חג חילוני שמח

שלושה כינויים עבריים כלליים לאותה יחידת זמן המובדלת מאחיותיה להיות מסגרת חד–שנתית קבועה להתנהגויות סמליות . שניים – "חג" ו"מועד" – שמות מקראיים הם , והנותר, "יום טוב", הוא שם תלמודי.

חגים הם תמיד מרכיב בולט בחייה ובתרבותה של כל חברה אנושית והם ממלאים תפקיד חשוב בתפיסת מושג הזמן של בני האדם. החגים יוצרים את פסקי הזמן החוזרים על עצמם בין "הימים הרגילים", "ימי החול". חוקרי תרבות רבים קושרים את התהוות החגים הראשונים במפגש שבין הצורך לתת פשר לכוחות הטבע ובין הצורך לתת משמעות למחזוריות הטבעית של השמש (יומית), של הירח (חודשית) ושל עונות השנה המתחלפות. לפיכך, במרבית התרבויות חגי הטבע הראשונים קשורים בחילופי עונות השנה ובהשתנות אורכם של היום ושל הלילה. כך, למשל, בתרבויות רבות, במחצית השנייה של חודש דצמבר, בימים שבהם מגיע הלילה לשיא אורכו, יש "חגי אור" שנועדו לסייע ב"גירוש כוחות החושך".

בתרבויות רבות ניכסה הדת המאורגנת את חגי הטבע ואת חגי מעבר העונות ונתנה להם את תכניה. על אלה הוסיפה חגים הבאים לבטא את דבקותו של היחיד בציוויי הדת. למעשה, בתקופות ארוכות בתרבותם של עמים רבים – ובייחוד בזו של העם היהודי, שזהותו היתה דבוקה תקופה ארוכה כמעט לבלי הפרד בזהותו הדתית – נראה התוכן הדתי בתקופות מסוימות כתוכנו הבלבדי כמעט של החג.

כבר בימי קדם נוצרו בתרבויות השונות חגים שניתן לכנותם חגים היסטוריים, בדרך כלל לציון ניצחון צבאי חשוב. לעתים נוסף לחג כזה נופך דתי בדמות תפילת הודיה לאל (או לאלים) על שהעניק את הניצחון לחוגגים. חג החנוכה גם הוא דוגמה לחג על ניצחון צבאי שניתנה לו גם משמעות דתית. בעת החדשה נוספו חגים בעלי אופי מדיני–היסטורי (כגון חגי עצמאות ושחרור של עמים) או חברתי–היסטורי (כגון אחד במאי), או חגים ששילבו את השניים (14 ביולי, חג המהפכה הצרפתית ; 7 בנובמבר, חג המהפכה הבולשביקית הרוסית).

תהליכי המודרניזציה והחילון הביאו בעמים רבים בין השאר לא רק לשינוי תרבות החיים של ההווה, כי אם גם לגיבוש גישות חדשות כלפי העבר, ובכלל זה כלפי החגים המסורתיים, מתוך רצון למלא את התרבות בתכנים מודרניים המבטאים את החיים העכשוויים. תהליכים אלה לא פסחו על האופן שבו חוגגים את החגים בעם היהודי. בשנים שבהן היתה הזהות בין העם היהודי ובין הדת היהודית מרבית, הודגש מאוד התוכן הדתי של החגים, ולעתים קרובות על חשבון תוכניהם הקדומים, שנותר מהם רק הד.

בחברה העוברת תהליכי חילון, מעמדו של החג נתון אף הוא בתהליכי שינוי. כשהזהות הציבורית של החברה מתפצלת לזהויות משנה החלוקות זו על זו, נהפך החג מנושא של אחדות חברתית ותרבותית לזירה מרכזית של פולמוס ולכלי בגיבושן או ביצירתן של זהויות ציבוריות חדשות. עם זאת תהליכי החילון שהתפתחו בחברות היהודיות מן המאה ה-18 ואילך לא השפיעו באופן קונסטרוקטיבי על דמות החג היהודי, עד להתגבשותה של הגות לאומית ולעלייתה של תנועה יהודית לאומית על הבימה, התנועה שבסופו של דבר היתה ל"ציונות".

חוקרים שדנו בסוגיות האלה כבר ציינו שהציונות, שלא כתנועות לאומיות חילוניות בעמים אחרים, לא בראה חגים חדשים, אלא התמקדה ב"הלאמתם" של החגים היהודיים הדתיים. זה היה ביטוי נוסף לאמביוולנטיות האופיינית ליחסה של הציונות החילונית אל המורשת הדתית (ר' מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני – מבוא במדור זה). לתנועה הלאומית היהודית , שחילוניותה פעמה בקרבה, היו הסמלים היהודיים (והחגים בתוכם) כלים הכרחיים לפעולה. תנאי לכך היתה האפשרות לרוקן כלים אלה מן התכנים המסורתיים הדתיים ולמלאם בתכנים חילוניים. אחד העם, האידיאולוג הלאומי המשפיע ביותר של התקופה, קרא לכך: "שמירת היין" מול "שמירת החבית". החגים הם החבית . אותם יש לשמור . היין – הערכים המסתמלים בהם, הסיפור שמספרים באמצעותם – יכול להשתנות. התהליך הזה , שבו הסטרוקטורה העתיקה של החג מתחדשת מתוך עצמה בידי יהודים בעלי השקפה לאומית המכניסים לתוכה את מאווייהם ורגשותיהם, הוא אחד משיאיה המוצלחים של המהפכה היהודית הלאומית. ראשיתו של התהליך במחצית השנייה של המאה ה19– בגולה, והמשכו, מאז העלייה הראשונה ועד היום, בארץ . ענף חשוב בתהליך הזה הוא האופן שבו התייחסו תנועות חברתיות יהודיות , ובהן תנועות רדיקליות, אל החגים, אל תוכניהם ואל הטקסטים המלווים אותם, בתוך שהן תורמות לעיצובו החדש של החג ברוח שאיפותיהן לתיקונו–של–עולם, העולם היהודי ועולמה של החברה האנושית כולה. תנועות אלה נטו להדגיש את המסרים החברתיים והרעיוניים שהיו גלומים , לשיטתן , בחגים מסוימים , ובהם חנוכה ופסח.

במרוצת השנים הארוכות שחי העם היהודי כמעט כולו בארצות הפזורה, שברבות מהן הוטלו עליו הגבלות רבות, נחגגו רוב החגים היהודיים במסגרת ביתית–משפחתית, או, לכל היותר, במסגרת קהילתית, בדרך כלל בבית הכנסת ולא בפרהסיה . האמנסיפציה הביאה, בין השאר, לכך שבארצות רבות יכלו יהודים לתת ביטוי פומבי לחגיהם. אבל רק עם התהוות היישוב היהודי החדש בארץ נוצרה אפשרות לחוג את חגי ישראל בפרהסיה ממש. לחגים ולמועדים כפי שנוהגים לחוג אותם במדינת ישראל מוקדש תת–מדור זה.

התת–מדור שלהלן מציג את החגים והמועדים של התרבות היהודית ומדגים איך בחלק ניכר מהם נוצקו, על בסיס תוכניהם המסורתיים, תכנים חדשים הנובעים מן החיים החילוניים המודרניים ובייחוד מן החיים בחברה החדשה המוקמת והולכת בארץ–ישראל. כדרכו של החיבור האנציקלופדי הזה בכללו, אין כאן יומרה לכלול את כל החגים והמועדים – אלה הנוהגים כיום, לפחות בחלקים שונים של הציבור, או אלה שנהגו לציין אותם בימים עברו: בצומות הסתפקנו בצום העיקרי, תשעה באב, ולא כללנו את צומות החורבן האחרים (י' בטבת וי"ז בתמוז), ולא את צום גדליה. כמו כן לא כללנו את יום ירושלים ולא מועדים שבתקופת היישוב ובראשית ימי המדינה נהגו לציינם: יום פטירתו של הרצל (כ' בתמוז), יום פטירתו של ביאליק (כ"א בתמוז), כ"ט בנובמבר (מועד ההחלטה באו"ם) ועוד. ואשר לשבת – עניינה נדון במדור הזה בהקשר של הוויכוח הציבורי על דמותה ומעמדה במדינה.

השיבה אל הטבע והחקלאות, שמהם היו יהודים בתפוצות מנותקים תקופות ארוכות, הביאה בארץ להדגשה רבה יותר של החגים שמקורם חקלאי והם חוגגים את מעבר עונות השנה. חגים שבצד תוכנם הדתי היה להם תוכן לאומי, או תוכן שניתן להציגו כלאומי במסגרת החיים המודרניים, גם הם הובלטו יותר במערך החגים בארץ.
את 20 החגים והמועדים הכלולים בתת–מדור זה ניתן למיין בדרך כלל לחמש קבוצות : חגים שבעיני רוב הציבור קיבלו משמעות אחרת מזו הדתית (חנוכה , ט"ו בשבט , שבועות); חגים שלמשמעות המסורתית שלהם נוספו משמעויות אחרות הנובעות מהמציאות החדשה (פסח , סוכות , ל"ג בעומר); חגים ששימרו במידה רבה את מתכונתם המסורתית (ראש השנה , יום הכיפורים); מועדים וימי זיכרון חדשים שנולדו במהלך הקמתו של הבית הלאומי, המאבק על העצמאות והקמתה של מדינת ישראל (י"א באדר, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות); וכן מועדים המבטאים את היקלטותו של העם היהודי כעם שווה זכויות במשפחת העמים, החוגג גם חגים ששותפים להם רבים בקהילה הבינלאומית (אחד במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית, יום האישה הבינלאומי).