"והלוים למטה אבֹתם לא הָתפקדו בתוכם" – על חובת השוויון בשירות הצבאי
הגמרא במסכת סנהדרין עד. מביאה את האיסור לאדם להרוג אדם אחר גם אם סירובו יגרום למותו. הגמרא מנמקת זאת בכך ש'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' - כלומר דמך אינו אדום יותר, אין עדיפות לחייך על חייו ועל כן אסור לאדם ליטול את חיי חברו ולהציל את עצמו. המאמר שלפניכם בוחן רעיון זה ביחס לחובת שירות לכל.
אקדמות מילין
אחת מן הסוגיות המעוררות מחלוקת גדולה בחברה הישראלית נוגעת לאי השוויון בחלוקת הנטל הביטחוני. על פי הסדר שנקבע עוד בראשית ימיה של המדינה, נדחה גיוסם לצבא של תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם"1, אלא שבסופו של דבר, רבים מהם נפטרים מן השירות הצבאי כליל. לאלה מצטרפים אזרחים אחרים במדינה שאינם משרתים בצבא מסיבות שונות: אי-כשירות רפואית, איכותית או תפקודית; תושבוּת בחו"ל; טעמי דת ומצפון2; נשים נשואות; בני מיעוטים; ועוד.
לנוכח המספר ההולך וגדל של "יוצאי צבא" שאינם משרתים בצה"ל, ועליית המתח הביטחוני שמדינת ישראל נתונה בו, עולה מאליה הקריאה התלמודית הנוקבת: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?" (פסחים כח ע"ב) – מה ראית, וכי דמך אדום (=חשוב) יותר? שמא דמו של הזולת אדום יותר.
שיעורם היחסי של בני הישיבות בקרב הנפטרים מן השירות בצה"ל הולך וגדל. לאחרונה נדרשו להסדר דחיית שירותם של אלה כל רשויות השלטון – הרשות המחוקקת3, הרשות המבצעת והרשות השופטת4. אכן, לצד הדיון המעמיק בשאלה זו מנקודת מבט ציבורית, חברתית ודמוקרטית, נעדר כמעט כליל5 – במיוחד בפסיקת בית המשפט העליון – העיון בה מנקודת המבט של המשפט העברי, המשקף את "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".
התומכים בהסדר זה טוענים שמדובר בהפליה ל"תכלית ראויה". לטענתם, התורה מגינה על עם ישראל לא פחות מן הצבא6. זאת ועוד, בני הישיבות, ש"תורתם אומנותם", "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", ויש לנהוג בהם כבשבט לוי, שנאמר בפרשתנו שבניו היו פטורים מן השירות בצבא בגלל עבודת הקודש שהוטלה עליהם.
להלן נבחן טענה זו, ונראה שה"פטור" בימינו7 נשען על יסודות רעועים לא רק מבחינת עקרון היסוד הדמוקרטי של השוויון, אלא גם מצד "ערכיה של מדינה יהודית".
כל יוצא צבא בישראל
בראשית הפרשה, ה' מצווה את משה "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", תוך הדגשה שמדובר בראויים לשרת בצבא: "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא בישראל" (במדבר א, ג). בהמשך נאמר כמה פעמים שבני לוי לא נמנו עמהם (א, מז, מט; ב, לג), בלא שנתפרש טעם הדבר8, אך ממקומות אחרים במקרא עולה שיסוד שחרור הלויים מן הצבא היה נטל אחר שעמסו על שכמם, "עבודת הקודש".
מסיבה זו, בני לוי אינם נוטלים חלק ונחלה בירושת הארץ, פרט לערים שהוקצו להם למגורים: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה', לעמֹד לפני ה' לשרתו, ולברך בשמו עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו" (דברים י, ח-ט). אף לא היה לבני לוי חלק בשלל שנלקח במלחמה (דברים יח, א).
מלחמת מצווה ומלחמת רשות
המשפט העברי מבחין בין שני סוגי שירות צבאי: פעילות המכונה "מלחמת מצווה", ופעילות המכונה "מלחמת רשות"9. הרמב"ם מגדיר "מלחמת מצווה" גם פעילות מלחמתית של "אין ברירה" דוגמת "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הלכות מלכים ה, א), היינו: פעולת מגן שנכפתה על ישראל. לעומת זאת, מלחמת רשות היא מלחמה התקפית שהמלך (ובימינו, בהתאמה, הממשלה) יוזם "כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".
חכמי המשפט העברי התלבטו בשאלת ה"מצווה" שבמונח "מלחמת מצווה"? יש שראו בה מצווה משנית למצווה הראשית של חובת הצלת נפשות: "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו [=גוררת אותו], או ליסטין [=שודדים] באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמֹד על דם רעך' (ויקרא יט, יז)" (סנהדרין עג ע"א). אחרים רואים בה אמצעי לקיום מצוות ישיבת ארץ ישראל, בהנחה שמצווה זו אכן כלולה במניין המצוות.
היקף החובה
לפי הדין, "במלחמת מצווה הכל יוצאין [למלחמה], אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, סוטה ז, ח), ונראה מכאן שאיש אינו פטור ממלחמת מצווה.
לעומת זאת, במלחמת רשות, יש כמה מיני פטוֹר. והנה, גם בפרשה שעיקר עניינה רשימת הפטורים מן השירות במלחמת הרשות10, נפקד מקומם של בני לוי, ולפי פשוטו של מקרא אינם פטורים ממנה11.
ר' אברהם ישעיה קרליץ, בעל "חזון איש", מנהיגה של היהדות החרדית בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הכ', מדגיש בעקבות דברי חז"ל שהפטורים השונים אינם חלים במלחמת מצווה, אף כשיש לצבא די כוח אדם:
נראה דהא דתנן [=זה ששנינו] דבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו, לא איירי [=אינו אמור] בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון במלחמה, דזה פשיטא [=פשוט] דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים [=מכסה מסוימת של חיילים], היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים [=מן המלחמה, בעלי הפטור] שום זכות במלחמת מצווה.
וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן. אבל אם יש צורך בהן, חייבין לבוא לעזרת אחיהם12.
הפטור היחיד במלחמת מצווה הוא מטעמים רפואיים13.
תלמוד תורה כעילת פטור
נוסף על הנימוקים שהבאנו לעיל, יש בעיה נוספת בהיתלות בלימוד התורה כנימוק לפטור משרות צבאי, וכבר גינו חכמים הראשונים את מי שעושה את לימוד התורה "קרדום לחפור בו", ואסרו על אדם ליהנות – כל הנאה במשמע – מן העובדה שהוא לומד תורה:
אל תעשם [=את דברי התורה] עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם… ודאשתמש בתגא – חלף [=המשתמש בכתרה של תורה, חולף ונפטר מן העולם]… כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם (משנה אבות ד, ה).
יתר על כן, האיסור להשתמש בתורה קיים מכוח קל וחומר כשההתחמקות ממילוי חובות ציבוריות גורמת "חילול השם"14, כשהציבור "מרנן" אחר המשתמטים מלמלא את חובתם, וכדברי ה"נשר הגדול", רבנו משה בן מימון:
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם החסידות; דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עברות – הרי זה חילל את השם… הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו15.
יישום מעשי של שיקול זה בא לביטוי בתשובתו של ר' דוד צבי הופמן, מרבני גרמניה במאה הכ', שנשאל אם מותר ליהודי להיפטר מחובת הגיוס לצבא כדי שלא יבוא לידי חשש חילול שבת16. הרד"צ הופמן משיב בשלילה נחרצת, ואומר שהמשתמט מחובת השירות בצבא "גורם חס ושלום חילול השם", והעצה היעוצה היא: "פי מלך שמור". היינו: על כל אדם לקיים את הוראות החוק ולהתגייס לצבא.
גישת הרמב"ם
אחד המקורות המצוטטים תדיר על ידי התומכים במתן פטור לבני ישיבה "שתורתם אומנותם"17 הוא דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שממנו עולה לכאורה, שהרמב"ם מרחיב את יריעת הפטור, ומחיל אותה גם על אנשים שאינם משבט לוי:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".
לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן. אלא הם חיל השם, שנאמר: "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: "אני חלקך ונחלתך".
והרמב"ם ממשיך:
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים.
כאמור, דברים אלו הם כחומר ביד יוצרי הפטור ותומכיו, והם מהפכים בו שוב ושוב כצידוק לטיעונם לפטור את בני הישיבות ש"תורתם אומנותם" מן השירות הצבאי18. ואולם עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם, בסגנונם ובהקשרם, מלמד שאין ללמוד מהם דבר לעניין סוגיית השירות הצבאי.
ראשית לכל, יש לתת את הדעת לעובדה שהדברים באים בסוף ספר "זרעים", וידוע שהרמב"ם נוהג לשלב בסוף כל ספר ב"משנה תורה" קטעי מוסר והגות19, הנבדלים באופיים ובניסוחם מרוב חלקי הספר המנוסחים בצורה נורמטיבית. לכן, דבריו על מי שעושה כבני שבט לוי, ועומד לפני ה' לשרתו, "הרי זה נתקדש קודש קודשים", הם קביעה פילוסופית-ערכית ולא הוראה הפוטרת מקיום מצוות.
זאת ועוד. כאמור, הדברים באים בסוף הלכות שמיטה ויובל, לא בהלכות מלכים, שהוא עוסק בהן בדיני המלחמה. אילו עמד הפטור של בני לוי מהשירות בצבא במוקד הלכה זו, אין ספק שהרמב"ם היה נותן לו ביטוי בהלכות מלכים, אך הוא נמנע מעשות כן.
יתר על כן: כשם שלעניין הזכויות האחרות – דוגמת ירושת הארץ – אין בן שבט אחר מאבד את זכויותיו, למרות שהוא כ"בן לוי", הוא הדין לעניין החובות20.
ולא זו אף זו: כפי שכבר העירו פרשני הרמב"ם, הזכות שמדובר בה מכוונת ל"כל באי עולם", לא אל לומדי התורה דווקא. מדובר אפוא בחזון אוטופי מובהק, ולא בהלכה נורמטיבית שניתן לתקוע בה יתד להשתמטות מחובות הכלל או מיישובו של עולם21.
טיעון נוסף העלה הרב בצמ"ח עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, שנדרש לשאלת פטורם של כוהנים "בני שבט לוי" מן הצבא בזמן הזה. הרב עוזיאל הסתמך בתשובתו על ראיות שונות מן התלמוד22 וספרות הפוסקים, ושלל מכול וכול את הדעה שיש לפטור את בני לוי מחובת הנשיאה בנטל הביטחוני, ואלה דבריו:
כל הכהנים, ואפילו כהן גדול, הם מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, ואין צריך לאמר במלחמת מצוה… ולפי זה מה שכתב הרמב"ם ז"ל: "ולא עורכין מלחמה כשאר ישראל" [ולא כתב בניסוח גורף: שאין עורכין מלחמה], כוונתו היא ברורה, שאין עורכין מלחמה שבטית [בכיבוש הארץ, שהרי אין להם חלק ונחלה בארץ, כאמור לעיל] ככל שאר השבטים שאחרי חלוקת הארץ בימי יהושע ואחריו. אבל במלחמת הכיבוש, וכן במלחמת הרשות, שכל ישראל נלחמים, חייבים להתגייס גם הכהנים ככל ישראל23.
דומה שגם הניסיונות לבסס את הפטור של לומדי תורה מנשיאה בנטל הצבאי על מקורות אחרים, אינם עומדים במבחן הביקורת. כך היא, למשל, האמרה האגדית: "רבנן לא צריכי נטירותא" (בבא בתרא ז ע"ב) – חכמים אינם צריכים שמירה24. דברים חריפים בעניין זה אומר הרב ש"י זוין, מגדולי הרבנים בדור הקודם, חבר מועצת הרבנות הראשית ועורך האנציקלופדיה התלמודית, במכתב שכתב בעיצומם של ימי מלחמת השחרור:
רבונו של עולם! כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש, ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמיים צרה) תוכיח! כלום לא נפלו לפני בני עוולה צעירים קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה?!… ולמה עזבו תלמידי החכמים יחד עם שאר אחינו בני ישראל את שכונות הספר הנפגעות מירי הצלפים, ולא השתמשו בסגולה זו של "רבנן לא צריכי נטירותא"?… וכי זוהי דעת התורה?!
דברים דומים אומר הריא"ה הרצוג, הרב הראשי לישראל במלחמת השחרור. בתזכיר ששלח לוועד הישיבות בא"י, מחה הרב הרצוג על ניסיונם של בני ישיבה להיפטר מחובת השירות בצבא. ואלה דבריו: "איך יאמר האומר, שמעון יעמוד כנגד להילחם ולהציל את עצמו ואת ראובן, וראובן ישב בחיבוק ידיים על חשבונו של שמעון, מפני שראובן הוא בן ישיבה?"25.
האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?
לצד היבטיו הפורמליים של הפטור, יש לתת את הדעת לעניין הפרישה מן הציבור. הסלידה ממי שפוטר את עצמו מחובות הכלל באה לידי ביטוי במקורות המשפט העברי בהקשרים אחדים. כבר דבורה הנביאה מגנה את יושבי העיר מרוז, שלא השתתפו במאמץ המלחמתי, במילים חריפות: "אורוּ[=קַללו] מרוז… אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה'26, לעזרת ה' בגבורים" (שופטים ה, כג).
נימוקים אחרים סומכים רגליהם על אדני המוסר, היושר, הצדק וה"שכל הישר". הד לדבר נמצא כבר בתורה: בשעה שביקשו בני גד ובני ראובן ממשה לתת להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, תמה עליהם משה: "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו).
פרשני המקרא התמודדו עם דבריו החריפים של משה. כך, למשל, הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין (רוסיה, ראשית המאה הכ'), מפרש ב"העמק דבר": "'האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה' – שיהיה לכם ארץ שכבר נכבשת על ידי כולם, והמה יסכנו עצמם למלחמה?".
המסגרת הנורמטיבית במדינת ישראל
כאמור בראש דברינו, השירות בצה"ל היה במדינת ישראל לכלל גדול, ונתפס כזכות, לא רק כחובה. מסיבה זו מגויסים לשירות "צבא העם" גם מי שתרומתם לצבא, הבטחונית והכלכלית, מוטלת בספק27. השירות הוא הכלל, והפטור הימנו – לשעה או לצמיתות – הוא החריג, ועל כן יש לפרשו בצמצום. סעיף 13 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו1986-, המשתמש במונח מפרשתנו, "יוצא צבא", קובע את חובת השירות של כל הכשירים לכך.
סעיף 36 לחוק מסמיך את שר הביטחון לפטור פלוני מן השירות או לדחות את שירותו. סעיף 39 קובע מהם הפטורים "על פי דין", וסעיף 40 מדבר בפטור של נשים משירות מטעמים שבהכרה דתית.
אין זה מקרי שהחוק אינו מדבר על פטור בני ישיבה ש"תורתם אומנותם". ולא זו אף זו, הסדר זה "אינו מעוגן… בשום חוק או במסמך כתוב כלשהו. תחילתו של הפטור במעשה חסד, המשכו כחלק מהסדרי הסטטוס-קוו הנהוגים בישראל, וסופו עיגון בהסכם קואליציוני"28. בפועל, נכנס הפטור דרך המסלול הכללי של סעיף 36(3) לחוק, ולפיו שר הביטחון רשאי לפטור משרות ולדחות שירות "לפי בקשת יוצא צבא".
כפי שהראינו לדעת, שחרור גורף של לומדי תורה ממילוי זכות-חובה זאת לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים, אלא אף הוא סותר את "ערכיה של מדינה יהודית".
וראוי לסיים בדברי הרש"י זוין, שהתייחס לטענת המבקשים להשתמט מן השירות בטענה ש"תורתם מגינה עליהם":
אדרבה, היא הנותנת! ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חבריהם29.