חגים, זבחי משפחה וחגיגות: חגי הקציר והחג הגדול

משלושת החגים, שהם המועדים המיוחדים לעלייה לרגל, חג המצות הוא חג קציר השעורים (השווה וי' כג, ט-יא) וחל בחודש האביב (שמ' יג, ד-ה; כג, טו; לד, יח ועוד), החודש שהשעורה מבשילה בו (השווה שם ט, לא; וי' ב, יד). חג השבועות הוא חג הקציר החטים (שמ' לד, כב; השווה כג, טו). הזמן שבין שני החגים הללו נחשב כתקופה רצופה של קציר (השווה שמ"ב כא, ט-י; יר' ה, כד; רות ב, ג-כג). נמצא, שתקופת הקציר כאילו הוגבלה משני קצותיה – חג המצות ציין את תחילתה וחג השבועות את סופה, ומכאן, שחג השבועות הריהו כעין שלוחה אחרונה של חג המצות. תלותו בחג המצות באה לידי ביטוי אף בקביעת זמנו, שהוחלט לפי ספירה של שבעה שבועות לאחר החג הראשון, כפי שנתפרש בספר הקדושה (וי' כג, טו-טז; והשווה לשון יר' ה, כד: "שבועות חקות קציר ישמר לנו") ונרמז בצורה חטופה במקור הכוהני (במ' כח, כו) ובספר דברים (דב' טז, ט-י). והואיל והכינוי חג שבועות מיוחס לו לא בלבד במקור הכוהני ובספר הקדושה ובספר דברים, אלא גם בספר הברית הקטן (שמ' לד, כב), אין לפקפק שהכתוב בספר הברית הקטן כבר מתכוון לספירה של שבועות ומניח את הספירה כעניין המובן מאליו, ורק בגלל דיבורו הקצר לא פירש את טיבה. תלותו של חג השבועות בחג שלפניו באה לידי ביטוי גם אצל חז"ל, שבלשונם הוא קרוי עצרת (שבי' א, א; בבלי מג' ד, א; ר"ה ד, ב; מנ' סה, ב ועוד; והשווה יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ג, י, ו), עצרת של פסח (שיהש"ר ז, ב ועוד).

לעומת שני החגים הראשונים, שהם חגים של קציר ומקושרים ביניהם, עומד החג השלישי בפני עצמו ובמקורות הקדומים נקרא חג האסיף, לפי שהוא סמוך לאיסוף תבואת השדה מן הגורן ותבואת הכרם מן היקב (שמ' כג, טז; לד, כב; השווה וי' כג, לט; דב' טז, יג). בספר הקדושה נתפרש המנהג הקשור בחג זה, להשתמש בארבעה מינים ולשבת בסוכות (וי' כג, לט-מג), ולפיכך הוא קרוי גם חג הסוכות – אלא ששם זה נתלה בו במקור הכוהני (שם, פס' לד) ובספר דברים (דב' טז, יג) בלבד. החג הזה גם נכבד יותר משני החגים הראשונים. שכן הדיוק בלשון הכתוב מראה בבירור, שאף-על-פי שבחג קציר השעורים נמשכת אכילת המצות שבעה ימים, ולפי החוקה הכוהנית היום הראשון והיום השביעי נחשבים "מקראי קדש" (שמ' יב, טז; וי' כג, ו-ח; במ' כח, יח, כה), אין הכינוי חג נופל אלא על אחד משני הימים האלה, וממילא אין עלייה לרגל נעשית אלא באחד משניהם – ביום הראשון או ביום השביעי. מסתבר שכך היו פני הדברים למעשה בזמנים שקדמו לחורבן בית ראשון. לפי המקור הכוהני, החג חל ביום הראשון בלבד, שהוא החמישה-עשר לחודש הראשון (שמ' יב, יד; וי' כג, ו; במ' כח, יז); היום השביעי שבסוף אותו שבוע של אכילת מצות אינו קרוי אצלו חג.⁹ וכן לפי ס' דברים נעשה זבח הפסח במקום הבחירה בערב ונאכל במשך הלילה, וביום שלמחרת חוזר האיש למקומו. לאחר מכן הוא ממשיך באכילת מצות שישה ימים נוספים, ומשמע שבימים הללו הוא נמצא בעירו, וביום השביעי מקיימים עצרת, שאסורה בה מלאכה (דב' טז, ו-ח) – אלא שעצרת אינה חג ואין בה משום עלייה למקדש.¹⁰ ולא עוד אלא שקשה להניח, שימים ספורים לאחר שובו של האיש מן המקדש יחייב אותו ס' דברים לטלטל עצמו אל אותו המקום בחזרה. ואילו בקטע של ס"א נאמר במפורש, שיום החג של השבוע שאוכלים בו מצות הוא היום השביעי דוקא (שמ' יג, ו).¹¹ על חג השבועות אין צורך לומר שהוא נמשך יום אחד בלבד (וי' כג, טז-כא; במ' כח, כו-לא; השווה דב' טז, ט-י). אבל אין הדבר כן בחג הסוכות, שהוא נמשך שבעה ימים רצופים, כפי שנתבאר במפורש במקורות שלאחר ספרי הברית. לפי החוקה הכוהנית נספח לחג הזה יום שמיני של עצרת, והיום הראשון עם היום השמיני נחשבים "מקראי קדש" – ועם זאת, החג עצמו נמשך כל שבעת הימים העיקריים (וי' כג, פס' לג-לו, לט, מא; במ' כט, יב, לה). וכן מוטעם בספר דברים, שכל שבעת הימים של סוכות אינם יוצאים מכלל חג (דב' טז, יג, טו).

במקור הכוהני אף נפרטו לשבעת ימי החג הזה קרבנות מוספים בשיעורים מופלגים, הרבה יותר מכפי שנקצב לשבעת ימי המצות ולחג השבועות (במ' כט, יב-לד). ולפיכך הוא נקרא החג, בסתם ובה"א הידיעה (מל"א ח, ב, סה; יב, לב-לג; יח' מה, כה; נחמ' ח, יד), כלומר, הגדול והמובהק שבחגים, וכך גם בלשון חז"ל (ביכ' א, ו, י; שק' ג, א ועוד).

ובאמת עונת הקציר, שהחקלאי דחוק בה בעבודתו, אינה מתאימה לחגיגות ממושכות והלה ודאי לא יתפנה בעונה זו לעלות לבית-אלוהים אלא כדי שהייה קצרה בלבד – בתחילת העונה ובסופה. אבל לאחר האסיף ובפרוס עונת הגשמים, כשהיבולים כבר מכונסים והעבודה עדיין אינה מרובה, יאה לו לפצוח את עצמו על יגיעותיו ולחוג אפילו שבעה ימים רצופים.

בספר הקדושה קרוי החג הגדול הזה "חג ה' " (וי' כג, לט) ומתוך הקשר הדברים יש לומר, שהשם "חג הסוכות" נתלה בו לאחר מכן, עם שנחלש ונתרופף השם הראשון.¹² יש לשער, שבמיוחד את החג הזה משווה הסופר המקראי לנגד עיניו כשהוא שם בפי בני ישראל את הטענה: "חג ה' לנו" (שמ' י, ט; וראה להלן), וכן הנביא כשהוא מדבר על "חג ה' " (הו' ט, ה). וכן מסתבר, שחג זה עצמו הוא המכוון בסיפור של שופ' כא, יט-כג על "חג ה' ", שהיה נערך בשילה ואחד המנהגים שנקשרו בו היה מחולן של הבנות. המחול לא נערך כלל בכרמים – אלא, לפי ההנחה, בסביבות המקדש, או בקצות העיר. כל שהכתוב אומר הוא, שבני בנימין ארבו בכרמים וכשיצאו הבנות לרקוד הופיעו בני בנימין מן הכרמים וחטפו להם "איש אשתו" (שם, פס' כ-כא).¹³ אין סיפור זה מתכוון כלל לחג של בציר וודאי שאין טעם לקשור אותו במסופר על בעלי שכם, שיצאו השדה "ויבצרו את כרמיהם וידרכו ויעשו הלולים" (שופ ט, כז), שהרי הנאמר על בעלי שכם אף אינו מכוון כלל לחג, אלא לשמחה של הלולים בלבד (וכל הניתן למצוא בה, הרי זו רק שייכות עקיפה לחוק המובא בוי' יט, כג-כד). על החג בשילה אומר הכתוב, שנתקיים "מימים ימימה" (שופ' כא, יט), כלומר, אחת לשנה – אבך אין משמע כאן, שמלבד אותו החג לא היו בישראל בזמן ההוא שום חגים.¹⁴ הדיוק המתבקש מן הכתוב הוא, שחג ה' לא חל אלא אחת בשנה, ולא כל שכן שלא נמצא חג שתהא לו הצורה המיוחדת המתוארת בסיפור, כשאחד הגינונים המציינים אותו הוא מחול הבנות, אלא פעם אחת בשנה ובשילה בלבד. אין במקרא כולו שום ראיה לסברה, שבאיזו תקופה קדומה של חיי ישראל בארץ כאילו נהג חג אחד בלבד. לא רק מקורות התורה, ואף הקדומים שבהם, כולם כאחד כבר מייחדים את הדיבור במפורש על שלושה חגים. גם הראשונים שבנביאי הכתב כבר מדברים על חגים בלשון רבים (עמ' ה, כא; ח, י; יש' כט, א; וכן לשון היחיד של הו' ב, יג בא במשמעות קיבוצית). אבל נכון הוא, ש"חג ה' ", שנתכנה בעוד כמה שמות והוא החג הגדול של עונת הסתיו, עלה בזיוו ובשאונו על חגי הקציר ונחשב להמובהק שבין החגים. כך הוא מצטייר בתקופה הקדומה וגם עד לסופה של תקופת בית ראשון (השווה דב' לא, י-יג; זכ' יד, טז-יט) ובמידה מסוימת גם לאחר מכן.