה- 19 הכניסו שינויים מסוימים לסדר התפילה ולנוסח שלה, על פי השקפתו של כל זרם.

הידעתם? על זרמים ביהדות

במאה ה-19 בארצות שבהן קיבלו היהודים (שוויון זכויות), נוצר פיצול בקרב הקהילות היהודיות. חלק מהיהודים הפסיקו לחלוטין להשתתף בפעילות הקהילתית, והאחרים הצטרפו לזרמים דתיים חדשים שנוצרו:

• הזרם הרפורמי – עָרַך רֵפוֹרְמוֹת, כלומר הכניס שינויים, באורַח החיים היהודי, ביסודות האמונה ובפולחן הדתי. למשל: מייסדי הזרם הרפורמי ביטלו את האמונה בתחִיית המתים ובבִּיאַת המשיח. כן חדלו הרפורמים לציית להלכה וביטלו כמה מצווֹת – למשל, הם התירו נסיעה בשבת. לפי הזרם הרפורמי, העיקר ביהדות הוא מצווֹת המוּסר, ולכן זרם זה מדגיש את השוויון בין בני האדם ושואף לאחווה בין בני כל הדתות.
• הזרם הקונסרבטיבי גם הוא, בדומה לזרם הרפורמי, קידש את ערך השוויון, ולפיכך העניק בהדרגה מקום נרחב יותר לנשים בפעילות הדתית – בהסמכה לרבּנוּת ובהשתתפות בתפילה. בשונה מן הרפורמים, הקוֹנְסֶרְבָטִיבִים מקבלים את הסמכות של ההלכה, אך הם עורכים בה שינויים זהירים מאחַר שלדעתם יש להתאימה לתנאי החיים בכל תקופה.
• הזרם האורתודוקסי – זרם דתי שאורַח החיים של אנשיו בּוּסַס על הצִיוּת להלכה ולפוֹסְקֶיהָ. האורתודוקסים מאמינים במקור האלוהי של התורה וסבורים כי ההלכה היא נצחית, ולכן הם עורכים בה שינויים בזהירות רבה ביותר. האורתודוקסים שואפים לשמֵר את היהדות שלפני האֵמַנְצִיפַּצְיָה. הם מתאמצים לחזֵק את שמירת המצווֹת ואת הציוּת לרבנים על ידי הקמת מערכת חינוך ייחודית מסועפת. במאה ה- 19 הִתְאַרְגְנוּ קהילות יהודיות השייכות לזרם האורתודוקסי במטרה לעמוד מול תהליך החילוּן ומול ההתארגנות של הזרם הרֵפוֹרְמי והזרם הקוֹנְסֶרְבָטִיבִי.

בנצרות: מהודיית מרים לליטורגי של השעות

ביטויים לתפילה אישית סְפּוֹנְטָנִית מופיעים בבשורות שבברית החדשה, למשל: בתפילת ההוֹדָיָה של מרים לאחר שקיבלה את הבשורה שהיא עתידה ללדת את המשיח, או בתפילתו של זכריה, אביו של יוחנן המטביל, כאשר יוחנן נימוֹל. הברית החדשה מספרת גם כי יֵשוּעַ חיבר נוסח תפילה שכּוּנה אחר כך "תפילת האדון", ומסר אותו לתלמידיו. (את נוסח התפילה ראו בהמשך הפרק.)

כתוצאה מפעילותם של השליחים, תלמידיו של יֵשוּעַ, נוסדו – הָחֵל מן המאה ה- 1 לספירה ואילך – קהילות נוצריות. החברים בקהילות האלה נהגו להיפגש מדי פעם ולהתפלל. במאות ה- 4 וה- 5 לספירה כבר היו ברחבי האימפריה הרומית קהילות נוצריות רבות, וקמה להן הנהגה. ההנהגה יצרה סדר תפילות וכינתה אותו "הלִיטוּרְגְיָה של השעות" (לִיטוּרְגְיָה – עבודת האלוהים). סדר זה הפך לחלק מהחובות היומיות של הנזירים ושל כוהני הדת בקהילות הנוצריות.

התפילות נאמרות ביחידוּת או בקבוצה. גם כשהן נאמרות ביחידוּת הן נחשבות לתפילתה של הכנסייה, כלומר של כלל ציבור המאמינים. המקיימים את התפילה מבטיחים את הקשר הרצוף בין קהל המאמינים לבין : האב, הבן ורוח הקודש.

בגלל ריבוי הזרמים בנצרות התפתחו בה סדרי תפילה מגוּוָנים. הגִיווּן בסדרי התפילה בולט במיוחד בארץ הקודש, מכיוון שהנוצרים החיים בה משתייכים לזרמים שונים. לכן יעסוק פרק זה בסדר התפילות ובנוסח התפילות בשני הזרמים שרוב הנוצרים בארץ הקודש משתייכים אליהם: הזרם האורתודוקסי והזרם הקתולי. לא נעסוק בסדרי התפילה של הזרמים האחרים.

הידעתם? על זרמים בנצרות

בדת הנוצרית יש כמה זרמים. זרמים אחדים, קטנים יחסית, פרשוּ מן הזרם המרכזי עוד בראשית ימי הביניים. במאה ה- 11 התפצל הזרם המרכזי בנצרות לזרם הקָתוֹלִי ולזרם האוֹרְתוֹדוֹקְסִי, ובמאה ה- 16 פרשׁוּ מן הזרם הקתולי כיתות פְּרוֹטֶסְטַנְטִיוֹת שונות וכן הכנסייה האַנְגְלִיקָנִית, שמקומה באנגליה.

• הזרם הקתולי – בנצרות נקרא גם "הנצרות המערבית". ההנהגה הדתית בזרם זה של הנצרות בנויה בצורה הֵירַרְכִית, ומנהיג הזרם הקתולי – האפיפיור – יושב ברומא ונחשב ליורשו של בכיר השליחים, פֶּטְרוּס. שפת הפולחן בזרם הקתולי הייתה עד המאה ה- 20 השפה הלטינית, ואילו כיום המאמינים מתפללים בשפות הדיבור שלהם. המדינות שבהן קיים רוב קתולי הן צרפת, איטליה, פולין, ספרד, אירלנד ומדינות דרום אמריקה.
• הזרם האורתודוקסי – מאורגן בכנסיות לאומיות: היוונית, הבולגרית, הרומנית, וכנסיות נוספות, שאין להן הנהגה אחת. שפת הפולחן בזרם זה הייתה בעבר השפה היוונית, ואילו כיום המאמינים מתפללים בשפות הדיבור שלהם.
  קיים דמיון רב בין הזרם הקתולי לזרם האורתודוקסי. לדוגמה: לשניהם משתייכים מסדרי נזירים, ובשניהם יש לכוהני הדת סמכויות נרחבות כמו קביעת עיקרי האמונה או מתן פרשנות מוסמכת לכתבי הקודש – פרשנות המחייבת את המאמינים.

• הזרם הפורטסנטי – בנצרוּת נוצר בראשית המאה ה- 16 הוא מָרַד בסמכות של האפיפיורים ושינה כמה מרכיבים באמונה ובפולחן, שהיו נהוגים בנצרות המערבית. הזרם הפרוטסטנטי מתנגד לסמכות הבלעדית שהעניקה לעצמה הכנסייה הנוצרית לפרש את כתבי הקודש, וטוען שלכל מאמין נוצרי יש הזכות לקרוא בעצמו בכתבי הקודש ולפרשם. רוב האוכלוסייה בארצות סקנדינביה, בהולנד, בצפון גרמניה, בארצות הברית ובאוסטרליה שייכת כיום לזרמים הפרוטסטנטיים השונים.

באסלאם: מחמישים תפילות - לחמש

חובת התפילה מוזכרת בקוראן. בחדית' נקבע שיש להתפלל חמש פעמים ביום, ושאפשר להתפלל הן ביחידוּת והן בציבור. על פי האמונה, התפילה בציבור ביום חול מְזַכָּה את המאמין בעולם הבא בגמול רב יותר מהגמול שהתפילה ביחידוּת מְזַכָּה בו.

המוסלמי חייב להתפלל חמש פעמים ביום, וקביעת מספר זה נשענת על מסורת המסופרת בביוגרפיה של הנביא מוחמד. מסוּפר כי בליל אלאסראא' ואלמעראג', כשעלה מֻחַמַד במסעו הלֵילִי ממכה לירושלים ומירושלים לרקיעים העליונים, הטיל עליו אלוהים לבשֵר למוסלמים שהם חייבים להתפלל 50 תפילות ביום. לאחר מכן פגש מֻחַמַד את משה רַבֵּנוּ, שאמר לו כי היהודים חייבים להתפלל רק 3 פעמים ביום, וגם בכך הם אינם עומדים. לפיכך שלח משה את מֻחַמַד להפציר באַלְלָה להקטין את מספר התפילות היומיות: תחילה מ- 50 ל- 40 אחר כך מ- 40 ל- 30 וכך הלאה, עד שהגיע ל- 5 תפילות ביום. אז אמר מֻחַמַד: "איני חוזר יותר. איני יכול." כך נקבע שהמוסלמים חייבים להתפלל 5 פעמים ביממה (על פי סירת אִבְּן הִשַׁאם, כרך, 2 עמ' 255). 5 התפילות הן: אלפַגְ 'ר (תפילת השחר), אלזֻֿהְר (תפילת הצהריים), אלעַצְר (תפילת אחר הצהריים), אלמַעְ'רֵבּ (תפילת הערב), אלעִשַאא' (תפילת הלילה). מצוַות התפילה הייתה לאחת מחמש מצוות היסוד באִסלאם.

סדרי התפילה באִסלאם משותפים לשני הזרמים העיקריים בקרב בני דת זאת – הזרם הסני והשיעי.

הידעתם? על זרמים באִסלאם

כ-90% מכלל המוסלמים בעולם שייכים לזרם הסֻני באִסלאם. המשתייכים לזרם זה מעריצים את ארבעת יורשיו של הנביא מֻחַמַד לאחר מותו, המכוּנים "החליפים יִשְרֵי הדרך".

כ-10% מכלל המוסלמים בעולם שייכים לזרם השיעי באִסלאם. המשתייכים לזרם זה טוענים כי רק לחַ'ליף הרביעי, עַלִי, חתנו של הנביא, הייתה הזכות להנהיג את בני הדת המוסלמית לאחר מות הנביא. השיעים רואים בצאצאיהם של עַלִי ופַאטִמַה אשתו (בת הנביא), את היחידים שהורשו להנהיג את המוסלמים. שושלת הצאצאים של עַלִי ופַאטִמַה התקיימה עד המאה ה- 10 ובנֶיהָ כּוּנוּ על ידי השיעים "אמאמים". במאה ה- 10 נעלם האִמַאם ה-12 והשיעים מצפים לשובו בעתיד כ"מַהְדִי", כלומר כמשיח.