חודשי השנה בלוח העברי

חודשי השנה בלוח העברי הקדום

בלוח העברי הקדום שבתורה¹ אין לחודשי השנה שמות – אלא מספרים סוֹדְרִים בלבד: החודש הראשון… החודש השלישי… החודש החמישי… החודש השביעי…
ספירת חודשי השנה התחילה בחודש הראשון – שהיה חודש האביב (ניסן), "רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן… לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (ספר שמות פרק יב פס' 2).
כאמור, בתורה אין לחודשים שמות – אלא מספרים בלבד. אבל בהמשך ספרי התנ"ך, בספר מלכים, נזכרים שלושה מחודשי השנה גם בשמותיהם העבריים העתיקים (שמות אלו לא נשתמרו בלוח העברי):
החודש השני (אייר) נקרא "יֶרַח זיו" (מלכים א פרק ו פסוק 37), החודש השביעי (תשרי) נקרא יֶרַח האיתנים (מלכים א פרק ח פס' 2), והחודש השמיני (מרחשוון) נקרא "יֶרַח בּוּל" (מלכים א פרק ו פס' 38).
המילה יֶרַח במקרא פירושה חודש: מֶשֶׁךְ הזמן שבו הַיָּרֵחַ מקיף את כדור הארץ או – מבחינת צורת הירח – הזמן שבין מולד² אחד של הירח למולד הבא שלו, 29.5 ימים בערך.³
ומעניין לעניין – באותו עניין:
הביטוי "ירח דבש" הוא כינוי לחודש הראשון בחיים המשותפים של זוג נשוי.
והביטוי "יַרְחֵי כלה" – קשור לחודשים אדר ואלול, שבהם נהגו להתכנס בישיבות בבל (במאות 3 – 11 לספירה) לפני חג הפסח ולפני הימים הנוראים, כדי לשמוע דרשות ודברי תורה מפי ראשי הישיבות.

חודשי השנה בלוח גזר

לוח גזר הוא "לוח השנה" העתיק ביותר שנתגלה בארץ ישראל: הלוח נכתב על אבן גיר (בכתב עברי קדום) ונמצא בחפירות של היישוב המקראי גזר.⁴ לוח גזר הוא כנראה מן המאה ה- 10 לפני הספירה⁵ – מתקופתו של שלמה המלך (או מתקופה שאחריו – מתחילת ממלכות יהודה וישראל).

לוח גזר מפרט את שמותיהם של חודשים מסוימים בשנה על פי העבודות החקלאיות הקשורות לכל עונה. בלוח זה נזכרים "ירחו אסף" – חודש האסיף; "ירחו זרע" – חודש הזריעה; "ירחו קצר שעורם" – חודש קציר השעורים; "ירחו זמר" – חודש הזמירה, הגיזום – ועוד.

חודשי השנה ועונות השנה

חלוקת השנה לארבע עונות חקלאיות, הנהוגות עד ימינו, מופיעה במקורות חז"ל ⁶ מתקופת המשנה והתלמוד, לפני כ- 1,500 שנה. חלוקה זו מבוססת על ארבע עונות – ארבע "תקופות": תקופת טבת (עונת החורף), תקופת ניסן (עונת האביב), תקופת תמוז (עונת הקיץ) ותקופת תשרי (עונת סתיו⁷ בכל "תקופה" (בכל עונה) – שלושה חודשים:

"שנים עשר חודש בשנה, וארבע תקופות בשנה:
תקופת ניסן – שלושה חודשים: ניסן, אייר, סיוון;
תקופת תמוז – שלושה חודשים: תמוז, אב, אלול;
תקופת תשרי – שלושה חודשים: תשרי, מרחשוון, כסלו;
תקופת טבת – שלושה חודשים: טבת, שבט, אדר." (מדרש תהלים לפרק יט, מהדורת בובר)

בתקופת המשנה והתלמוד, נקבע הַמַּעֲבָר מעונה לעונה לא רק על פי מזג האוויר, אלא גם על פי היחס שבין אורך היום לאורך הלילה, והתלמוד מזכיר את שני הימים שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה: "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי – היום והלילה שווים" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א הלכה א).

תשרי, מרחשוון ושאר חודשי השנה

שמות חודשי השנה הגיעו אלינו מבבל לפני כ- 2,500 שנה יחד עם שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה בשנת 538 לפני הספירה. שמות החודשים בלוח העברי הם שמות בבליים שמקורם בשפה האכדית ⁸ העתיקה, ולא שמות עבריים.
והנה שמות החודשים, ופירושיהם – והמקור שלהם באכדית:

תשרי – פירושו התחלה (במקור, באכדית: teshritu).

מרחשוון – בעברית: הַיֶּרַח, החודש, השמיני. נראה שהשם המקורי היה ירח-שמן – חודש שמיני (באכדית: shaman). משערים שהאות יו"ד (במילה ירח) התחלפה באות מ"ם, וכך הפך ירח-שמן למרח-שמן, ומכאן – למרחשוון. הגדרתו של מרחשוון כחודש שמיני במניין החודשים תואמת את הלוח העברי הקדום (המתחיל בחודש ניסן). בימינו חל שיבוש נוסף – הקידומת "מר" הושמטה והחודש נקרא בקיצור: חשוון.

כסלו – פירושו עבה, שמן, והכוונה ככל הנראה לחודש שהוא "שמן" ומבורך בגשמים (באכדית: kislimu). שם החודש נזכר בספרי התנ"ך המאוחרים, ובהם ספר זכריה (פרק ז פס' 1): "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו". חודש כסלו נזכר גם בפתיחת ספר נחמיה (פרק א פס' 1): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו… וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".

טבת – פירושו ששוקעים בו (באכדית: tebitu), והכוונה כנראה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות, והולכי רגל ובהמות היו שוקעים בבוץ. בארץ בבל, עם הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, הייתה בעיה קשה של הצפות ובוץ.
חודש טבת נזכר באחד מספרי התנ"ך המאוחרים – במגילת אסתר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ… בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר פרק ב פס' 16).

שבט – הוא חודש הגשם הַמַּכֶּה (באכדית: shabatu), שבו יורדים גשמי סוף החורף המצליפים, המכים. שם החודש מבוסס על הקשר בין המילה "שֵׁבֶט"⁹ (במובן מקל) ובין הכאה – וכך גם בעברית של ימינו.
חודש שבט, החודש ה- 11 לפי הלוח הקדום, נזכר גם בשמו וגם במספרו בספר זכריה (פרק א פס' 7): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (=לַחֹדֶשׁ ה- 11) הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…"

אדר – הוא חודש הַדַּיִשׁ (באכדית: adaru): התהליך שבו היו מפרידים את הגרגרים מן השיבולים באמצעות חבטות במקל או במורג – לוח עץ ועליו אבנים חדות.
בחודש אדר חל חג פורים – והוא נזכר בשמו (ובמספרו) כמה פעמים במגילת אסתר, לדוגמה: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=בחודש ה- 12) הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר…" (אסתר פרק ט פס' 1).

ניסן – הוא ניצן (באכדית: nisanu), חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה.
חודש ניסן נזכר גם הוא במגילת אסתר: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן… הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (פרק ג פס' 7).

אייר – פירושו אור (באכדית: ayaru), והוא מציין את מזג האוויר האביבי ואת אור השמש.
חודש זה נמנה עם חמשת החודשים ששמותיהם לא נזכרים בספרי התנ"ך: תשרי, מרחשוון, אייר, תמוז ואב.

סיוון – פירושו סימן (באכדית: siwanu), והוא נזכר, במספרו (החודש השלישי) ובשמו, במגילת אסתר (פרק ח פס' 9): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…"

תמוז – נקרא על שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא (יחזקאל פרק ח פס' 14): "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז."

אב – פירושו קָנִים (באכדית: abu), והוא מציין את הפעולה החקלאית של כריתת קנים¹⁰ שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. בלוח העברי חודש אב מסמל את החורבן הלאומי,¹¹ ולכן נוהגים להוסיף לשם החודש מילת נחמה – "מנחם אב".
אלול – פירושו טיהור וכפרה (באכדית: elulu). נראה שגם בבבל העתיקה היו בחודש זה מנהגים של חשבון נפש וכפרה על חטאים. ויש הסבורים שאלול פירושו קציר – והוא נקרא כך על שם עונת הקציר שמסתיימת בחודש זה. חודש אלול נזכר בספר נחמיה – בשמו (אך לא במספרו): "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל " (נחמיה ו 15).